בית א-ל א קלט

לא סמכה דעתה אלא על הקרקע ע"ש ולפי זה לפי מה דכתב בעל העיטור הביאו הרשב"א דנכסי צאן ברזל ניתנו לגבות מחיים א"כ לא שייך טעם הר"ן הנ"ל דבנכסי צאן ברזל יכולה לגבות מחיים ואתי שפיר דגובה ממטלטלין אלא דדעת בעל העיטור נדחית וע' בטור אהע"ז סימן צ"ג והכה בחידושי הקשית על דעת הרמב"ם דס"ל דנצ"ב גובה ומטלטלין מהא דשבועות דף ל"ב דאמר אביי הכל מודים בעד אחד בסוטה דחייב קרבן שבועה ופריך שמע מינה משביע עדי קרקע חייבין ומאי קושיא והא בסוטה יש נכסי צאן ברזל דאבדה כשאינן בעין וזה הא היא גובה ממטלטלי ע"ש שנשארתי בקושיא ושבתי עתה וראיתי דיש ליישב דלכאור' קשה אהא דהכל מודים בעד סוטה דהא יכול לומר מאי אפסדתיך דהא יכול לגרשה ולומר פרעתיך ולטעון אשתבע לי דלא פרעתיך והיא כיון דאיכ' עדים דקינא לה ונסתרה עם אותו שקינא לה א"כ כבר עברה על איסור יחוד אשת איש דאוריית' ואף דאין בו מלקות מ"מ פסול דרבנן איכא וחשודה על השבוע' ולא תוכל לגבות ממנו והוא לכאור' קושיא נכונה וראוי לשום לב ליישבה הן אמת דאמרתי בחידושי ליישב די"ל דקינא לה עם א' מקרוביה דמותרת להתייחד עמהן כגון אחיה ואביה דכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות סוטה דמקנין על על ידו והוא מהש"ס ירושלמי דסוטה אלא דמלבד דהוא פלוגתא בירושלמי וכבר הארכתי לעיל הקודמות אף גם דא"כ למה לו לאביי למימר והכל מודים בעד סוטה דאמר לה ולא אמר לב"ד ה"ל למימר בפשיטות דהכל מודים בעד סוטה היכא דלא קינא לה מאביה ואחיה דאז פטור מקרבן שבועה. והנה במלוה בשטר אם המלוה חשוד יש שני דעות בש"ע ח"מ סימן צ"ב דיש אומרים כיון דשטר מקוים בידו גובה בלא שבועה והרב הש"ך הביא ראיה לדעה זו מהא דפירש"י בהאי אתתא דאחייבא שבועה בב"ד ופירש"י דהיה אדם תובעה ממון ואמאי לא פירש"י כפשוטו דהיתה צריכה לישבע על כתובתה אלא ודאי דבכה"ג נוטלת בלא שבועה כשהיא חשודה ע"ש בש"ך ואמנם בחידושי לח"מ כתבתי דאין ראיה מפירש"י הנ"ל דהא כתב בהגהת מרדכי בפרק קמא דכתובות בשם מהר"מ מרוטנבורג דכתובה כיון דתנאי ב"ד הוא הוי כגבוי ע"ש ולכך אתי שפיר דכשהוא חשודה נוטלת בלא שבועה דהא היא חשובה מוחזקת כיון דתנאי ב"ד הוא וכמ"ש המרדכי בשם מהר"ם מרוטנבורג וכבר הארכתי בדברי המרדכי הנ"ל בתשובותי ולפ"ז א"ש מה שהקשיתי דהא יכול לומר לו מה אפסדתיך דהא יכול לומר פרעתיך והיא חשודה ולא תוכל לגבות זה אינו דהא הכתובה גובה ואינה נשבעת וז"ב ומעתה נסתרה קושיתי על הרמב"ם דהא בסוטה איכ' נצ"ב וגובה מן המטלטלין ומאי פריך שמע מינה משביע עידי קרקע חייבים ולפמ"ש א"ש דהא על נצ"ב כיון דלאו תנאי כתובה היא שפיר יוכל לומר פרעתיך והיא לא תגבה דחשודה היא ואין לומר דמשכחת לה כשהנצ"ב בעין דאז לא יוכל לומר פרעתיך דז"א דכשהם בעין אפילו יעיד העד שנטמאה לא אבדה אותם כמבואר בש"ס ופוסקים וא"כ אין כאן חיוב קרבן שבועה וזה ברור

(ג) והנה לעיל הבאתי דעת העיטור דנכסי צאן ברזל יכולה לתבוע מחיים ע"ש ועל זה הקשה הרב קצות החשן מהא דבבא קמא דף פ"ח אם אמרו בנכסי מלוג דאם מכרה אותם הבעל אינה גובה מיד הלקוחות יאמרו בנכסי צאן ברזל הא אכתי תוכל לתבוע אותם מבעלה וישובו להיות נכסי מלוג ואז תוכל למכרם ואין הבעל יכול לטרוף אותם מהלקוחות וא"כ אכתי קשה דכולהו בעי שלומי לה ע"ש והוא תמוה חזק' על דעת העיטור ונראה ליישב קושית הקצות החשן דהנה הגאון בית מאיר הקשה מאי פריך ואי אמרת ליתא לתקנת אושא תזבין כתובתה לגמרי הא לכתחלה לא תמכור אפילו בלא תקנת אושא כדאית' במשנה דר"פ הכותב ואם כן אמאי ישלמו לה העדים עבור שיכולה למכור באיסור הא דמי להא דאם אמר נכסי לך ואחריך לפלוני דאע"ג דאם קדם ומכר אין לאחריך כלום מ"מ אין הב"ד מגבין להבע"ח מזה המקבל מתנה כדי שלא להפסיד האחריך דהא לכתחלה אסור למכור ע"ש ואמרתי ליישב דהנה קשה דהא שם ודאי מיירי שהבעל אומר שגירשה ונתן לה כתובתה דאם אומר שלא גירשה ולא נתן כתובתה א"כ מה הפסידוה העדים הא הבעל מודה שמגיע לה הכתובה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ כיון שהבעל אומר שגירשה א"כ לא גרע מאם נתן עיניו לגרשה דקיי"ל כר"ש דאין לבעל פירות וכתב הרשב"ם במסכת ב"ב בסוגיא דתותרנית דה"ה דאינה יורשה וא"כ כיון דאינה יורשה א"כ אפילו אי איתא לתקנת אושא הפסידוה העדים דהא שפיר תוכל למכור כתובתה והבעל לא יוכל לטרוף מיד הלקוחות אחר מותה דהא אינה יורשה כלל ואמנם בלא"ה השיגו התוס' על רשב"ם ומכאן מוכח דלא כהרשב"ם דאף דס"ל לר"ש דמשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות מ"מ זה דוקא בפירות דאין לו בהן אלא זכות וכשנתן עיניו לגרשה הפקיעו חז"ל זכותו אבל ירושה דהוא בגוף הנכסים ושויהו רבנן כלוקח ראשון אחר תקנת אושא ואמרו דאם מכרה האשה הבעל מוציא מיד הלקוחות דהוא לוקח ראשון והוי כשלו ממש זה לא נפקע במה שנתן עיניו לגרשה וזה ברור וע' באהע"ז סימן צ' סעיף ה' דמבואר דכל זמן שלא גירשה אף שנתן עיניו לגרשה ומתה הבעל יורשה וע"ש בח"מ וב"ש דזה לאפוקי מדעת רשב"ם ע"ש ודו"ק. ואמנם זה לאחר תקנת אושא דכלוקח שויהו רבנן אבל קודם תק"א הוי דין ירושת אשתו כדין פירות ומשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אינו יורשה וא"ש מה דהוכיח הש"ס בב"ק דאי ס"ד ליתא לתק"א תזבין כתובתה לגמרי ולא קשה קושית הבית מאיר דהא גם קודם תקנת אושא היה אסור למכור לכתחלה דזה אינו דהא קודם תקנ"א לא היה יורשה כלל דהא נתן עיניו לגרשה וכמו שאין לו פירות דהא עדיין לא הוי כלוקח ודו"ק ובזה א"ש מה שעמדו התוס' שם דהש"ס מביא ראיה מברייתא ולא הביא ממתניתין דמכות מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה אומדין כמה כו' ונותנין לבעל ואי ליתא לתקנת אושא לא הפסידוהו כלום דהא גם עתה תוכל למכור הכתובה לגמרי ע"ש שתירצו בדוחק ולפמ"ש א"ש דהא על זה שפיר י"ל כקושית הבית מאיר דלכתחלה אסור' למכור ובודאי לא יניחוה ב"ד למכור לגמרי דהא שם אדרבה הבעל אומר שלא גירשה ורוצה לדור עמה ודו"ק היטב ולפ"ז לא קשה קושית הקצות החשן דשפיר קאמר אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צאן ברזל ואין לומר דתוכל לתבעם מבעלה היינו רק לעשותם נכסי מלוג אבל למכרם אסורה לכתחל' ואין לומר דנפקע זכותו באמירתו שגירשה זה אינו דהא עתה קודם שתבעה הם שלו לגמרו ולא נפקע זכותו באמירתו ודו"ק

פ"ג עוד בדין מטלטלין לכתובה ודין שבועת

גרושה

(א) כבר כתבתי דדעת מהר"י בן לב דלמ"ד כתובה דאוריית' גובה ממטלטלין ובספר ישועת יעקב ביאר דבריו עפמ"ש כתובות דף יו"ד בתוס' ד"ה הואיל דזה אי גבי ממטלטלי תלוי אי כתובת אשה מה"ת או דרבנן ע"ש בישועת יעקב ובאמת התוס' שם הקשו על זה ומסקי התוס' דטעמ' שלא יפרשו מהן בני אדם כשיצטרכו למכור עדית או מטלטלין וחשו כדי שיקפצו עליהם בני אדם עכ"ל משמע דאף למ"ד כתובה מה"ת מ"מ אינה גובה ממטלטלין ע"ש והנה המרדכי כתב דרבי עקיב' ס"ל כתובת אשה מן התור' ולדבריו קשה מה פריך בנדרים דף ס"ה והא מטלטלין לא משתעבדי לכתובה דהא במתניתין רבי עקיב' דאמר להמדיר ריקה אפילו אתה מוכר שער ראשך כו' ולר"ע לפי דעת המרדכי כתובה דאוריית' ושפיר גובה ממטלטלין ואמנם כבר תמהו על המרדכי וע' קצות החשן סימן ל"ט

(ב) והנה בירושלמי איתא מה משבעינין לה (להא דהזורה) כו' וצ"ע מאי שנא מכל גרושה דעלמ' דלא משבעינין לה ולפמ"ש לעיל דטעמ' דגרושה לא משבעינין לה משום דהוא תוך זמנו אלא דאלמנה חיישינין דילמא מסר לה צררי בשעת מיתה וכמ"ש הרא"ה ז"ל אבל בגרושה דמגרשה לרצונו ומסני סני לה לא חיישינין דימסור לה צררי בעת הגירושין ולכך לא משבעינין לה ולפ"ז הכא דהדירה וכופין אותו לגרשה והוא לא שונא לה אלא מרתח רתח עלה כדאמרינין בריש המדיר דרק בנדרה איהי וקיים לה אז אמרינין מסני סני לה אבל בנדר הוא לא וא"כ שפיר משבעינין לה אם לא התפיסה צררי ושפיר בעי הירושלמי אי בעי שבועה ופשיט לה מהא דחבנא ע"ש במפרש פני משה. והנה לכאור' י"ל דאיך ישביעו אותה שלא גבתה כבר כתובתה הא חשוד אממונא חשוד אשבועתא אלא די"ל שבוע' ליתא בחזרה ממון איתא בחזרה ואמנם כאן דהדירה מהנאתו נהי דלא חל אכתובתה דהא הוא משועבד לה מ"מ אם כבר גבתה כתובת' א"כ היא אסור' ליהנות ועובר' על בל יחל ואפילו תחזיר לו אח"כ מ"מ איסור' דעבדא עבדה דדוק' גזל איתא בהשבה אבל איסור שבועה או נדר איסור' דעבד עבד וא"כ למה לן להשביעה חנם אף אם יאמר אשתבע לי וזה י"ל בפירוש בעית הירושלמי ופשיטותו ע"ש ותבין היטב

(ג) והנה הרמב"ם כתב דנשבעת ג"כ שלא מחלה ע"ש ונרא' דע"פ דבריו אתי שפיר מה שהקשו תוס' אמאי צריכה שבוע' הא הוא תוך זמנו ולפי דעת הרמב"ם אתי שפיר דצריכה לישבע שלא מחלה וכן מצאתי בספר הפלאה שתירץ כן ולפ"ז י"ל דהא דצריכה לישבע שלא נפרעה אף שהוא תוך זמנו מ"מ כיון דצריכה לישבע שלא מחלה צריכה לישבע ע"י גלגול ג"כ שלא נפרעה כתובתה וזה ברור והנה הבית שמואל הקש' כיון שאסור להשהות אשתו בלא כתובה אמאי צריכה לישבע שלא מחלה ואמנם י"ל דצריכה לישבע שלא מחלה על תנאי אם תתאלמן אבל לא אם התגרש דבכה"ג