בית א-ל א קמח

(חדר עא) בדין מכירת האלמנה

לכתובתה

(א) כבר ידעת מה שנתקשה הכ"מ פי"ז מאישות הלכה ט"ז בדברי הרמב"ם דפסק היתה כתובתה ת' זוז ומכרה לזה במנה ולזה כו' ולא חילק בין שדה אחת לארבע שדות ובין מכרה בשטר אחד למכרה בד' שטרות ע"ש בכסף משנה שהאריך בזה ובשיטה מקובצת בשם הרשב"א כתב דהוי מצי לשנויי דלא דמי כלל לשליח דהא במשנה תנן דמוכרת אפילו ד' וה' פעמים אלא דעדיפא משני וע"ש דכתב דהיא כבעל חוב ולא כשליח ע"ש ובאמת צ"ע דא"כ אמאי שמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דהוי כשליח וכמ"ש הרב המגיד בשם הרשב"א לפי שהוא שלוחה למכור אבל לדידה מי מכרו ומכאן שהשליח אינו יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשהו המשלח למכרו כו' שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו דהרי במקום בעלים הוא עומד עכ"ל הרב המגיד בשם הרשב"א וכאן כתב דלא הוי כשליח וצ"ע וא"ש דהש"ס מדמה לה לשליח (ב) והנה מה שכתב הרב המגיד בהלכה י"ד דהרי אמרו צריכה שלשה הדיוטות משמע אפילו בדיעבד כו' ע"ש עיין בש"ס גיטין ריש מכלתין דפלפלו שם אי צריך ואין לו תקכה או לא וכבר דיברתי בזה בחידושי וכאן אקצר והנה כבר העירו האחרונים דאם מחלה רק כשתתאלמן ולא כשתתגרש א"כ קשה קושית תתוס' הא לא ידעה דמחלה דמי ידעה דמית בעלה ומה שתירצו התוס' דידעה שתהא קלה בעיניו להוציאה זה ליתא לפי פירוש העיטור דמחלה רק כשתתאלמן ולא כשתתגרש ואמנם לפי שיטת הרמב"ם דהמוחלת כתובתה אין לה מזונות גם בחייו א"כ שפיר ידעה דקא מחלה המזונות בחייו וא"ש אבל לדעת הפוסקים דס"ל דרק לאחר מיתה אבדה מזונותיה ובפרט לפמ"ש דזה תלוי בזה דאי נימא דמחלה רק כשתתאלמן ס"ל דבחייו יש לה מזונו' דבחייו לא מחלה כלל קשה ואמנם כפי דמשמע מדברי התוס' בבבא מציעא דע"י כתיבה מהני אף דלא ידעה ומחלה א"כ אתי שפיר תירוץ העיטור דמיירי דמחלה בכתב לכשתתאלמן וז"ב. והנה במוכרת כתובתה ג"כ בעי כתיבה ומסירה כדין כל מכירת שטרות ובזה אתי שפיר דאמר לי' ותבעי לך מוחלת היינו דבעי לך מוכרת וע"כ ע"י כתיבה א"כ תיבעי לך ג"כ מוחלת ע"י כתיבה ודו"ק. וע' בפני יהושע דכתב כאן דבר חדש וכתבתי בחידושי ע"ש ודו"ק. (ג) וראיתי בהרב המגיד פי"ח הלכה ב' שכתב בשם הרשב"א שאינה משתמשת בכל הבית כו' דאל"כ מאי קאמר נותנין לה מדור לפי כבודה הא במדור כולו היא משתמשת ע"ש ואני בער ולא אדע הא כתב הרמב"ם בהלכה ג' פרק זה וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א דאם לא היה להבעל בית היורשים שוכרין לה בית לפי כבודה וע"ש שהיא כובע מהירושלמי וא"כ אין מזה ראיה די"ל דשם מיירי שלא היה לבעלה בית דצריכין לשכור לה מדור לפי כבודה אבל אם היה לו בית י"ל דמשתמשת בכל המדור כמו בחיי בעלה וצ"ע והארכתי בזה במקום

אחר

(חדר עב) בדין נכסי צאן

ברזל

(א) כבר ידעת מחלוקת הפוסקים ודעת הרב המגיד פרק י"ח הלכה ט' דאם נאבדו נצ"ב ואינם בעין אינה גובה בלא שבועה והגאון משנה למלך הביא ראיה לדבריו מהא דהקשו תוס' בבא בתרא דף קצ"ה בהא דנפל הבית עליו ועל אשתו דאמרו בית הלל נכסים בחזקתן ופירשו בש"ס דנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל והקשו התוס' הא היא צריכה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ותירצו שם דבמת פתאום לא חיישינין לצררי ע"ש והא שם בנכסי צאן ברזל איירי ומוכח דצריכה שבועה ע"ש במל"מ והוא ראיה ברורה ולכאורה יש לתרץ קושית התוס' די"ל דפטרה משבועה ואף דקיי"ל כאבא שאול דאין פטור שבועה גבי יורשים מ"מ לא אמרינין בי' אין אדם מוריש שבועה לבניו כמ"ש א"ז רמ"א ז"ל בסימן צ"ח בשם הריב"ש ע"ש והנה העיר הרב משנה למלך דהכא י"ל דא"צ שבועה דהא איכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ואף דעל הכתובה צריכה שבועה אף שהוא תוך זמנו כבר כתבו התוס' הטעם לפי שהוא תנאי בית דין חיישינין טפי לצררי אבל נצ"ב דאינן תנאי בית דין לא חיישינין ע"ש ולכאורה היטב לראות ורציתי לומר דהתוס' הקשו זה לאביי ורבא דלא ס"ל האי חזקה איך יתרצו משנה זו ואמנם התוס' הקשו זה לר' יוחנן דאמר בחזקת יורשי הבעל ור' יוחנן ס"ל א"א פורע בתוך זמנו כמו שהוכיחו תוס' בב"ב דף ה' ע"ש גם י"ל דהא טעמא דאביי ורבא דעביד אינש דפרע תוך זמנו כי היכא דלא ליטרדן ובכתובה דלא ניתנ' לגבות מחיים לא שייך זה ע"ש. ואמנם לפמ"ש דעיקר השבועה היא שלא מחלה דשייך אפילו תוך זמנו וע"י גילגול נשבעת שלא נפרעה א"כ בנצ"ב דדעת הרמב"ם בפרק כ"ב דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ולא מהני מחילה א"ש דא"צ שבועה שלא נפרעה ופלפלתי בזה במקום אחר והנה קיי"ל דבתוך למ"ד יום עביד אינש דפרע דדוקא היכא דקבע זמן לפרעון אמרינין דגילה הלוה דעתו דצריך להמעות עד הזמן שקבע אמרינין מסתמא לא פרע קודם ע"ש בסמ"ע סימן ע"ח א"כ בנצ"ב לא שייך זה דהא אין לזה זמן קבוע דנימא דגילה דעתו דצריך להמעות עד הזמן ההוא אפשר דפרע תוך הזמן דלא רצה לקבל עליו אחריות ההפסד והפחת יותר גם לפמ"ש העיטור דיכולה לתבוע ממנו הנצ"ב בכל עת י"ל דלא שייך א"א פורע תוך זמנו וע' בזה היטב ודו"ק

(חדר עג) בדין מתנה על מה שכתוב

בתורה

(א) הנה במשנה המלך פ"ו מה' אישות הלכה יו"ד הביא דברי הירושלמי פ"ק דקידושין דאמרינין לאמה מלמד שהוא מוכרה לו ומתנה עמו על מנת שלא יהיה עליה יעודין דברי ר' מאיר וחכ"א לא עשה כלום שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה כו' וע"ש במפרש שפירש דאפשר לו לקיימו היינו שאם רצה האדון שלא ליעדה אינו מיעד וא"כ אין זה מתנה לעבור על דברי תורה ע"כ ואני תמה דהפירוש הוא שהתנה עם האדון שלא יוכל ליעדה והתורה נתנה לו רשות ליעדה ונמצא שהתנה על מה שכתוב בתורה וכן כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות עבדים התנה על מכת שלא ליעדה הרי זה מיעדה בכל עת שירצה מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וצריך לומר דהירושלמי פירש בע"א שהתנה האדון עם האב שלא יצטרך ליעדה וע"ש בירושלמי שהקשה והא תני נושא אדם אשה ומתנה עמו שאין לה עליו שאר כסות ועונה ועונה לאו צער הגוף הוא א"ר חייא תפתר בקטנה עכ"ל הירושלמי ואמנם קשה לי על הירושלמי דהא טעמא דר' יהודא דסבר דבדבר שבממון תנאו קיים משום דניתן למחילה כמ"ש המל"מ לעיל בשם הרשב"א והנה הירושלמי עצמו ס"ל דקטנה לאו בת מחילה הוא והביאו התוס' ריש פרק אילו נערות וא"כ מחילתה לאו כלום הוא וצ"ע והנה מה דאמר בירושלמי תפתר בקטנה לא ידעתי אם כוונתו דקטנה היא משלש נשים דמשמשות במוך מחשש שמא תתעבר וא"כ אינו חייב בעונה כל זמן שהוא קטנה ואף דאחר שתגדל יהיה חייב בעונה מ"מ חל התנאי כיון דעתה אינו משועבד לה וכמ"ש התוס' בריש המדיר גבי הא דאמר השתא דאדרתן לא מצינא דאידור בהדך ואעפ"כ חל הנדר כיון דעתה אינו משועבד לה עדיין כן י"ל גם כאן דלא הוי מתנה עמש"ב כיון דעתה אין עליו חיוב עדיין ואמנם זה יש לדחות ואפשר דכוונת הירושלמי דכל זמן שהוא קטנה אף דראויה לביאה מ"מ לא שייך צערא דגופא לא מחיל אינש דלית לה עדיין צערא דגופא ועדיין צ"ע ויש לפרש הא תיפתר בקטנה היינו קידושי קטנה דרבנן תיקנו לה נישואין וחיוב שאר כסות ועונה מדרבנן ובדרבנן מהני תנאי כמ"ש בשו"ת מהרשד"ם הובא במל"מ הלכה ט' בהג"ה ולפי פירושי זה דמיירי בקידושי קטנה דרבנן ואפילו גדלה אח"כ למאן דאמר גדלי קידושין בהדה מ"מ כיון דקידושין הראשונים חלו ע"מ שלא יתחייב בשאר כסות ועונה א"כ אף שעתה נעשה החיוב דאורייתא מ"מ הוא פטור דאינו מתחייב יותר ממה שהי' הקידושין הראשונים ודו"ק והנה לדעת מהרשד"ם קשה מאי צריך ר' יהודא לומר בדבר שבממון תנאו קיים הא בלא"ה מזונות וכסות הן דרבנן כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מה' אישות ואמנם הרב המגיד כתב שם דכסות הוא דאורייתא ע"ש. שוב ראיתי בספר בני אהוב' שפירש האי תיפתר בקטנה דקאי על הברייתא דלאמה ופירש דא"א להתנות עם האב שזה זכות בתו ואין בידו למחול והבת קטנה ואין בידה למחול ע"ש שהשיג על משנה למלך ע"ש ולענ"ד י"ל דהכי פירושו דתיפתר בקטנה דקאי שפיר על מתניתא דע"מ שלא יהא לה עליו שאר כסות ועונה ומיירי בקטנה שמתנה עם אביה שמקבל קידושיה ולא שייך לומר דעונה צערא דגופא ולא מחיל אינש דזה היינו אם האשה בעצמה מקבלת הקידושין ע"מ שלא יהא עליו חיוב עונה אמרינין שפיר דצערא דגופא לא מחלה אבל אם מתנה עם האב שפיר י"ל דהאב מחיל צערא דבתו שהרי אין לו צער דגופו ולכך תנאו קיים כן נלפע"ד פירוש הירושלמי ועיין היטב והנה במשנה למלך כתב בשה תשובת מהרלנ"ח דהוכיח דלא אמרינין מיגו דחל על זה חל על זה דא"כ אמאי לא אמרינין מיגו דחל על מזונות וכסות חל ג"כ על עונה והמל"מ סתר הראיה ע"פ סברת הריב"א דאם הזכיר נבלה בפירוש לא חל בכולל ע"ש ואמנם לע"ד אין מזה ראיה לפמ"ש הרשב"א דטעמא דר' יהודא דבדבר שבממון דניתן למחילה הוי לי' כאומר על מנת שתמחלי לי אבל עונה דלא ניתן למחילה ה"ל כאומר ע"מ שלא אתחייב בעונה וזה מתנה עמש"ב ע"ש ולפ"ז לא