בית א-ל א קלז

לן דכי היכא דכתובה אינה גובה אלא בשבועה הכי נמי תנאי כתובה ע"ש וא"כ ודאי הוצרך רבינו להשמיענו דין פוגמת ופוחתת בכתובה דלא נימא דמשום חינא תגבה בלא שבועה וזה ברור. והנה בשיטה מקובצת שם כתב בשם הרא"ה דסלקא דעתך דכתובה הוי תוך זמנו בלא שבועה בפוגמת דבכתובה עצמה כיון דתנאי בית דין הוא חיישינין לצררי אבל תוספת כתובה דלאו תנאי בית דין היא ס"ד דאינה צריכה שבועה קא משמע לן ע"ש והנה הרמב"ם בפרק י"ד והלכות מלוה ולוה פסק דפוגם שטרו בתוך זמנו גובה בלא שבועה וא"כ שפיר הוצרך לבאר בכתובה דין פוגמת דצריכה שבועה וזה ברור והטעם כתב הרא"ה דצריכה שבועה דמשעת מיתה זמנו הוא ע"ש ויתבאר לקמן אי"ה וע' בפרק י"ח הלכה ט' ובמשנה למלך שם ודו"ק ועפ"ז יש ליישב גם תירוץ הלחם משנה שלא הבינותי דבריו וי"ל דהכי קאמר דהוצרך הרמב"ם להשמיענו דבגרושה הפוגמת נוטלת עכ"פ בשבועה דהוי אמינא דאפילו בשבועה לא תטול דבאלמנה חששו משום חינא ותיקנו דתטול עכ"פ בשבועה אבל גרושה דלא בעי חן כמו אלמנה כמ"ש תוס' בכתובות דף פ"ז בד"ה מקשים ע"ש אף בשבועה לא תטול ואמנם כל זה דוחק והנכון מה שכתבתי ודו"ק (ב) והנה הרשב"א ז"ל הטיל פשרה והכריע בדבר ואמר דודאי הנדוניא בכלל לשון הכתובה ונפקא מינה למוכרת או מוחלת דמשום לישנא אתינא לה כלומר שבכלל מה שאמרה כתובתי מכורה לך או מחולה לך גם הנדוניא בכלל שהכל נקרא כתובה והלשון כלל אותם אבל לדיניהם בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דשאני כתובה דמקולי כתובה משום דמדידיה יהיב לה אבל נדוניא דמשלה היא למה נקל בה יותר מכל חוב דעלמא ע"ש. וע' בהלכה ג' שכתב הרמב"ם דגם התוספת היא כעיקר שאינה גובה אלא מן הזיבורית וכתב הרב המגיד דלדעת הרמב"ם נכסי צאן ברזל אינם בכלל זה אלא דינם כשאר חוב וגובה מן הבינונית והרשב"א ז"ל לא הכריע בזה כלום ע"ש והקשה הלחם משנה דלמה לא הכריע בזה הלא לפי שיטתו דכל שאין הלשון גורם אין נצ"ב בכלל כתובה והכא לא שייך לומר דהלשון גורם ואם כן נכסי צאן ברזל אינם בכלל כתובה וגובים מן הבינונית ולכאורה הוא קושיא גדולה על הה"מ ז"ל ואמנם הרי הרשב"א כתב הנועם דאין הנדוניא בכלל העיקר דשאני כתובה דמקולי כתובה שנו כאן משום דמדידי' יהיב לה משא"כ נדוניא דמשלה הוא ע"ש והנה גבי זיבורית אמרינין בפרק הניזקין דבעל חוב דינו מה"ת בזיבורית כו' ולמה אמרו בע"ח גובה מבינונית שלא תנעול דלת בפני לוין וזה לכאורה לא שייך גבי נכסי צאן ברזל דהא אדרבה לתועלת האשה הוא דהוא מקבל על עצמו אחריות וגם מוסיף לה שליש משלו והא בנכסי מלוג שלה הוא אוכל פירות והאחריות אין עליו וא"כ לא שייך שלא תנעול דלת בפני לוין בנכסי צאן ברזל ולכך אתי שפיר דהרשב"א לא הכריע בנצ"ב אי גובה מזיבורית או בינונית ושוב מצאתי בהר"ן שם שכתב דבאשה לא שייך נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ע"ש וא"ש דברי הרב המגיד ז"ל וז"ב והנה קשיא לי על דברי הר"ן הנ"ל לפי מה דכתבו התוס' בבבא בתרא דלרבה אף בשטר שעבודא לאו דאוריית' אלא משום שלא תנעול דלת בפני לוין גובה בשטר מן הלקוחות ע"ש וא"כ באשה דלא שייך שלא תנעול דלת בפני לוין אמאי גובה מן הלקוחות דבשלמ' מנה מאתים י"ל דאמרו חז"ל שתגבה מן הלקוחות כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שימכור נכסיו ולא יהיה לה ממה לגבות דהא אמטלטלין אינה גובה דלא משתעבדי לכתובה אף מיני' בחייו אבל בנדוניא קשה וצ"ע וכמדומה שכבר כתבתי בזה בחידושי ואין להאריך עוד

(חדר סא) בדין שבועת האשה על

כתובתה

(פ"א) (א) הנה הרמב"ם בפרק ט"ז מהלכות אישות ה' ד' כתב וכן התקינו שכשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה אלא בשבועה בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה כו' ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין לה מכתובתה אבל אם גירשה מרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה לגרשה לא היא וע' מ"ש הה"מ דמה שכתב רבינו לרצונו הוא לענין הבגדים שאם היא יוצא' שלא מרצונו כגון אותן שב"ד כופין אותו לגרשה ודאי שמין מה שעליה וכן נראה מן ההלכות אבל לענין השבועה שלא נפרעה וכתובתה כל הגרושות שוות עכ"ל הרב המגיד ז"ל ואמנם בשיטה מקובצת כתב בשם הרא"ה דרבותא נקט בש"ס דאמר אלמנה שמין מה שעליה דהיינו אפילו אלמנה דמשמיא אנסי לדידי' ולדידה מ"מ שמין לה מה שעליה ומכ"ש בגרושה ע"ש ואזיל בשיטת הרז"ה זקנו ע"ש בשיטה מקובצת והנה הרב המגיד כתב דהא דכתב הרמב"ם לרצונו היינו לענין הבגדים אבל לשבועה כל הגרושות שוות ואפי' כפו אותו ב"ד לגרשה א"צ שבועה ע"ש אפשר לומר דלכך לא תיקנו בגרושה שתשבע משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דשמא לא תרצה לישבע וכדאית' בשבועות דף ל"ב דע"א פטור מקרבן שבועה דאמר לי' מי יימר דמשתבעית ופירש"י דיש בני אדם שאין רוצים לישבע אפילו באמת ולפ"ז יש לומר דבאותן שב"ד כופין אותו להוצי' דלא שייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שפיר צריכה לישבע וע' ברא"ש שבועות ס"פ כל הנשבעין דכתב דשבועה כמי ממון היא דזימנין דלא בעי אשתבועי ויהיב ממון וכ"כ התוס' בשם הירושלמי גבי אפטרופס של יתומים דיותר ירא מחיוב שבועה מחיוב ממון ע"ש ולפ"ז י"ל דהרמב"ם נקט לרצונו גם משום חיוב שבועה אבל אין דעתי מכרעת נגד דעת הרב המגיד ודעימי' ואמנם לפי מה שכתבתי לעיל דהא דאלמנה נשבעת אף שהוא תוך זמנו משום דשעת מיתה היא זמנו וכן כתבו התוס' בבבא בתרא שמא התפיס לה צררי בשעת מיתה והיינו דמאהבתו אותה התפיס לה צררי בשעת מיתתו דלא תצטרך להתבזות אח"כ בב"ד עם היתומים וא"כ בגרושה לרצונו דאז בשנאתו אותה לא שייך זה ולכך אינה צריכה שבועה וז"ב ולפ"ז בגוונא דהוא אינו רוצה להוציאה אלא דהב"ד כופין אותו לגרשה שפיר י"ל דהתפיס לה צררי בשעת גירושין אלא דאז לא שייך שאינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד דהא הוא חי ויכול לפרוע לה אח"כ בעצמו וזה דעת הרב המגיד דלשבועה כל הגרושות שוות ודו"ק

(ב) והנה בהלכה י"א כתב הרב המגיד דגרושה שמת בעלה ובאה לגבות מהיתומים משביעין אותה חוץ לב"ד והוא מהש"ס והטעם דאלמנה מורה היתירא דטרחא קמא יתמי ע"ש ואע"ג דגם בגרושה כשמגרש מת ובאה לתבוע מן יורשיו שייך לומר דמורה היתרא דטרחא קמי יתמי כשהיתה תחת בעלה א"ו א"א לפרש הש"ס דמיירי לענין שבועת הגרושה בעוד המגרש חי דהא כשהמגרש חי אינה צריכה שבועה כלל כמ"ש הרמב"ם בהלכה ד' ועכצ"ל דמיירי שבאה לגבות מהיתומים אחרי מות המגרש וצריך לומר דאעפ"כ לא שייך מורה היתירא בכה"ג ואמנם י"ל דמיירי דהיא פוגמת כתובתה או ע"א מעידה שהיא פרוע דאז משביעין אותה בב"ד אבל כשבאה לגבות מהיתומים י"ל דמשביעין אותה חוץ ב"ד כמו האלמנה אלא דכל הפוסקים לא פסקו כן ועיין בזה (ג) והנה הר"ן הבי' נגד דעת הרמב"ם והוכיח דא"צ שבועה שלא מחלה מהא דקפצה ואמרה חי ה' אם נהניתי מכתובתי ואמר רב הונא מודה רב בקופצת ודי בזה וא"צ לישבע שלא מחלה ע"ש בר"ן ואילו גרושה שמת המגרש ובאה לגבות מהיורשים בזה לא היה גם רב מגבי כתובה דשייך בזה מורה התירא והי' אפשר לומר דההוא עובד' מיירי בגרושה שבאה לגבות מהיתומים דבזה לא שייך שמא מחלה וכמ"ש לעיל דהא על גירושין לא מהני מחילה דתהא קלה בעיניו להוציאה והיה אתי שפיר בזה קושית הר"ן על הרמב"ם דהרמב"ם מיירי באלמנה אך לישנא דש"ס לא משמע כן גם הפוסקים לא פסקו כן וכמ"ש הרב המגיד בהלכה י"ב ודו"ק כי קצרתי

(ד) והנה הטור כתב דאם שטר הכתובה בידם אין צריכה שבועה שלא מחלה דאם מחלה היתה מחזרת השטר כתובה ע"ש ולפ"ז לא היה קשה קושית הר"ן על הרמב"ם מהא ארמלתא דקפצה ואמרה חי ה' אם נהניתי מכתובתי די"ל שם מיירי שהיה שטר כתובה בידה ולא שייך שבועה שלא מחלה אך הרב בית יוסף הקשה על הטור ע"ש ואמנם נראה ליישב דעת הרמב"ם דהא כתבו התוס' דכתובה מקרי ידע דמחיל דהא תהיה קלה בעיניו להוציאה ע"ש ואמנם זה לדידן דקיי"ל כשמואל אליב' דרבי יהוד' דבדבר שבממון תנאו קיים אבל רב דס"ל כרבי מאיר ואפילו ידע דמחיל תנאו בטל א"כ לא מהני מחילה כלל בכתובה ואין צריכה לישבע שלא מחלה וא"כ א"ש דאמר רב הונא מודה רב בקופצת אף דאמרה רק חי ה' אם נהניתי מכתובתי ולא נשבעה שלא מחלה מ"מ אליב' דרב לא מהני מחילה כלל ואין צריכה לישבע שלא מחלה כלל אבל אנן לדידן שפיר פסק הרמב"ם דצריכה לישבע שלא מחלה ודו"ק ואמת דעדיין יש לפקפק ולפלפל בזה אלא דעת לקצר ועוד יבואר אי"ה

פרק

(א) בש"ע אהע"ז סימן ק"ג אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין מוכרת מנכסי בעלה שלא בב"ד כו' והוא מדברי הרמב"ם פי"ז הלכה י"ג שכתב אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין נשבעת ומוכרת מקרקע בעלה ונפרעת כתובתה בין בב"ד מומחין בין בב"ד שאינן מומחין והוא שיהי' השלשה אנשים נאמנים ויודעים בשומת הקרקע כו' ע"ש וכתב הרב המגיד