בית א-ל א קמג

טמא והקשו התוס' הא עופות טהורים מרובין מן הטמאין ואזלינן בתר רובא ותירץ הר"ן דאיכא תרי מיעוטי מיעוט טריפות ומיעוט עוף טמא ותרי מיעוטי מהני נגד רוב ע"ש והנה גם כאן איכא תרי מיעוטי מיעוט אלמנות ומיעוט מוכת עץ ועומד נגד הרוב דבתולות נשאות ומאי פריך הש"ס דילן ואמנם צריך לומר דהש"ס דידן אזיל בשינויא דמשני דמתניתין רבי מאיר הוא דס"ל מכ"ע כתובתה מאתים ולפ"ז לדידן דס"ל כרבנן דמכ"ע כתובתה מנה באמת איכא תרי מיעוטי נגד הרוב דרוב נשים בתולות נשאות ולא קשה לדידן קושית הש"ס וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ליכא עדים מה הוי וא"כ קושית השיטה מקובצת במתני' ותירוצו נשאר מעל דהא לר"מ לא ה"ל שעבוד קרקעות וצריך לתרץ דהוי אינו יכול לכפור ודו"ק

ובזה איש מה שהקשיתי על הראב"ד מהירושלמי דהירושלמי אזיל לפי הס"ד דמשני אח"כ כרבי מאיר אתיא ולכך לא מצי לשנויי משום דה"ל שעבוד קרקעות ואולם הראב"ד כתב השגתו לפי האמת דקיי"ל דלא כרבי מאיר ולא מגבינין לכתובה ממטלטלי ויש בזה עוד לפלפל אלא דאין להאריך (ג) והנני לבאר מה שנפל ברעיוני לפרש הא דאמר ר' שמעון כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה דקאי שפיר על שבועת אפטרופסית ע"פ מה שכתב המחבר בש"ע חושן משפט סימן צ"ד סעיף ט' והוא מדברי הרמב"ם פרק י"א מהלכות טוען ונטען דמי שגלגלו עליו טענות אחרות והוא רוצה לשלם עיקר הטענה כדי להפטר מהגילגול אין שומעין לו אלא צריך לשלם גם הגילגול או לישבע עליו ואמנם זה אם התובע תובע עיקר הטענה בברי אבל לא כשעיקר הטענה הוא שמא ע"ש ויש לפרש דרבי שמעון ס"ל דעל אפטרופסית אין להשביעה אלא על ידי גילגול שבועת כתובתה ולכך הוא עצמו דאינו יכול להשביעה על כתובתה בטענת ברי רק בספק אם לא נהנית מכתובתה ולכך על אפוטרופסית א"י להשביעה כלל אפילו ע"י גילגול דאשתבע לי דהא עיקר טענתו היא ספק אבל יורשי' משביעין אותה ע"י גילגול אף דטוענין שמא מ"מ ביורשין נחשב לברי כמ"ש בתוס' ועיין קצה"ח סימן פ"ב ולכך כל זמן שתובע' כתובתה משביעין אותה על אפטרופסית ע"י גלגול אבל אם אינה תובעת כתובתה דאינה רוצה לישבע על כתובתה ולא ליטול כתובה אין היורשין יכולין להשביעה על אפטרופסית דליכא עיקר כתובה ואף דאינה יכולה לומר אשלם העיקר ואפטר מהגלגול מ"מ זה כשהתובע תובע עיקר הטענה בברי אבל כאן היורשין טוענין שמא ואף דכתבתי דטענתם נחשב כברי היינו אם הם נתבעין דאז טענינין ליורשים והוי שמא שלהם כברי אבל אם הם תובעין אז לא טענינין להו כמ"ש הפוסקים ולכך אם היא תובעת מהם הכתובה דאז הם נתבעים טענת שמא שלהם כברי נחשבת ויכולים לגלגל עליה שבועת אפטרופסית אבל כשאין תובעת דאז אין טענתם נחשבת כברי אין יכולים לגלגל עליה טענת אפוטרופסית דהא יכולה לומר לא אשבע על כתובתי ולא אטול אבל הוא עצמו א"י לגלגל עליה שבועת אפטרופסית בכל ענין דהא טענתו היא ספק וזה דעת א"ז הב"ח ז"ל בפירוש דברי התוס' בדף פ"ח בד"ה לאפוקי והבית שמואל ריש סימן צ"ז השיג עליו ולע"ד דבריו ברורים וביתו נכון לפני האלקים עד עולם. (מה שכתבתי צריך תיקון ע' בש"ך סימן צ"ד ס"ק ט' ותבין)

(חדר סד) זמן גביית

הכתובה

(א) בש"ע אהע"ז סימן ק"א סעיף א' כתב אלמנה כל זמן ששטר כתובה בידה גובה לעולם בין אם נותנים לה מזונות בבית אביה או בבית בעלה ונשבעת אפילו אחר שנשיאת כו' והנה הטעם ששטר כתובה בידש גובה לעולם כתב הבית שמואל סק"א דמדלא החזירה הכתובה ודאי לא מחלה ע"ש ומזה יש ראיה למה שכתב הטור בסימן צ"ו דאם שטר הכתובה בידה אינה צריכה לישבע שלא מחלה ומארן הבית יוסף כתב דאינו מוכרח ומכאן מוכח כן דהא הכא יש חזקה דודאי מחלה מדשתקה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה ודאי מחלה ואעפ"כ כששטר הכתובה בידה אמרינין דודאי לא מחלה מכ"ש בסתם שלא שהתה כ"ה שנים דאמרינין ודאי דלא מחלה ואמנם יש לחלק ויבואר לקמן אי"ה ובזה יש להבין הבעיא בש"ס אי בשטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת והיינו כסברת הבית יוסף שכתב דאף ששטר כתובה בידה י"ל דמחלה וכתבה שובר וכדומה ואמנם מסקנת הש"ס דדוקא כשאין שטר הכתובה בידה וכדעת הטור ואמנם י"ל הטעם דאם שטר הכתובה בידה אין ראיה דמחלה דסמכה על השטר כתובה שבידה ולכך שתקה וכן מצאתי בשיטה מקובצת וא"כ אין מזה ראי' לדעת הטור דנהי דאם שטר כתובה בידה אין ראיה דמחלה די"ל דסמכה על שטר הכתובה שבירה ולכך שתקה אבל מ"מ אין זה ודאי דלא מחלה וצריכה לישבע שלא מחלה והנה בשיטה מקובצת כתב עוד טעם דכשהוא ניזונת מהיתומים י"ל דלכך לא תבעה הכתובה דרוצה היא במזונות והיינו לשיטת ר"ח דהכל תלוי במזונות ע"ש ובאמת צריך לומר לפ"ז הא דאמר, רב נחמן בר יצחק תבעה הרי הוא כבתחלה ויש לה כ"ה שנים מיום התביעה והלאה והא תבעה כתובתה אין לה מזונות וא"כ אפילו בבית בעלה הפסידה כתובתה בכ"ה שנים ולהרמב"ם אתי שפיר דס"ל בבית בעלה לא הפסידה כתובתה אפילו אין לה מזונות כמ"ש הבית שמואל סק"ה ע"ש גם בלא"ה י"ל דלא תבעה בבית דין מומחה ולא הפסידה המזונות כמ"ש הבית שמואל בסימן צ"ג ס"ק י"ב ע"ש והנה כתב הבית שמואל שם בשם מהרש"ך דאם אין להם לשלם או שאינם רוצים לשלם יש לה מזונות אפילו תבעה ובאמת שיש להקשות על זה מהאי דאתיא קמי' דרב הונא ותבעה כתובתה ואמר לה רב לא מגבי כתובה לאלמנה ואמרה לו ליתוב לי מזוני ואמר לה מזוני נמי לית לך דאמר כו' דתובעת כתובתה אין לה מזונות והא התם לא ישלמו לה כתובה כלל ואמאי הפסידה מזונותיה בתביעת כתובתה ואמנם לע"ד לא קשה כלל דדוקא אם הם חייבים לשלם לה כתובה ואינם משלמים לה אפילו אין להם לשלם אז יש לה מזונות אף שתבעה כתובתה אבל שם דהמניעה שלא ישלמו לה כתובה אינה מחמת היתומים אלא שאינה נאמנת בשבועתה ובנדרה דבימי רב קילי נדרי מדוע יתחייבו היתומים ליתן לה מזונות כשתבעה הא מניעת תשלום הכתובה הוא מצידה וזה ברור והנה בהא דרב לא מגבי כתובה לארמלתא יש להבין איך לא חשש לטובת האלמנה שתמות ברעב והוי לי' לתקן שתשבע חוץ לב"ד כשמואל וכמו דקיי"ל באמת כשמואל ואמנם י"ל דרב לא חשש לזה משום דכל זמן שלא תגבה הכתובה יש לה מזונות מיתומים ואף דרב ס"ל כאנשי יהודא דיכולין היתומים לסלק לה הכתובה ולהיפטר ממזונותיה מ"מ כיון דרב לא מגבי כתובה לארמלתא א"כ מוכרחין הן ליתן לה או הכתובה או מזונות וז"ב ובזה נלע"ד ליישב מה שהקשה הרמב"ן על הרמב"ם דפסק דגם למזונות צריכה לישבע והקשה דא"כ למה לו לרבה בר ר"ה לומר מזוני נמי לית לך דתובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות דהא בלא"ה כיון דרב לא מגבי כתובה משום דחשדה על השבועה גם מזוני לא מגבי דהא גם למזונות צריכה שבועה ולפמ"ש א"ש דאם גם מזונות לא יהיה לה א"כ תמות ברעב וע"כ דעל מזונות לא אמר רב אלא צריכין ליתן לה או מזונות או כתובה ודו"ק ובזה יש לפרש הא דאמרה לי' כבי תרי עבדית לי והיינו כיון דלית לי מזוני יהי' לי כתובה דבכה"ג לא אמר רב ודו"ק כי קצרתי ואתה דע לך

(ב) והנה בשו"ת מהרש"ך כתב הטעם דתבעה איבדה מזונותיה דתביעת כתובתה הוי כגבו ע"ש כן ראיתי בישועת יעקב בשמו ואמנם תמוה לי מהאי דאתיא קמי' דרבה בר ר"ה דשם הא לא תגבה כתובה לעולם דהא רב לא מגבי כתובה לארמלתא וא"כ איך הוי כגבתה וצ"ע והנה נסתפק בספר ישועת יעקב בפירוש מחילה זו אם אמרינין דמחלה ממש בפועל ע"ש ואני במקום אחר דיברתי בזה דבמתניתין י"ל דהיתומים טוענים שהיא מחלה להם והיא מכחשת ע"ש שפלפלתי בזה והנה בש"ס שם פריך אי דלא נקיטא כתובה במה גביא כו' ומשני הב"ע בשחייב מודה כו' ע"ש ואם נימא דהיתומים אומרים שהיא מחלה להם בפועל ליהמני במיגו דלא הי' מודים וז"ב לכאורה ואמנם בשיטה מקובצת כתב בשם רש"י ז"ל במהדורא קמא דפירש דמיירי דאין שטר כתובה בידה והיתומים מודים לה וצריך לומר דהפירוש דמדשתקה כ"ה שנים ולא תבעה זה האות שמחלה להם או דזה עצמו הוי מחילה ואמנם הרמב"ם כתב דמיירי במקום שאין כותבין כתובה וא"ש דאין מיגו להיתומים ואמנם אם הטעם דאם שטר כתובתה בידה י"ל דסמכה על השטר כתובה ג"כ כשאין שטר כתובה בידה ובמקום שאין כותבין שטר כתובה י"ל דסמכה על תנאי ב"ד דכמאן דכתוב דמי ובזה י"ל הא דמעקרא לא אסיק אדעתי' לומר דמיירי שהחייב מודה וע' תוס' שם ובשיטה מקובצת ולפמ"ש אתי שפיר דמעיקרא ס"ד דמיירי שהיתומים טוענין שהיא מחלה להם ואם נימא דמיירי שהחייב מודה קשה הא יש להם מיגו דלא הי' מודים ולכך לא משני כן ועוד הארכתי בביאור הסוגיא והפוסקים במקום אחר ודו"ק והנה בדבר שאלתך אמינא דהנה הרמב"ם כתב בפרק ט"ז מהלכות אישות הלכה כ"ו הוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גרשתני ואבד לי גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גרשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובתה ולא התוספת כו' ע"ש במ"מ הטעם דבעיקר כתובה איכא מדרש כתובה אבל בתוספת כתובה ליכא מדרש כתובה ע"ש ובכ"מ וע' בלחם משנה מה שפלפל בזה ע"ש וכתב עוד