בית א-ל א קמב

שביאר דעם הי"א דכיון דתנאי ב"ד הוי כמאן דנקט שטרא בידי' דמי אין כאן ריעותא דנפילה כלל ודמי למצאו המלוה בטרם שמצאו אחר כו' ע"ש אבל הרמב"ם סבר דבמקום שכותבין כתובה אין כאן תנאי בית דין כלל ולא הוי כמאן דנקט שטרא ביד' וז"ב

והנה הגאון ר"ח כתב דאבא שאול באמת ס"ל דאם פטרה משבועה פטרה אפילו מיורשיו אלא דס"ל דלא פטורה אלא משבועת פוגמת ומשבועת אפטרופסית אבל לא משבועת האלמנה נגד היורשים וא"כ כשהיא תובעת כתובתה דצריכה לישבע נגד היתומים שלא נפרעה ושלא נהנית מכתובתה מגלגלין עליה גם שבועת אפטרופסית דמשבועת גלגול לא פטרה וזה שאמר אבא שאול אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה והיינו דהא סוף סוף לא תפטור משבועה דפוגמת ואפטרופסית ע"י גילגול ע"ש ולהבין סברתו נראה דהבעל לא פטרה אלא משבועה דשייכה בחייו ג"כ כשיגרשנה או קודם גירושין כגון שבועת אפטרופסית שיכול להשביעה בכל עת שירצה וכן שבועת פוגמת דיכול להיות שיגרשנה ותהיה פוגמת וכיון דפטורה היא פטורה גם אחר מיתתו דהא פטרה מהשבועה אבל מהשבועה שהיא רק אחר מותו לא פטרה והיינו שבועת האלמנה נגד היתומים מזה לא פטרה ויכולין היתומים להשביעה כשבאה לתבוע מהם כתובתה ואגב שבועה זו יכולין ג"כ לגלגל עליה שבועת אפטורופסית ואמנם אם נימא דהבעל אינו יכול להשביעה כלל בחייו על אפטורופסית וא"כ ע"כ כשפטרה משבועת אפטרופסית גם על אחר מיתתו פטרה ולכך גם היתומים אינן יכולים להשביעה ואף אם נימא דכונתו היה אם תבוא לגבות ממנו כתובתה בחייו לפטור אותה משבועת אפטרופסית מ"מ הא חזינן דפטרה גם משבועת הגילגול וא"כ גם היתומים אף דישבעוה שבועת אלמנה על כתובתה מ"מ לא יוכלו להשביעה שבועת אפטרופסית ע"י גילגול של שבועת האלמנה דהא חזינן דפוטרה מהגילגול וזה ברור ולפ"ז מוכח כפירוש א"ז מהרש"א והבית. שמואל ז"ל בדברי התוס' דף פ"ח ד"ה לאפוקי שכתבו דיורשין לאו דוקא דגם הוא עצמו א"י להשביעה על אפטרופסית דהואיל ובאפטרופסי' דבחיי בעלה מיירי מאי חילוק יש והא דנקט יורשין איידי דברישא תני תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה דהתם יורשין דוקא תני נמי בסיפא יורשין ע"ש וכתב א"ז מהרש"א ז"ל דהא דכתבו דברישא יורשין דוקא משביעין אותה היינו משום דהוא עצמו אינו יכול להשביעה כיון שפטרת משבועה דאם נימא כפירוש א"ז הב"ח ז"ל והחלקת מחוקק דאפילו לא פטרה לא היה יכול להשביעה א"כ ע"כ כשפטרה פטרה אפי' גבי יורשיו וא"כ אמאי כשתובעת כתובתה יורשיו משביעין אותה רק דאפשר לומר דהתוס' ס"ל דרבי שמעון לא מיירי כלל כשפורה ובזה היה אתי שפיר הגירסא אלא אמר רב פפא וא"כ כשפטרה אפילו יורשיו אינן יכולין להשביעה על אפטרופסי' שלה אף כשתובעת כתובתה ואמנם ממ"ש התוס' בשם ר"ח ומה שהקשו לעיל דפסקינן כאבא שאול לימא הלכה כר"ש דשמעית מינה תרתי משמע דלא כפירוש א"ז הב"ח דהא לפירושו רבי שמעון מיירי בלא פטרה ואיך ישתמע מיני' הא דאבא שאול דמיירי להדיא בפטרה ודוק היטב וראיתי בשיטת מקובצת בשם קדמון א' שרצה לפרש דרבי שמעון לא קאי אפלוגתא דאבא שאול אלא מיירי דלא פטרה וכתב הוא דלא נהירא דא"כ למה לו לר"ש לאורוכי בלישנא כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה גם על האפטרופיא בגילגול פשיטא כו' ע"ש ולענ"ד אתי שפיר דקמ"ל אף דהיורשים טוענים שמא אעפ"כ מגלגלין עליה שבועת אפטרופיא משום דשמא שלהן חשיב כברי כמ"ש בשם הקצה"ח לעיל וז"ב. וע"ש שפירש בשם הראב"ד ז"ל דהא דאמר לאפוקי מר' אליעזר ומחלוקתו היינו פלכה ועיסתה דנחלקו בו ר"א וחכמים אבל על אפטרופיא שנעשית בחיי בעלה מודה רבי שמעון שיכולין להשביעה וע"ש שכתב והא דכתב כל זמן שתובעת כתובתה דמשמע שבא להוסיף על דברי תנא קמא היינו אכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך קאי וכאוקמתא דאביי ע"ש ואמנם י"ל דהכי פירושו דרבי שמעון מכריע בין ר' אליעזר ורבנן דתנא קמא ס"ל דעל פלכה ועיסתה אינו יכול להשביעה אפילו בגילגול דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ורבי שמעון ס"ל דכל זמן שתובעת כתובתה יכול להשביעה על פלכה ועיסתה ולא שייך אין אדם דר עם נחש בכפיפה דאמר לה מאי אכפת לך ואתי שפיר דאמר כל זמן שתובעת כתובתה כו' ואם אין תובעת כו' וע"ש בשיטה מקובצת דהביא פירש"י במהדורא קמא דרבי שמעון אתרויהו קאי ופליג אתרויהו דכ"ז שתובעת כתובתה משביעה אפילו על פלכה ועיסתה ואם אינה תובעת כתובתה אפילו על אפטרופיא אינה משביע אותה דלא כת"ק וא"ש דאמר לאפוקי ר"א ומחלוקתו ודו"ק והנה התוס' הקשו בריש פרק הכותב מה מהני מחילה בכתובה הא לא ידעה דמחלה דאולי היא תמות ברישא ותירצו כיון דתתיה קלה בעיניו הוי ידעה דמחלה ע"ש וי"ל דלכך לא מהני מחילה לגבי יורשים דהא לא ידע דמחיל דמי ידע דמית ונפל קמי יתמי ואמנם אם נימא דגם הוא יכול להשביעה כל זמן שירצה א"כ שפיר הוי ידע דמחיל דהא מסיק אדעתא דמותיב לה באפטרופיא דדוקא גבה פריך הש"ס מי ידעה דמותיב לה בעלה באפטרופיא אבל הבעל שפיר מסיק אדעתי' והוי ידע דמחיל וכיון דהמחילה מהני לשבועת אפטרופס מהני ג"כ לגבי יורשין וגם הן אין יכולין להשביעה אך אם הוא אינו יכול להשביעה וכדעת הב"ח שפיר הוי נגד היורשין לא ידע דמחיל ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' הא דאמר הלכה כאבא שאול ולא אמר הלכה כר"ש דשמע מינה תרתי ולפמ"ש י"ל דאי אמר הלכה כר' שמעון הוי אמינא דהא דאמר ר' שמעון יורשיו משביעין אותה הוא דוקא אבל הוא א"י להשביעה וכדעת הב"ח ולכך לא מהני המחילה נגד יורשיו דהוי לא ידע דמחיל אבל עתה דאמר הלכה כאבא שאול דאמר מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין נפרעין כו' מוכח דלאו מטעם זה לא מהני מחילה לגבי יורשין אלא משום דאין לעקור תקנת חז"ל ונפקא מינה בין שני הטעמים אם מחיל בשטח מיתה דאז שפיר הוי ידע ומחיל אבל לטעמא דאבא שאול דאין לעקור תקנת חז"ל אין חילוק וגם זה לא מהני וז"ב וש"מ סברא זו דלא ידע דמחיל בישועת יעקב ע"ש ובמרדכי כתב בשם ס' המקצועות דאם מחל בשעת מיתה מהני ע"ש והיינו כמ"ש וכתב דהרי"ף פליג על זה ע"ש וכתבתי בזה בעסק ד"ת ומפני ש"ק קצרתי

עוד בדיני

כתובה

(א) הנה בשיטה מקובצת ריש פרק שני דכתובות הקשה אמאי אם אין עדים שיצאה בהינומא לא ישבע הבעל כדין מודה מקצת ותירץ משום דהוי שעבוד קרקעות דאפילו מיני' דידי' אינ' גובה ממטלטלין אלא מקרקעי כו' ויש לרמב"ם מחלוקת בזה שהוא מחייב את הבעל שבועה דאורייתא מפני שאם תפסה מטלטלין לא מפקינן מינה ע"ש בש"מ. והנה לפי הנוסחא שלנו בהלכה ה' דגרושה גובה ממטלטלי א"ש דברי הרמב"ם בלא האי סברא דתפיסה מהני אמנם לפי נוסחת הרשב"א שהביא הה"מ דגם גרושה אינה גובה אלא ממקרקעי צ"ל הסברא דלא הוי שעבוד קרקעו' משום דאי תפסה מטלטלין לא מפקינן מידה ואף לדעת הסוברין דתפיסה לא מהני בכתובה לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים מ"מ אחר גירושין שפיר מהני תפיסת וא"כ הרמב"ם דמיירי אחר גירושין והבעל אומר אלמנה נשאתיך שפיר מחייב הבעל שבועה דאורייתא וז"ב אך מ"מ זה דוחק דנימא דלא מהני תביעת שעבוד קרקעות לפי דמהני תפיסה דאפילו בעל חוב דגובה ממטלטלין כתב באבני מילואים דמ"מ עיקר תביעתו קרקע קא תבע ומדמה לה להא דר"ש ורבנן בקנס דאמרו רבנן כי קא תבע בשת ופגם קא תבע ולא קנס דאי מודה מיפטר ע"ש מכ"ש הכא דמי יודע אם תוכל לתפוס איך תהיה עיקר תביעת' מטלטלין דאינה זוכה בהן רק אם תתפוס ואין לומר דמיירי שתפסה כבר דא"כ ה"ל הילך ולא מחייב שבועה דאורייתא ואפשר לפמ"ש הרמב"ם גבי עדים שהעידו שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו שחייבים לשלם אף דהוא ספק מ"מ כיון דאם תפס העבד לא מפקינין מיני' צריכין לשלם לאדון דבקל יכול לתפוס כמ"ש המגדול עוז והכסף משנה ע"ש א"כ ה"ה הכא יש לומר כן דלא הוי שעבוד קרקעות כיון דבקל תוכל לתפוס ובש"ס שבועות דמשני דלמא דתפסה מטלטלין א"ש דשם מיירי שכבר תפסה וא"כ עיקר תביעתה הוא על המטלטלין שהם בידה ודוק: (ב) והנה בש"ס דייק בר"פ האשה שנתארמלה טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן והרא"ש הקשה בשם הירושלמי דאמאי לא חייב שבועה דאורייתא ומשני משום דא"י לכפור דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ע"ש ולדעת הראב"ד דהשיג על הרמב"ם בהלכה כ"ד וכתב דאין כאן שבועת התורם דהוי כפירת שעבוד קרקעות קשה אמאי לא משני בירושלמי דה"ל כפירת שעבוד קרקעות והוא לכאורה קושיא גדולת על הראב"ד ז"ל ואמנם נראה דא"ש דהא הירושלמי פריך לקמן וחש לומר שמא מכ"ע הוא ומאי מהני דאיכא עדים שיצאה בהינומא ומשני כרבי מאיר דאמר מכ"ע כתובתה מאתים ולכך לא מצי לשנויי דהוי שעבוד קרקעות דהא ר' מאיר ס"ל כתובת אשה גובה ממטלטלי ולא הוי כפירת שעבוד קרקעות ואמנם ר' יוחנן דחה זה ואמר דלא חשו על דבר שאינו מצוי ולעולם דאתיא אפילו כרבנן וא"כ הוי מצי לשנוי דהו"ל כפירת שעבוד קרקעות וצ"ע ולכאורה י"ל דלפי שינויא דר' יוחנן דלא חשו על דבר שאינו מצוי בזה א"ש הא דמקשה בש"ס דידן כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ליכא עדים מאי הוי די"ל דלפמ"ש הר"ן בחולין אהא דלוקחין בצים מן הנכרים ופריך וליחוש דלמא של עוף