בית א-ל א קלו

אצבע בין שיניה ולכך ס"ל דפודה ור' יהושע ס"ל כיון דעכ"פ גם אם לא היה הוא מתרצה לנדרה היה הנדר חל כשתתגרש כר' יוחנן הסנדלר שלא תוכל לחזור לו שפיר הוי היא הגורמת אבל מעקרא ס"ד דמקש' דמיירי שהוא הדיר אותה מהנאתו ואף דהנדר אינו חל דהא משועבד לה מ"מ מיירי שהיא נתרצתה לנדרו ולכך אינו פודה לר' יהושע דס"ל כרבא דכל שדבר אחר גרם לה אינו פודה ובמסקנא מוקי לה דנדרה היא והוא נתרצה לנדרה וס"ל לר"א באמת דהוא הגורם דלולא שנתרצה לנדרה לא היה חל כלל דהא היא משועבדת לו ור' יהושע ס"ל כיון דעכ"פ היה חל הנדר אחר שתתגרש וצריך הפרה כר' יוחנן הסנדלר היא הגורמת וז"ב ולא קשה קושית א"ז מהרש"א ז"ל דהמקשה והמתרץ פליגי בסברת הפוכות ודו"ק ולפי"ז י"ל דלכך פירש"י באשת ישראל דבאשת כהן לא א"ש דברי ר' יהושע דהא אילו לא נתרצה לנדרה לא היה חל הנדר כלל דאחר שתתגרש בלא"ה אסורה לחזור לו דאסורה משום גרושה לכהן ואף דרש"י לא כיוון לזה מ"מ הסברות נכונות ודו"ק (ג) והנה לעיל כתבתי בדעת הרמב"ם שכתב דמיד שהדירה חייב לגרשה היינו דהוי כאילו כבר גירשה ופטור מפדיונה ע"ש ובזה הי' א"ש מה דמשני בנדרה היא וקיים לה הוא והיינו לפמ"ש הרמב"ם בפי"ב דבכה"ג אם רצה לקיימה רשאי א"כ אינו מחויב לגרשה ולכך ס"ל ר"א דפודה משא"כ בהדירה הוא דחייב לגרשה והוי כאילו גרשה וא"ש קושית מהרש"א וכיוונתי בזה להגאון אבני מלואים והנה בשיטה מקובצת יש מקצת נוסחאות דלא גרסי ורבי אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ומפרשי לה דמיירי באשת כהן ודרבא ודאי תנאי הוא כו' והנה הריטב"א כתב דהא דפירשו באשת ישראל היינו דבאשת כהן לא שייך הוא נתן אצבע בין שיניה דדוק' באשת ישראל דעל ידי שהדירה נאסרה עליו וביטל התנאי דאותבינך לי לאנתי שייך לומר הוא נתן אצבע בין שיניה אבל בכהנת דעל ידי נדרו לא ביטל התנאי דאהדרינך למדינתך דבלא"ה לא היתה ראויה לו לכך כשהדירה קודם שנשבית אפשר דאינו חייב לפדותה דהוי איסור דבר אחר גרם לה ע"ש וע' מה שכתבתי לעיל בשם תשובת מהרלנ"ח ודו"ק

והנה הכסף משנה הביא דברי הר"ן ודחה אותם ע"ש וע' בשיטה מקובצת בשם הרא"ה שכתב גם כן בדעת הרי"ף כמ"ש הר"ן ודחה אותם וכתב דלא מחוור דאף דלקמן גבי נדרים חשבינין לי' הוא נותן אצבע בין שיניה כדי שלא להפסידה כתובתה בשביל נדרנית כיון שהוא פושע אבל הכא לא איכפת לן אלא כל שאיסורה מחמת דבר אחר דינה כאלמנה לכה"ג כו' ונראה כוונתו ע"פ מה שהקש' הריטב"א דלמה לי' לרבי יהושע הטעם דהיא נתנה אצבע בין שיניה תיפוק לי' משום דהוי איסורה מחמת דבר אחר כאלמנה לכה"ג ותירץ דרבי יהושע קושטא דמילת' נקט ובאמת אף שהיא לא נתנה אצבע בין שיניה כל שהוא לא נתן אצבע בין שיניה אינו פודה ע"ש ולפ"ז י"ל דהרא"ה סבר דהא דאמרינין גבי נדרים הוא נותן אצבע בין שיניה היינו דהיא לא נתנה אצבע בין שיניה ואין בדין שתפסיד כתובתה כיון דלא פשעה והוא כפושע אבל כאן אף שהיא לא נתנה אצבע מ"מ נתבטל התנאי ולא גרע מאלמנה לכה"ג ודו"ק ולפי מה שכתבתי לפרש דברי הרא"ה י"ל דלמסקנא אתי ר' יהושע דהלכתא כותי' לגבי רבי אלעזר כהלכתא דאף דקיי"ל בנדרים גבי כתובה הוא נותן אצבע בין שיניה אין הכוונה דהוא נתן אצבע אלא דהיא לא נתנה ואינה מפסדת הכתובה אבל מ"מ אינו פודה דלא עדיף מאלמנה לכה"ג וכמ"ש ואמנם בס"ד דמוקי לה בנדרה היא וקיים לה הוא ואמרי' ר' אליעזר ס"ל הוא נותן כו' ור' יהושע ס"ל היא נתנה כו' וא"כ אם נימא דמיירי בין בכהנת בין באשת ישראל כפירוש היש מפרשים שהביא הרמב"ן בשיטה מקובצת הטעם לאביי באשת כהן ע"כ דאבדה זכותה כיון שנדרה דהא אביי ס"ל דלא אמרינין כל שאיסורה מחמת דבר אחר אינה פודה ע"ש בשיטה מקובצת וא"כ ע"כ דמה דאמרינין ר' יהושע ס"ל היא נתנה אצבע הוא כפשטי' דא"א לומר כמ"ש הריטב"א דהא אביי לא ס"ל כל שאיסורה מחמת דבר אחר כו' וא"כ קם לי' ר' יהושע דלא כהלכתא וכמו"ש הכסף משנה ע"ש וז"ב ובזה יובנו דברי התוס' ד"ה כגון שכתבו טפי הוי לי' לומר דפליגי כו' ועמד א"ז מהרש"א ז"ל מאי עדיפותא דאוקמתא בתרייתא ולפמ"ש א"ש כי היכא דלא להוי ר' יהושע דלא כהלכה ודו"ק ועפ"ז יובן מה שפירש"י דמיירי בישראל ולפמ"ש י"ל דהא לאביי באשת כהן עכצ"ל דר' יהושע דאמר אינו פודה ס"ל היא נתנה אצבע בין שיניה כפשטי' דלדידי' א"א לפרש כהריטב"א דהא לדידיה לא ס"ל כל שאיסורה מחמת דבר אחר אינו פודה וצ"ל כפשטי' דהוא גרמה לאבד זכותה וכפירוש היש מפרשים בש"מ וא"כ אתי ר' יהושע דקיי"ל כותי' לגבי ר' אליעזר דלא כהלכתא ולכך פירש באשת ישראל ודו"ק היטב. והנה סוגיא זו עמוקה מאוד והקדמונים פלפלו בה הרבה ומה שהעליתי בשכלי הכל כתבתי ואתה דע לך

(חדר נט) בדין שהתה עשר שנים

בש"ע אהע"ז סימן קנ"ד סעיף יו"ד נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה כו' וע' בית שמואל ס"ק כ"ב וע' ברמב"ם פרק ט"ו הלכה ח' שכתב שהתה עשר שנים ולא ילדה והרי הוא יורה כחץ ש"ז חזקת החולי ממכה ותצא שלא בכתובה ויש לה תוספת לא תהא זו פחותה מאיילונית שלא הכיר בה כו' והוא מש"ס יבמות דף ס"ה וע' בלחם משנה שהביא דברי הרב אלפס שכתב ליישב הא דיבמות דאמרינין דהיא נאמנת משום דאיהי קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים לי' ואולם בנדרים דף פ"ט אמרינין דלמשנה אחרונ' אם טוענת השמים ביני לבינך אינה נאמנת משום דכיון דלא קים לי' שפיר מעיזה ומעיזה ותירץ דבנדרים מיירי שהיא מבקשת ותובעת הגט ולכך אמרינין עיניה נתנה באחר ואין כופין אותו לגרשה ולא שייך לומר חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה דכיון דהוא לא קים לי' שפיר מעיזה אבל ביבמות מיירי שהיא אינה תובעת גט כלל אלא שהבית דין כופין אותן להתגרש והוא טוען עליה שהיא עקרה ובזה לא שייך עיניה נתנה באחר דהא אינה מבקשת הגט ורוצה לדור עמו ורק נגד הכתובה היא נאמנת דברי ושמא ברי עדיף ע"ש שהקש' מהברייתא דיבמות דף ס"ד וכתב דמיירי שהיא טוענת שאינו יורה כחץ ואע"ג דנאמנת לענין כתובה דברי ושמא ברי עדיף מ"מ כופין אותו להוציא דשמא משקרא ושמא לא זכתה להבנות ממנו ע"ש וי"ל דכיון דהוא אומר שהוא יורה כחץ וראוי להוליד שויא אנפשי' חד"א דלפי דבריו אסור לו לדור עמה וחייב לגרשה כדי לישא אשה בת בנים ולקיים פו"ר וז"ב ובאמת יש להבין הא אנן קיי"ל דלא אמרינין ברי ושמא ברי עדיף דקיי"ל איני יודע אם הלויתני פטור דאוקי ממונא בחזקת מרי' ואמנם יש לומר כיון דשטר כתובה בידה נקראת היא מוחזקת כמ"ש הגהמ"ר בפ"ק דכתובות דמשום שהוא תנאי ב"ד חשיבא מוחזקת ונאמנת במיגו ולא הוי מיגו להוציא ע"ש ובזה א"ש קושית הלח"מ דמ"מ לענין איסור לא אמרינין ברי עדיף וכופין אותו לגרש דשמא הוא באמת יורה כחץ וחייב לגרשה ולישא אחרת לקיים מצות פריה ורביה וזה ברור והר"ן כתב שם בשם יש מפרשים דמיירי בבעל שלישי כו' והוא כדעת הראב"ד בהשגות נרא' דלדעתו אתי שפיר דנאמנת דלא שייך לומר עיניה נתנה באחר דהא בלא"ה לשלישי לא תינשא ולכן שפיר נאמנת וז"ב והר"ן הקש' על זה מהא דמשארסתני נאנסתי דאי לאו מיגו או חזקה לא היתה נאמנת אע"ג דאיכ' ברי ושמא ולע"ד א"ש דכאן איכ' ס"ס שמא היא ראויה להוליד ואת"ל דאינה ראויה להוליד שמא גם הוא אינו ראוי להוליד ואין כאן מקח טעות כמ"ש הר"ן בעצמו ואע"ג דבס"ס אין מוציאין ממון מ"מ כיון דאיהי קים לה ואיהו לא קים לי' הוי לי' ברי ושמא ובברי ושמא מוציאין ממון כמ"ש הרב פני יהושע בכתובות דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אי למיתב לה ע"ש ודו"ק ובזה א"ש דלא סתרי סוגיא דיבמות עם סוגיא דנדרים דבנדרים מיירי בבעל ראשון דשייך עיניה נתנה באחר וביבמות מיירי בבעל שלישי דלא שייך עיניה נתנה באחר והארכתי בזה במקום אחר וכאן קצרתי מפני הטרדא

(חדר ס) בדין נדוניא ותוספת

דבר זה מחלוקת קדומה בין אבות העולם והרמב"ם בפרק ט"ז מה' אישות הלכה א' כתב כל הנכסים שהאשה מכנסת לבעלה בין קרקע בין מטלטלין ועבדים אע"פ שהן נכתבין בשטר הכתובה אין נקראים כתובה אלא נדוניא שמם כו' וכתב הרב המגיד דהנראה מדעת רבינו שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר כו' אבל בכל מה שסתם דין הנדוניא כדין חוב בעלמ' ודין החוב במלוה עם הלוה נתבאר בהלכות מלוה ולוה כל פרטיו וכ"כ הרשב"א שדעת רבינו שהנדוניא כחוב בעלמ' ונגבית מן הבעל בבינונית שלא אמרו זיבורית אלא בכתובה ותוספת ודע שיש דברים שהכתובה והחוב שוים כפוגמת ופוחתת ונפרעת מנכסי יתומים כו' שבכל אלו גם בעל חוב צריך שבועה ואין ספק שדין זה נוהג אף בנדוניא ולא הוצרך רבינו לכתוב ולבאר כן דפשוט הוא שלא יפה כחה מן החוב כו' והקש' הלח"מ דא"כ למה הוצרך רבינו לכתוב דין הפוחתת והפוגמת בכתובה פשיטא דלא יפה כחה מדין החוב ותירץ דהא לאו מילת' הוא דהוי אמינא דגרושה לא תגבה אפילו בשבועה כו' ולא הבינותי כוונתו ואמנם בשיטה מקובצת הקשה כן על הש"ס דאמר תנאי כתובה ככתובה לשבועה דמאי קמשמע לן הא לא עדיף משאר חוב ותירץ הר"י בן מיגאש דהוי אמינא משום חינא תגבה בלא שבועה וכדאמרינין כו' וקא משמע