בית א-ל א קנא

לא שרי לה ליהנות לפני הפסח שמא תלך אחה"פ לא יחול הנדר כלל דהא משועבד לה ליתא כיון דבעיקר הנדר בידה לקיים התנאי שלא לילך ער החג אף דמחמת זה נמשך דאסורה לגמרי מחשש שמא תלך מ"מ חל הנדר ודב. ואמנם דזה א"ש שם בסוגיא דכתובות דלא אזיל בשיטת ר' יוחנן בן נורי דקונמות מפקיע מידי שעבוד כמ"ש הר"ן בישוב דברי הרמב"ם אבל לרב אשי דמסיק דקונמות מפקיע מיגי שעבוד רק דאלמוה רבנן לשעבודא דאשה והיינו דאל"כ כ"א יפקיע מזונות מאשתו ע"י קונם לא שייך סברת מהרש"א ז"ל דהא אם נימא דבכה"ג חל הנדר ואסורה ליהנות עד הפסח בכל גווני אפילו לא הלכה מחשש שמא תלך אחה"פ שוב יהיה כל אחד יכול להפקיע מזונות מאשתו ע"י קונם שידירה בתנאי בזה ולכן הנדר בטל וז"ב ובזה א"ש דפסקו הפוסקים כרבי יהודא אף דהש"ס פריך מהא מתניתין וקאמר תיובתא דרב יהודא ומשני בדוחק כי קתני דאי אתהני ה"ז בבל יחל ולרב נחמן אתיא שפיר כפשטי' ולפמ"ש א"ש דלמסקנא דרב אשי א"ש אף אליבא דרב יהודא ולא קשה קושית הש"ס ממשנה דקונם את נהנית לי ודו"ק היטב. והנה לתירוץ השני של התוס' דמיירי באומר קונם תשמישך עלי דאל"כ לא חל א"כ מאי קאמר תיובתא דרב יהודא הא אף לר"כ קשה דבכה"ג דאשה לא נדרה ואין עלי' האיסור גם רב נחמן מודה דלא מזדהרא כמ"ש תוס' בר"פ המדיר וע' ברא"ש דכתב דרב כתמן שני אליבא דרב יהודא והיינו דגם לדידי' קשה ודו"ק היטב

(ד) והנה כתב הרמב"ם בהלכה ח' וכן אם אסרה הנאתה על אומה כולה כגון כל היהודים או הישמעאלים הרי זה יפר וכתב הכ"מ דיש לדקדק באוסרת עצמה על כל היהודים מאי אכפת לי' כל שלא יהנו היהודים ממנה כו'. ועוד י"ל באוסרת הנאתה על כל האומה לא ניחא לי' דמשיאתו שם רע וכדאמרינין בפרק המדיר גבי נדרה שלא תשאל ושלא תשאיל ומשום הכי יפר עכ"ל ועמ"ש הלחם משנה בהלכה ג' ופלפל בדברי הכסף משנה ע"ש. והנה מה שכתב מארן הכ"מ ז"ל דמה שאסרה הנאתה על כל האומה הוי בינו ובינה דמשיאתו שם רע ומש"ה יפר הנה בש"ס דף פ"ד איתבי' רבא לרב נחמן ובעל לאו בכלל בריות הוא והתנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים ואי בעל לאו בכלל בריות הוא למה לי' הפרה וע"ש בר"ן פירוש הראשון דאי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא למה לי' הפרה הא איהו לא הוי בכלל איסור ע"ש ולפמ"ש הכ"מ מאי פריך הא הוי נדר בינו ובינה דמשיאתו שם רע וכמ"ש הכ"מ מהא דנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל ונראה דס"ד דרבא דהא דקאמרה נטולה אני מן היהודים היינו כוונתה על איסור תשמיש וכיון דבעל לאו בכלל בריות וא"כ אסרה נפשה רק על כל העולם חוץ מבעלה וכיון דעל כל העולם בלא"ה אסורה ולמה לי' הפרה דמאי איכפת לי' לבעל דהא על כל העולם בלא"ה אסורה ומשני שאני הכא דמוכחא מילתא דעל היתרא קא אסרה נפשה וכיון דעל כל העולם בלא"ה אסורה מתשמיש א"כ ודאי היתה כוונתה רק הנאת פירות שלא יהנו ממנה היהודים ואף דסתמא דלישנא דנטולה אני מן היהודים אתשמיש מיירי מ"מ הכא ודאי דמהנאת פירות נתכוונה וכיון דאסרה הנאת פירותיה על כל היהודים הוי בינו ובינה דמשיאתו שם רע כמ"ש הכ"מ לכן יפר חלקו משום נדר בינו ובינה ותהיה נטולה מן היהודים דהיינו דתיאסר הנאת פירותיה על היהודים כשתתגרש כדין נדרים שבינו לבינה שאינו מופר אלא כל זמן שהוא תחתיו והן הן דברי הרמב"ם לפי פירוש השני של הכ"מ והיינו דהוסיף הרמב"ם או הישמעאלים ובא להורות דהנאת פירות קאסרה דהא הכאת תשמיש בלא"ה על הישמעאלים אסורה ודו"ק היטב. ולפירוש הראשון של הכ"מ ג"כ א"ש דהש"ס ס"ד דמתשמיש קאמרה וכיון דבעל לאו בכלל בריות הוא א"כ למה לה הפרה דתשמיש של כל העולם בלא"ה אסור עליה ומשני ש"ה דמוכחא מילתא דעל היתרא קאסרה נפשה והיינו הנאת פירות של כל העולם אסרה עליה והוי כדר בינו ובינה דהא יצטרך להאכילה רק משלו כמ"ש הרמב"ם ודו"ק היטב ועוד יש להאריך וקצרתי מפני הטרדא ואתה דע לך. (ה) ואגב עיוני בענין זה ראיתי במכתביך שכתבת ליישב קושית הר"ן סוף פ"א דנדרים דאמאי לא משני דאפילו אי קאי קונם אדיבור מ"מ אסור מדרבנן דמדרבנן חל אדבר שאין בו ממש כדלקמן ריש פרק שני וכתבת דעל אחרים לא חל אפילו מדרבנן רק על עצמו הנה כיוונת לדעת הרשב"א שתירץ כן ואמנם להבין הטעם של החילוק בין על עצמו בין על אחרים אמינא לך מה שנראה לע"ד דהא דהחמירו חז"ל לאסור בנדרים דבר שאין בו ממש היינו גזרה אטו שבועה דחלה גם על דבר שאין בו ממש כדאיתא בדף ט"ו גבי שבועה שאיני ישן דאסור וכפירש"י שם דשבועה חלה על דבר שאין בו ממש ולפ"ז א"ש דהא על אחרים אינו יכול להשביע לכן לא גזרו רבנן דבר שאין בו ממש על אחרים ולע"ד זה ברור. ובזה יש לפרש דברי הירושלמי ריש פרק ב' ואין עת להאריך

(חדר עז) בדין שנים שנדרו הנאה זה

מזה

(א) בש"ע סי' רכ"א סעיף ג' ראובן שאסר הנאתו על שמעון כו' ומחזיר לו אבדתו בין שנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר בין שנכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה כו' ועיין ברמב"ם פ"ז מה' נדרים הלכה א' והוא פסק בין כך ובין כך מחזירין זה לזה וכן פסק בש"ע אחרי' והנה בש"ס איכא פלוגתא דרב אמי ורב אסי דחד אמר דווקא בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מהדר דמידי דנפשי' קא מהדר לי אבל בנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא מהדר דקא מהני לי' פרוטה דרב יוסף וחד אמר לא שנא כו' דאפי' נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר מהדר דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ופריך תנן ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש בשלמא למ"ד אפילו נכסי בעל אבדה אסורי' על מחזיר היינו דקתני ובמקום כו' תפול הנאה להקדש אלא למ"ד בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא מהדר אמאי תפול הנאה להקדש ופירש"י בד"ה אלא למ"ד כו' הואיל ולא מהדר אמאי תפול הנאה להקדש והוא תמוה דהא להאי מ"ד לא מיירי מתניתין אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה ובזה שפיר קתני תפול הנאה להקדש גם מה דמשני אחדא קתני הוא תמוה דהא באמת לא מיירי מתניתין רק בשנכסי מחזיר אסורי' על בעל האבדה לכן פירשו התוס' דהאי מ"ד דס"ל אפילו נכסי בעל האבדה אסורין על המחזיר כמי מהדר יפרש המתניתין בשנכסי שניהן אסורין זה על זה והיינו דפריך בשלמא למ"ד אפילו בנכסי בעל האבדה אסורין על המחזיר נמי מהדר היינו דתני תפול הנאה להקדש דהא המחזיר לא יוכל להחזיק השכר ולקבלו מיד בעל האבידה דהא נכסי בעל האבדה אסורין עליו וכן בעל האבדה לא יוכל לעכב השכר דהא נכסי המחזיר אסורין עליו לכן תפול הנאה להקדש אבל למ"ד בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר ולדידי' מתני' מיירי בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לחוד א"כ אמאי תפול הנאה להקדש יקבל המחזיר השכר דהא נכסי בעל אבדה אינן אסורין עליו ומשני אחדא קתני דהאי תפול הנאה קאי רק אחדא מיניהו דהיינו על בעל אבדה דאם המחזיר אינו רוצה לקבל שכר בעד המצוה אז בעל האבדה צריך ליתן השכר להקדש כדי שלא יהנה מהמחזיר ע"ש ותראה דלפי פי' זה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא אתיא המשנה שפיר למ"ד אפילו בשנכסי בעל האבדה אסורי' על המחזיר מהדר דלמ"ד דווקא בשנכסי מחזיר אסורין מהדר צריך לדחוקי ולומר דאחדא קתני וללישנא בתרא נשאר בקושיא ע"ש היטב. ומעתה דברי רבינו מיוסדים על אדני פז דפסק כהאי מ"ד דאין חילוק ומיירי מתניתין בשניהם מודרים זה מזה ואתיא מתניתין שפיר בלי שום דוחק ולכן התחיל וכתב שנים שנאסרה הנאת כל אחד על חבירו וז"ב ולא כהר"ן דהיה לו גירסא אחרת דגרס בשלמא למ"ד בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה מהדר אבל בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר היינו דתני כו' וע"כ כתב אע"ג דבל"ק מ"ד בשנכסין בעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר לא אתותב מ"מ כיון דבין בל"ק בין בל"ב כו' כותי' נקטינין וכ"פ הרמב"ם ז"ל וליתא דהרמב"ם גריס כגירסת דש"י ותוס' ואדרבא האי מ"ד דאפילו נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר מהדר לא איתותב ומתני' אתיא שפיר בלי דוחק לדידי' לכן פסק הרמב"ם כותי' וזה ברור וה' ינחנו בדרך אמת ועוד כתבתי לעיל בתשובה גם בחידושי ע"ש ודו"ק

(ב) והנה הריב"ש כתב דאם אסר הנאתו על בני העיר לא ישאל לחכם של אותו העיר דהוי כנוגע בדבר ולכאורה נראה דתלוי בפלוגתא דקמאי אם נוגע פסול מטעם קרוב ולפ"ז בהיתר נדרים דגם הקרובים כשרים כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' שבועות הלכה ז' גם נוגע כשר אבל אם נוגע מטעם חשש דמשקר לטובתו גם כאן י"ל דפסול שמא לא יעיין יפה כמ"ש הטו"ז בסימן רכ"ח וזה י"ל בפירוש הירושלמי דאמר אסר הנאתו על בני העיר אינו נשאל לזקן שיש שם הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שבהם אית דתני אפילו בקמייתא שאינו כמפר נדרי עצמו והובא בכ"מ פ"ז הלכה ט' וע"ש מה שכתב ובט"ז סי' רכ"ח וע"פ מה שכתבתי א"ש מה דאמר שאינו כמסר נדרי עצמו דשם גזה"כ הוא דאינו כמפר נדרי עצמו דהא אפילו קרובים כשרים וגם יש לחלק אם הוא מתחרט מעצמו וא"צ לבקש לו פתח אז מותר להשאל מאת חכם שבעירו אבל אם צריך החכם לבקש לו פתח לנדרו יש לחוש שמא החכם מתוך שהוא נוגע בדבר לא יעיין יפה בפתח ואמנם לפי פירוש הרמב"ם פ"ז הלכה ט' דפסק דאסר הנאת בני העיר עליו אינו נשאל לחכם מבני העיר ע"ש י"ל להפך דאם מוכח פתח לנדרו