בית א-ל א קמו

ובזה י"ל מה דנסתפק רב חייא מאי קא מבעי' לי' לרב מכרו או משכנו והיינו דרבי חייא קשיא לי' מאי קא מבעי' לי' לרב הא משנה שלמה היא אין מוציאין למזון האשה והבנו' מנכסים משועבדים ורבי חייא ס"ל דיכולין היורשים למכור לכתחלה ואין האשה ובנו' יכולין לעכב על ידם ומאי מבעיא לי' לרב ולכך היה רוצה לפרש דרב מבעיא לי' אם משכנו האחים אם ג"כ אין גובין מהם אבל רבי השיב לו דאין חילוק ולכך כתב הרב המגיד וכן נראה קצת מן הגמרא דבאמת נוכל לפרש דרב במשכנו מבעיא לי' ודו"ק. וראיתי בפני יהושע שגם הוא עמד בזה הא משנה שלמה היא אין מוציאין למזון האשה והבנו' מנכסים משועבדים ותירץ בע"א ולע"ד כמ"ש ודו"ק

(חדר סט) בדין מי שהיה נשוי הרבה

נשים

(א) הרמב"ם בפי"ז ה"א מה' אישו' פסק דאין לאחרונה אלא מה ששיירה שלפניה וגם היא נשבע' וע' מה שכתב הלח"מ דהטעם שמא תמצא אחת מהשדות שאינה שלו וכפירוש התוס' כו' ואמנם זה טעם לשבוע' הראשונו' וכמ"ש השיטה מקובצ' בשם הרמ"ה ע"ש אבל הא דהאחרונה נשבעת אין זה טעם דהא הרמב"ם בפרק עשרים מהלכו' מלוה פסק דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ע"ש ולומר הטעם שמא תכסיף הנה זה לא נזכר לא בדברי הרמב"ם ולא בדברי הרב המגיד וגם קשה לפי אוקמתא זו הוי לי' להרמב"ם לפסוק כת"ק ולא כבן ננס ועוד דהרמב"ם בפרק כ"ב ה' כ' פסק כרבא משום רווח ביתא ולא כאביי משום שמא תכסיף דהא פסק דאם לקח המעו' ועשה בהן סחורה שפיר דמי דאיכא רווח ביתא וזה לרבא ולא לאביי ע"ש וצריך לומר דפסק כאוקמתא דבאביי קשישא קא מפלגי וכיון דהרמב"ם ס"ל כאביי קשישא לכן פסק דאחרונה נשבע' כבן ננס וע' ברא"ש וגם בטעמא דהראשונו' נשבעו' נראה כפירש"י שמא לא ימצאו האחרונו' לגבו' כדי כתובתן וע' פירש"י דפירש דוקא דאמרה לה השניה אשתבע לי וע' בשיטה מקובצ' ודו"ק. והנה הרמב"ם נקט שהיה נשוי נשים רבו' ומת וא"כ אתי שפיר דכולן נשבעו' ליתומים ואף האחרונה ואמנם בש"ס דנקט הראשונה נשבע' לשניה ולא ליתומים היינו כמה שכתב בשיטה מקובצ' דמיירי שפטרה מהשבועה אבל הרמב"ם מיירי שלא פטרה ולהפוסקים כאבא שאול דאין מועיל נאמנו' לגבי יורשין אתי שפיר אבל הרמב"ם פט"ז הלכה כ' לא פסק כן אבל הרב המגיד כתב דגם גרושו' נשבעו' וצריך לומר משום שמא תכסיף וכבר כתבתי דקשה לפ"ז למה פסק כבן ננס וצ"ע שוב ראיתי בספר בני אהובה שהעיר קצת בזה ע"ש וע' בבית שמואל מה שכתב שם וכתבתי בחידושי לאע"ז סי' צ"ו ע"ש ודו"ק

(ב) והנה הרמב"ם בהלכה ט' המגרש את אשתו ידירנה הנאה ואח"כ תגבה מן הקבלן או מן הערב אם היה אביו כו' ואני בתשובה עמדתי דבש"ס מיירי דהדרת הנאה תהיה קודם הגירושין ואם גירשה בצינעא שפיר טורפת מן הקבלן דהא אמרינין אטו כל דמגרש בב"ד מגרש ומלשון הרמב"ם לא נראה כן והארכתי בזה ליישב בסברה שאינה מוכרח' ע"ש שהארכתי והנה מדאמרינין ערב נמי מצו' עבד כו' משמע דאם הי' אחר הנישואין דלאו מצוה קא עביד אין מדירין ולכך כתב הרמב"ם מן הקבלן או מן הערב אם הוא אביו ובפרק כ"ה מהלכו' מלוה כתב הרב המגיד דלדע' הרשב"א דקבלן היינו רק כשיתן לה הבעל כסף כתובתה כו' אם כן לאחר הנישואין ליכא קבלן כלל ואין נראה כן מדברי הרמב"ם פרק י"ז מה' אישות כו' ועלח"מ שם ומה שכתבתי בחידושי שם ודו"ק. והנה אם דעת הרמב"ם דלאחר הנישואין יש ג"כ קבלן צריך לומר דהא דכ' כאן מן הקבלן היינו רק קבלן בשעת נשואין דלאחר נישואין ליכא מצוה ואין מדירין אות' ודו"ק. והנה הא דפריך הש"ס על עובדא דמשה בר עצרי והא ערב דכתובה לא משתעבד ולא משני דמיירי לבתר נישואין דלאו מצוה קא עבד ומשתעבד וע' בישועת יעקב אבל לענ"ד אתי שפיר דא"כ מה קאמר לי' והא אנן ידור הכאה תנן ורבא אמר אטו כל דמגרש בב' דינא קא מגרש הא לאחר נישואין לאו מצוה קא עבד ואין מדירין אותו ואין להאריך כאן. והנה אגב עיוני ראיתי בדברי הרמב"ם הלכה י"א הבעל שמכר נכסיו ואח"כ כתבה האשה ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למעשיו אע"פ שקנו ממנה הרי זו טורפת שלא כתבה לו אלא שלא תהא בינה לבין בעלה קטטה ויש לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כו' וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח ולא הסכימה לדבריו ולא כתבה ונפסד המכר כו' וכתב הרב המגיד דנראה מדבריו דדוקא אם נתבטל המכר מחמת שלא חתמה לו כו' אלא דקשה לזה ממה דהתם בבעיא דאשתדוף בני חרי משמע בהדיא שהברייתא דאמרה איבדה כתובה היא אפילו נתקיים המקח הראשון כו' ע"ש ובלחם משנה והיא קושיא חזקה והנה הרשב"א הקשה אהא דכתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו לוקח ראשון למה לו חתימה הא מצי למימר הנחתי לך מקום לגבות וכי תימא דחייש שמא אשתדף בני חרי א"כ ליפשוט מיני' דאשתדוף גובה ותירץ דחושש שמא שדה זו שהיא בת חורין גזולה היא ע"ש ולפ"ז י"ל דאם לא נפסד המקח יכולה לומר דלכך לא חתמה לראשון משום דלא היה צריך לחתימתה דלא חשש לשמא זו גזולה אלא אם ראינו דבאמת נפסד המקח ולא רצה ליקח וז"ב אבל לפי האמת דקיי"ל אשתדוף ממשעבדי (חסר כאן סוף התירוץ ולא אזכור עוד מה שכתבתי) והנה כבר הבאתי קושית התוס' כתובו' דף פ"ו ע"א ד"ה לאשה הא לעיל דף פ"ד אמרינן לכתובת אשה משום חינא וחילקו בין מיתה לנעילת דלת דמיתה לא שכיחא ע"ש ואמנם בשיטה מקובצ' תירץ דאנן קיי"ל כמ"ד לכושל שבראיה והנה רש"י פירש למי ששטרו מאוחר וא"כ קשה אם האשה כתובתה מאוחרת צריך ליתן לאשה וצ"ל דשם הא מיירי במטלטלין שאין בהם דין קדימה ולכך נותנין למי ששטרו מאוחר אבל הכא דמיירי בקרקע שיש בה דין קדימה נהי דמיירי ששניהן ביום אחד מ"מ לא שייך לומר שינתנו למי ששטרו מאוחר כן נלע"ד ואמנם התוס' כתבו דבבע"ח שייך נעילת דלת ובאשה לא שייך נעיל' דלת דיותר ממה שהאיש רוצה כו' ולפ"ז יש לפרש לבע"ח יהבינין אם שטרו מאוחר דלא יוכל לגבו' מהמשועבדים ואיכא נעילת דלת אבל כתוב' אשה אף ששטרה מאוחר לא יהבינין דבאשה לא שייך נעיל' דלת דיותר ממה שהאיש רוצה כו' ובזה א"ש הא דכפל ואמר לאשה לא יהבינין לה דכבר עמד מהר"מ בלשון האלפסי דזה מיותר והוליד מזה דגם תפיסה לא מהני ע"ש ולפמ"ש י"ל דהכי קאמר לאשה לא יהבינין אף ששטר כתובתה מאוחר ובזה א"ש דדיקדק מהר"מ מהאלפסי ולא דיקדק זה מהש"ס וכבר הקשה זה הב"ש ולפמ"ש א"ש דבש"ס י"ל דהא דאמר לאשה לא יהבינין לה היינו כמ"ש אף ששטר כתובתה מאוחר ולא להורו' דתפיסה לא מהני אבל מהרי"ף שפירש לכושל שבראיה היינו להבעל חוב שצריך ראיה לאפוקי האשה שהיא גובה בתנאי ב"ד שפיר הוכיח מהרמז"ל דתפיסה לא מהני ודו"ק היטב.

(ג) והנה המפרשים העירו דלפי פירוש הרי"ף לכושל שבראיה היינו בעל חוב שצריך ראיה אבל האשה גובה בלא ראיה היינו בתנאי ב"ד ע"ש א"כ לא קשה קושית התוס' ד"ה לאשה די"ל דאמימר כר' בנימין ס"ל ואמנם לע"ד אף לפירוש הרי"ף קשה קושי' התוס' דהא שם שפיר י"ל לכושל שבראיה היינו בעל חוב שצריך ראיה ולא לכתובת אשה דא"צ ראיה דגובה בתנאי ב"ד ואע"ג דנדוניא אינה נגבית בתנאי ב"ד מ"מ שם במשנה איירי בכתוב' מנה ומאתים לא בנדוניא אבל כאן דע"כ אמימר איירי בנדוניא דאי במנה ומאתים א"כ למה לי' לאמימר למימר ברישא לבעל חוב יהבינין לו זוזי האי כדיני' והאי כדיני' הא בלא"ה מטלטלי לכתובה לא משעבדי וע"כ דבנדוניא מיירי וכן כתב בשו"ת מהר"י בן לב וע' בספר בית מאיר וע' פירש"י ונדוניא הא לא גבי בתנאי בית דין ולא שייך לכושל שבראיה וא"כ קושית התוס' קשה אף לפירוש הרי"ף ודו"ק ואמנם לפי מה שכתב הרמב"ם דבע"ח הפסיד והוציא מעותיו ע"כ דלאו בנדוניא מיירי דבנדוניא גם הוא הוציאה ונתנה מעות כמ"ש הט"ז א"כ לא קשה קושית התוס' ושפיר י"ל דהרמב"ם אזיל בשיטת רבו הרי"ף ודו"ק

(חדר ע) עוד בדין גביית

כתובה

(א) הנה השיטה מקובצת כתב בשם הרא"ה דהש"ס מיירי דאין בקרקע כדי הלוקה ולכן לבע"ח יהבינין והוא ישלם לאשה חלקה במעות ע"ש והנה רש"י פירש הא דאמר ר"ע ינתנו ליורשין ולא מהני תפיסה ע"ש ונראה דלפי הטעם שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה וא"כ לפי דמבואר בחשן המשפט דיש אומרים דאם תפס המלוה בשטר ולא רצה לישבע אין מוציאין מידו א"כ כאן אם תפס הבעל חוב שוב גם הוא א"צ שבועה וס"ד דלא מפקינין מיני' וקמ"ל רש"י דלא מהני לי' תפיסתו דהא אפילו פטר הלוה את המלוה משבועה לא מהני כדאיתא בירושלמי הגע עצמך שפטרה משבועה כו' ואפשר דזה הטעה דמאן דאמר ינתנו לכושל היינו מי ששטרו מאוחר והיינו דזה אין צריך לישבע כשפטרו הלוה אבל הקודמין צריכין לישבע אף כשפטרן וע' בתוס' דף צ"ד ד"ה שנמצאת שהקשו אמאי האחרונה אין צריכה לישבע להיתומים ותירצו דמיירי כשפטרה ע"ש וזה ברור ודו"ק והכה בשיטה מקובצת בשם הריטב"א כתב דאי ליכא גוביינא לבע"ח ולאשה לא מפסדינין להאשה ע"ש היטב. והנה לפמ"ש