בית א-ל א קלה

פרק

(א) הנה הקשית מאי פריך הש"ס הא בכדי דמיה פודה ואפילו דמי פדיונה יתר על כתובתה והא תניא כו' דילמ' רשב"ג רצה להורות דאם דמי פדיונה יתר על דמיה אסור לפדותה דלא לגרבי וליתי אבל אם פרקונה יתר על דמי כתובתה אף דאינו חייב לפדותה מ"מ מותר לפדותה והוכחת מזה דפשיט' להש"ס דכיון דאשתו כגופו לא תיקנו חז"ל משום דלא ליגרבי וליתי דבריך נכונים וכן אמרתי בחידושי ולפ"ז הא דאמר רשב"ג אין פודין היינו דאין מחייבין אותו לפדות ביתר מכדי דמיהן וקאי ארישא אפעם ראשונה ובזה יצא לנו לאור דברי התוס' ד"ה אין פודין דכתבו דארישא קאי והיינו ע"פ מה שכתבו בד"ה היו מבקשין דכתבו דאפילו לטעמ' דלא ליגרבי וליתי מ"מ לא תקנו שלא יוכל אדם לפדות גופו דעור בעד עור כו' והכא אשתו כגופו וא"כ ע"כ דרשב"ג ארישא קאי אפעם ראשונה ופליג את"ק דס"ל דמחייבין הבעל לפדות ביתר מכדי דמיה ורשב"ג פליג ס"ל דאין מחייבין ביתר מכדי דמיה ועפ"ז פסק הרמב"ם נכון דפסק כרשב"ג ודו"ק היטב. והנה לפמ"ש די"ל ע"פ דברי האבני מלואים דברייתא ראשונ' מיירי באשת ישראל ולכך אפילו עשרה בכתובתה פודה לרשב"ג וברייתא שני מיירי באשת כהן דנאסרה עליו כבר ואין לה חיוב פדיון ולכך אין פודה רק נגד כתובתה דתאמר לו תן כתובתי ואפדה עצמי אבל אם הפדיון יותר מכתובתה לא ואמנם זה טעות דהא בברייתא שניה ע"ב רשב"ג אריש' קאי דאמר ת"ק דחייב הבעל לפדותה עד עשרה בכתובתה ואמר דאינו חייב דעל סיפא ודאי לא קאי דהא בבריית' שניה ודאי דהאי אינו פודה דאמר רשב"ג היינו אינו חייב לפדות דל"ל דאסור קאמר דלמה יאסר דדוק' בבריית' קמייתא שייך לומר דאסור שלא ירגילן להעלות על דמיהן אבל ברייתא שניה דמיירי בכדי דמיהן ליכ' איסור' וכיון דרשב"ג אמר דאינו חייב לפדותה יתר מכתובתה ע"כ דאריש' קאי דבסיפ' גם ת"ק ס"ל דאם לא רצה אין פודה ובמאי פליגי וכיון דרשב"ג ארישא קאי מאי חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל הא גם אשת כהן יש לה חיוב פדיון בפעם ראשונ' אבל רבנן אדרבנן בפעם שניה אין להקשות דבפעם שניה שפיר יש חילוק בין אשת ישראל לאשת כהן דמשנשבית פעם ראשונה חייב לגרשה ואין לו פירות ולה אין פדיון ודו"ק וא"ש קושית התוס' ד"ה רצה אינו פודה על פירוש רבינו חננאל ודו"ק

(ב) הרמב"ם בפי"ד מהלכות אישות דין ב' כתב מי שהו' במדינת הים ונשבית אשתו ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין בהכרזה ופודין אותה בדרך שהבעל פודה וכ"כ באהע"ז ונראה דהיכ' דנשבית פעם שניה דאז אם לא רצה אינו פודה לפירש"י ולפי' ר"ח פודה רק בשויה וגם לא ביתר מכדי כתובתה גם הב"ד אין פודין אותה רק בכדי דמיה ולא יתר על כתובתה ולכך כתב כדרך שהבעל פודה וז"ב

פרק ג דין הדירה

ונשבית

(א) הנה כתב הרמב"ם בהלכה כ"א המדיר את אשתו כדר שהוא חייב לגרשה וליתן כתובה ונשבית אינו חייב לפדותה שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובה עכ"ל וע' בכ"מ דהרי"ף השמיט דין זה דמשמע לי' דהוא נכלל בדברי רבא דאמר כל שאיסור אחר גרם לה אינו חייב לפדותה והביא דברי הר"ן והקש' עליו ע"ש וע' בלח"מ שיש איזה ט"ס בדבריו ומ"מ כוונתו דרבינו סבר אע"ג דנשבית ואח"כ הדירה אינו חייב לפדותה ואפילו נדרה היא וקיים לה היא אפילו למ"ש רבינו בסוף פרק י"ב דהוא נותן אצבע בין שיניה דלא תלי בהכי ע"ש ובאמת בשיטה מקובצת יש מחלוקת בין הקדמונים בזה ע"ש באריכות והנה לפי הנראה שם דאם נימ' נדרה היא וקיים לה הוא הוא נתן אצבע בין שיניה מכ"ש אם הדירה הוא חייב לפדותה ובאמת די"ל להיפך דאם הדירה הוא עדיף די"ל דרתוחי רתח עליה אבל נדרה היא וקיים לה הוא גרע טפי והוי פשיעה וכדאמרינין בריש המדיר דנדרה היא וקיים לה הוא יוציא לאלתר ויתן כתובה ע"ש ואמנם הרמב"ם בפי"ב הלכה כ"ד לא פסק כן ע"ש דהר"ן חלק עליו ע"ש ואמנם מלשון הרמב"ם נרא' דהדירה אחר שנשבית חייב לפדותה דבשלמ' הדירה ואח"כ נשבית משהדירה חייב לגרשה וליתן כתובתה והוי כאילו כבר גירשה ופטור מפדיונה וגם בשעה שנשבית כבר לא הוי קרינין בה ואותבינך לי לאינתי ואף ואף באשת כהן הא דבר אחר גרם לה אבל נשבית ואח"כ הדירה דבשעה שנשבית הוי קרינין בה ואותבינך לי לאנתי כו' חייב לפדותה וכדתני בבריית' ונראין הדברים שהדירה ואח"כ נשבית אבל הדירה ואח"כ נשבית אתי לאערומי והא דאמרינין ר' יהושע אזיל בתר בסוף היינו בתר שעת שביה ולא כמ"ש הלח"מ ומ"מ צ"ע דלא נתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל ולזה לא יספיק מה שכתב הכסף משנה לתרץ דזה נכלל בדברי רבא דכל שדבר אחר גרם לה כו' דהא אדרבה איפכא משמע וצ"ע והנה י"ל הטעם דכל שדבר אחר גרם לה פטור היינו כיון שהדירה א"כ בשעת שביה כבר הוא חייב לגרשה וליתן לה כתובתה א"כ הוי כאילו יש לה ממון שלה ולא חייבוהו רבנן בפדיונה אלא דעל זה יש לפקפק וכתבתי במ"א. והנה לפי דעת הבית יוסף והלחם משנה י"ל הא דאמרינין ר' אלעזר אזיל בתר מעקרא היינו דמיירי בנשבית ואח"כ הדירה דר' אליעזר אזיל בתר שעה שנשבית דאז שפיר הוי קרינין בה ואותבינך לי לאנתי ור' יהושע אזיל בתר בסוף היינו בתר שעת הנדר אלא דבריית' אמר רבי נתן שאלתי את סומכוס ואמר לי בהדירה ואח"כ נשבית אבל נשבית ואח"כ הדירה אתי לאערומי ומודה רבי יהושע שפודה וע' בבית יוסף וע' מה שכתב אא"ז מהרש"א ז"ל דרבי אליעזר אזיל בתר מעיקר' היינו משום דהוא ביטל התנאי כו' ואין להאריך ובאמת דיש לפרש הא דמסיק רבי אליעזר אזיל בתר מעקרא כו' דמיירי בהדירה שלא ליהנות לו ואח"כ נשבית תוך שלשים יום להנדר דרבי אליעזר אזיל בתר שעת שנשבית דאז עדיין היה ראוי לקיימה דאולי ימצא עוד פתח לנדרו ור' יהושע אזיל בתר בסוף דכבר עברו השלשים ולא מצא פתח לנדרו וצריך לגרשה ודו"ק. עוד יש לפרש דכבר הבאתי לעיל דברי התוס' דביותר מכדי דמיה מותר הבעל לפדותה ולא שייך דלא ליגרבי וליתי דאשתו כגופו וכמו שלא גזרו שלא יפדה אדם את עצמו דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ע"ש וכתבתי שם דזה שייך באשת ישראל אבל באשת כהן דאסורה עליו לא שייך אשתו כגופו ע"ש ולפ"ז י"ל דפליגי רבי אליעזר ורבי יהושע באשת ישראל והדירה ואח"כ נשבית דרבי אליעזר אזיל בתר מעקרא היינו בשעה שנשאה והיתה מותרת לו ואז היה התנאי ואז היה יכול להשיבה לביתו א"כ יכול לפדותה אף ביותר מכדי דמיה ורבי יהושע אזיל בתר בסוף היינו שהדירה וצריך לגרשה ושוב לא שייך לומר אשתו כגופו ואינו רשאי לפדותה ביותר מכדי דמיה ובזה אתי שפיר מה שהקשה א"ז מהרש"א הא באדרה הוא נתן אצבע בין שיניה ותירץ דהיינו דמסיק ר"א אזיל בתר מעיקר' דהיינו הוא הגורם ולפמ"ש א"ש דמה בכך שהו' הגורם מ"מ אסור לפדותה ולכך אמר דר"א אזיל בתר שער נשואין דאז הוי אשתו כגופו וכן יש לפרש בנשבית ולבסוף הדירה דר"א אזיל בתר שעת שביה דאז הוי קרינין בה אשתו כגופו ואמנם רבי נתן פירש דבכה"ג אתי לאערומי ודו"ק ואף דזה דחוק בכוונת רבותינו בעלי הש"ס מ"מ הסברא נכונה ודו"ק

(ב) הנה רש"י בדף כ"ב ע"א ד"ה הכא במאי עסקינין כ' דבישראל ל פליגי היינו לפי שכתב בתחלת דבריו דר"א ור' יהושע לאו בפלוגתא דאביי ורבא פליגי ואי באיסור דבר אחר שלא על ידי נדר אי נמי בכהנת על ידי נדר כולי עלמ' או כאביי או כרבא כו' לכך כתב דבישראל פליגי אבל בכהנת לרבא פליגי בה ר"א ור' יהושע דלר"א דס"ל הוא נותן אצבע בין שיניה ומכ"ש באדרה הוא ודאי חייב לפדות ולר' יהושע פטור דהא ס"ל היא נתנה אצבע בין שיניה והוי כאלמנה לכה"ג דפטור לרבא דאיסור מחמת דבר אחר הוא ולאביי פליגי ר"א ור' יהושע בזה ורש"י דרצה לפרש דכ"ע או כאביי או כרבא ס"ל לכך פירש דכאן באשת ישראל מיירי ואין זה ענין לפלוגתא דאביי ורבא דהא בישראל לא פליגי אביי ורבא כלל ותרויהו ס"ל דבאיסור מחמת דבר אחר אינו פודה כמו שפירש"י לעיל בד"ה רבא אמר דבממזרת ונתינה כאביי ס"ל רבא דהא לא אשתעבד לה אבל באלמנה לכה"ג ס"ל לאביי כיון דכל התנאי אינו אלא דאהדרינך למדינתך מאי נ"מ לי' אם אסורה גם מחמת דבר אחר ורבא פליג עלי' כו' ע"ש בפירש"י ותבין היטב והמרלנ"ח הוליד מזה דבאשת כהן לא שייך הוא נתן אצבע דלמה היה לו להתיר כיון דבלא"ה אסורה מחמת שבויה ובנשבית ולבסוף הדירה איירי והוא דחוק במח"כ וגם הרשב"א לא ס"ל כן גם לענין דינא, כשנשבית ולבסוף הדירה בלא"ה שייך אתי לאערומי אי אמרינין הוא נתן אצבע בין שניה כמ"ש הב"ח והח"מ והב"ש ואין להאריך וע' בשיטה מקובצת מה שפלפלו הראשונ' בדברי רש"י האלה ודו"ק בדבריהם שם

והנה לשיטת מהרש"א לעיל גבי נדרה שלא להניק דאם הוא נתרצה לנדרה הנדר חל אע"פ שהוא משועבדת לו יש לומר דמיירי שהיא אסרה הנאת תשמישה עליו והוא נתרצה לנדרה דכאן פליגי ר"א ור' יהושע דרבי אליעזר ס"ל כיון דאילו לא נתרצה הוא לא היה הנדר חל דמשועבדת לו רק מחמת שנתרצה לנדרה א"כ הוא הגורם והוא עשה הכל והיא לא עשתה כלום והוא הנותן