בית א-ל א קנב

שרי לישאל לחכם מבני העיר ואף דנהנה מהתרת הנדר מ"מ הא החכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כאילו לא נדר כלל ולא היה אסר בהנאתם מעולם אבל אם ניתר ע"י חרטה דאז אינו ניתר אלא מכאן ולהבא שפיר אסור להשאל לחכם מבני העיר דהא יש לו הנאה מהתרת הנדר ובשעת הנדר נהנה והוא אסור בהנאתו עד לאחר ההתרו דהא אין נעקר הנדר מעיקרו ועפ"ז י"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ודו"ק ולפ"ז י"ל הא דכתב הרמב"ם שם דבדיעבד אם נשאל והתיר לו נדרו ה"ז מותר היינו לשיטתו דהטעם משום שנהנה בשעת ההיתר ואמנם בדיעבד דהתיר לו החכם כבר נעקר הנדר מעקרו ולא היה נאסר כלל בהנאתו רק לכתחלה אסור להשאל דהא בשעת ההיתר עכ"פ נהנה ואם מיירי בהיתר ע"י חרטה א"ש טפי דלכתחלה עשה איסור אבל מכאן ולהבא לאחר ההיתר הוא מותר אבל לפירוש הריב"ש אפילו בדיעבד י"ל דאסור דהא יש חשש שהחכם מפני נגיעתו בדבר לא עיין יפה והפתח שמצא לאו פתח גמור הוא ואמנם אם ניתר בחרטה וא"צ לבקש פתח אז מותר ממ"נ בדיעבד בין לדעת הרמב"ם בין לדעת הריב"ש דאף שאסר הנאת בני העיר עליו מ"מ איסורא דעבד ונהנה בהתרת החכם עביד ואפשר כיון דבחרטה אין נעקר הנדר מעיקרו צריך לכתחלה להשאל לחכם אחר כדי שלא יהא נהנה מהתרת החכם של אותו העיר וצ"ע

(חדר עח) בדין מדיר את

חבירו

(א) בנדרים דף ל"ו בעי התורם משלו על חבירו צריך דעת או לא ורצה לפשוט מהא דתנן ותורם את תרומותיו במאי עסקינין אילימא כו' אלא לאו אדעתא דנפשי' ומשלו על של חבירו ואי אמרת צריך דעת הא קא מהני לי' אלא לאו א"צ דעת ומשני לעולם משל בעל הכרי על של בעל הכרי וכדאמר רבא באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום ואח"כ בעי התורם משלו על של חברו טובת הנאת למאן ופשיט מהא דתנן ותורם את תרומותיו ואי אמרת טובת הנאה דבעל הכרי הא קא מהני לי' אלא ש"מ טובת הנאה דילי' ומשני לעולם משל הכרי על של בעל הכרי ולדעתי' דבעל הכרי ובאומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום ע"ש והרמב"ם פרק ששי מה' נדרים כתב ותורם שמעון תרומת ראובן מדעתו כיצד מדעתו כגון שאמר ראובן כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום אבל לא יאמר לשמעון לתרום לו שהרי עושה אותו שליח וכתב הרב לחם משנה אע"ג דבפרק אין בין המודר מוקי לה הכי לומר דתורם משלו על של חברו צריך דעת וכן באידך אבעיא דטובת הנאה של בעל הכרי והרמב"ם בפ"ד מה' תרומות פסק דא"צ דעת וטובת הנאה של תורם וא"כ לא צרכינין לאותה אוקמתא מ"מ אית לי' לרבינו דדינא הכי עכ"ל הלח"מ וכוונתו דבאמת לפי המסקנא דאמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום א"צ לאוקומי דתורם משלו אלא משל בעל הכרי וכגון דאמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום ולכן סתם רבינו וכתב ומפריש לו מעשרותיו מדעתו וכיצד מדעתו כגון דאמר ראובן כל הרוצה כו' ובזה א"ש הא דאמר רבא אבעיא דר' ירמיה לא משל בעל הכרי כגון דאמר כל הרוצה כו' והא כיון דקיי"ל א"צ דעת וטובת הנאת של תורם א"צ לאוקמי הכי אלא בתורם משלו על של בעל הכרי ואדעתא דנפשי' ולפמ"ש א"ש דרבא רצה לאוקמי מתניתין כפשטי' דתורם משל בעל הכרי וצריך לאוקמי באומר כל הרוצה לתרום כו' וכן העתיק הרמב"ם ודו"ק ולכאורה לפמ"ש הר"ן בשם הרשב"א דהא דמוקי לה בתורם משלו על של בעל הכרי היינו כחנן דאילו לרבנן לא גרע מפורע חובו של חברו שלא מדעתו דאסור והנה ר' אושעיא משני לעיל דף ל"ג ע"ב דמתני' חנן הוא ורבא מוקי לה כדברי הכל וגבי מודר הכאה דיהיב לי' ע"מ שלא לפרוע וכן בשוקל את שקלו כגון שנגנב משנתרמה תרומה ע"ש בר"ן אבל הכא ע"כ מיירי לרבא משל בעל הכרי דאל"כ לרבנן אסור וא"ש דרבא לשיטתו שפיר מוקי לה בתורם משל בעל הכרי כדי דתיתי כרבנן ג"כ וע"כ באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום וז"ב. והנה בתוס' כתבו דאף דמותר להקריב קרבנותיו בלא דעתו דכהנים שליח' דרחמנא הן מ"מ במודר הנאה אסור דהא הוא שלוחא דידי' נמי ע"ש ובמהרש"א ואמנם הרא"ש כתב בפירוש הש"ס ובפסקיו דכיון דיכול להקריב בלא דעתו לאו הנאה היא וע"ש וצ"ע ובמשנה סתם הרא"ש וכתב ותורם את תרומתו לדעתו ולא פירש כלל במאי מיירי ובקיצור פסקי הרא"ש לא נזכר כלל דין זה וכן בש"פ לא נזכר כלל ובחידושי פלפלתי בזה וכאן קצרתי ושלומך יאריך

(חדר עט) בדיני נזירות (א) הרמב"ם פרק חמשי מה' נזירות הלכה ב' כתב נזיר שאכל כזית מן הפרי שהוא ענבים לחים או יבשים כו' הרי זה לוקה וכן אם שתה רביעית יין או אכל כזית מיין קרוש כו' הרי זה לוקה עכ"ל והיינו כתנא קמא דסבר דלא מדמה לכל איסורי נזיר להדדי וסבר דאכילה בכזית ושתיה ברביעית וכגירסת התוס' שם ומה שכתב שאם אכל כזית מיין קרוש לוקה שהוא הפרי אפשר דמסברא הוא כיון דהוא אכילה ואכילה בכזית גם אולי מצאו באיזה מקום ואנחנו לא נדע והכ"מ לא הראנו איה מקור מוצאו ויש ליישב בזה קושית התוס' בעירובין דף ד' ע"א שהקשו לפי הגירסא גפן כדי רביעית יין לנזיר דלענין עלין ולולבין אין חילוק אם כשער ביין או במים ולשתית יין ודאי נשער ביין ולמה לי קרא ולפמ"ש א"ש דנ"מ באם אכל כזית מיין קרוש דמשערין כשיעור שמפיל זית אגורי מן היין שהוא מועט ממה שמפיל מן המים מפני הגודש ודו"ק ואולי מזה הוציא הרמב"ם את דינו ומארן הכ"מ לא העיר כלל בזה ומה שכתב ושכר זה שנאסר עליו בתורה הוא שכר של תערובת יין הנה בספרי יש מחלוקת בזה תנא קמא סבר דיין הוא שכר ושכר הוא יין אלא שריבתה תורה שתי לשונות כיוצא בו אתה אומר זביחה הוא שחיטה כו' ור' אליעזר אומר יין זה מזוג ושכר הוא חי ע"ש ודברי רבינו הרמב"ם צ"ע גם בנזיר דף ג' אמרינין לרבנן דקיי"ל כותי' שכר אתי דאם נזר מאחד והן ה"ז נזיר מכולן ור"ש מפיק לי' לאסור יין מצוה כיין הרשות ורבנן נמי הא מבעיא לי' לאסור יין מצוה כיין הרשות א"כ לכתוב קרא מיין ושכר למה לי שמע מינה תרתי ע"ש שוב ראיתי לקמן הלכה ט' שכתב הרמב"ם שאין כתוב יין לא ישתה וחומץ לא ישתה אלא כך חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה כלומר לא ישתה יין ולא דבר שנתערב בו יין כו' וכתב המגדול עוז ר"י אמרה בירושלמי ע"ש ואנכי חפשתי בירושלמי ולא מצאתי והנה אף כי אין דנין דיני מלקות בזמננו מ"מ נ"מ לפמ"ש הרלב"ח דדבר שהיה לו שעת הכושר חצי שיעור מותר מן התורה או לפמ"ש הפמ"ג דדבר שיש היתר לאיסורו ח"ש מותר מה"ת א"כ נ"מ בזה"ז והארכתי במ"א. שוב ראיתי באורח מישור שהביא מ"ש הרמב"ם דשכר הוא תערובת יין והאריך לבארו ולא עמד על כל מה שכתבתי והנה י"ל דלפמ"ש הרלנ"ח א"כ י"ל דר"ש דס"ל כ"ש למכות הוא דוקא בדבר שלא ה"ל שעת הכושר וקשה ממה דפריך בפסחים אי ר"ע כר"ש ס"ל למה לי צירוף וגם מהא דנזיר דף ל' דקאמר ור"ש ל"ל צירוף וצ"ע ובהלכה ח' כתב נזיר שאכל כזית ענבים וכזית חרצן וכזית זג וכזית צימוקים ושתה רביעית יין לוקה חמש מלקיות משום שכ"א בלאו אחד הוא ולוקה מלקות ששי משום בל יחל דברו וע"ש בלח"מ דהקשה אמאי לא מנה לאו דבין הביניים דבש"ס פריך ולימני נמי לאו דבל יחל ומשני תנא ושייר והרמב"ם מנה בל יחל והא בש"ס פריך ג"כ ולימני לאו דבין ביניים וע"ש שתירץ דבין הביניים אתי מיתורא דעד דחרצן וזג לגופייהו אתי אע"ג דלא ראויין לאכילה וכיון דאתי מדרשה לא מנה אותו דליכא בי' לאו ע"ש ואמנם הש"ס דפריך ולימני בין הביניים משמע דלוקה עליו והיינו דהתורה גילתה דגם בין הביניים בכלל לאו דענבים רק רבינו דכתב אכל כזית ענבים כו' לא שייך ללקות על בין הביניים דהא ליכא כזית בין הביניים כמ"ש הלח"מ בביאור ודפח"ח אבל מ"ש רבינו בתחלת הלכות אילו דמנה חמשה לאוין ולא מנה בין הבינים קשה ואמנם י"ל דכיון דבין הביניים בכלל ענבים לא יאכל כמ"ש הלח"מ א"כ היכא דאכל כזית ענבים וכזית בין הביניים לא לקי על בין הביניים וענבים אלא חד דה"ל שם אחד ואפשר דהוי כמו לאו שבכללות דענבים כולל גדולים וקטנים או לפירש"י בין דרך ליקוט בין דרך אכילה והש"ס פריך שפיר לאביי דס"ל לאו שבכללות לוקה עליו ומשני רב פפא תנא ושייר אבל לדידן דקיי"ל כרבא לא קשה ולכן השמיטו הרמב"ם ודו"ק והסוגיא עמוקה ועדיין אני נבוך בה ולא ירדתי לעומקה ואתה דע לך

(חדר פ) איסור תגלחת

בנזיר

(א) הנה זה לשון הרמב"ם פרק חמשי מה' נזירות הלכה י"ד נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואם נפל שער אינו חושש מפני שאינו מתכוון להשיר ואפשר שלא ישיר אבל לא סורק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה וכתב הכ"מ בגמרא מבעיא מפני שהיא משרת תנן ואי איכא אדמה דידעינין דאינה משרת שרי או דילמא מפני שמשרת תנן וכלל כלל לא ולא אפשיטא ופסק הרמב"ם כלישנא דמיקל משוה דספק נזירות להקל ואפילו באדמה המשרת כתב דאינו לוקה משום דאינו מכוון להשיר וקיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר כו' ע"ש והלח"מ הקשה עליו דלא נאמר ספק נזירות להקל אלא גבי כרי דאמרינין לא מעייל נפשי' לספקא כו' אבל היכא דחב