בית א-ל א קלד

כמ"ש הפוסקים בשם הרמב"ן בסכין שנאבד ואי הוי תרי לגבי תרי הוי לן לאוקמי אחזקת היתר וזה ברור ובזה יש ליישב קושיא שניה של הרב מחנה לוי ז"ל (והנה אף אי נימ' דלא כשיטת התוס' הנ"ל ומה שהוכיחו התוס' דא"כ ונקתה ונזרעה זרע היכ' משכחת לה דהא אסורה לבעלה לכאורה יש לדחות דעכ"פ אחר שלש שנים הוא מותרת לבעלה דזכות אינה תולה אלא עד ג' שנים גם י"ל דאם מת בעלה ונשאת לאחר או שגירשה וכתבתי בחידושי מ"מ זה הכל לפי דמשני רבי יוסף דאתי' כרבי דזכות תולה לה אבל לרב ששת דס"ל לדברי הכל מתנונוה ודאי דמשתרי תיכף לבעלה ואית לה חזקת היתר כמ"ש וא"ש קושית המחנה לוי כמ"ש) דמה משני רב יוסף דאתי' כרבי דס"ל זכות תולה לה עד ג' שנים והקשה דעכ"פ לאחר ג' שנים תהי' מותרת לבעלה דהא אגלאי מילתא דסהדי שקרי הוי ומלשון המשנה משמע דאסורה לעולם ולפמ"ש א"ש דכיון דחידש רבי יוסף דזכות תולה לה א"כ עכ"פ עד ג' שנים היא אסורה לבעלה וא"כ אפילו לאחר ג' שנים תהי' אסורה ומוקמינין לה אחזקת איסור ואמרינין שמא בעלה בא עליה בדרך ואף דמוסרין לו שני ת"ח מ"מ הוי תרי לגבי תרי ואסורה מספק ומכ"ש אם נימא דלא כסברת הירושלמי ולא אשתריא מעולם לבעלה ולתרומה ולא היתה בחזקת היתר ודו"ק היטב

(חדר נח) פ"א בדין אם חייב לפדות

אשתו

(א) הנה בש"ע אהע"ז סי' ע"ח סעיף ב' אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר מכדי דמיה אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות וכתב אא"ז בהג"ה ויש אומרים דאשתו כגופו ויכול לפדותה בכל אשר יש לו ע"ש וכתב הח"מ דמלשון אין מחייבין משמע הא אם רוצה לפדותה אין מוחין בידו וא"כ היה לו לכתוב ויש אומרים דמחויב לפדותה בכל אשר יוכל אך באמת קשה למה כתב אין מחייבין הבעל הא לדיעה זו דפסק כרשב"ג אסור לפדותה מפני תיקון העולם יותר מכדי דמיה לרשב"ג ובפרט דהרמב"ם פסק כמ"ד סוף פרק השולח דס"ל דלא לגרבי וליתי ע"כ אין פודין ביתר מכדי דמיה' ע"ש ובבית שמואל כתב באמת דהא דאין מחייבין היינו אסור ומה שכתב בהג"ה וי"א דאשתו כגופו היינו דחייב לפדותה דמאחר דאין איסור בדבר מחויב הוא לפדותה ע"ש ובלחם משנה גם הוא תמה על הרמב"ם שכתב אין מחייבין הבעל משמע דאם רצה לפדות רשאי דהא בפ"ח מה' מתנות עניים פסק דאין פודין השבוים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם ואין לומר דיש חילוק בין אשתו לאחר דאשתו כגופו דא"כ אמאי פסק כרשב"ג מטעמ' דמתניתין דפרק השולח הא מתניתין לא מיירי אלא באחר אבל אשתו לא כו' ע"ש ולע"ד נראה ליישב דעת הרמב"ם דהא באמת לא אפשטא בעיא בפרק השולח אי טעמא דאין פודין משום דוחקא דציבורא או משום דלא ליגרבי ולייתי דמהא דלוי פרק ברתי' בתליסר אלפי דינרי זהב דחי אביי דדילמא שלא ברצון חכמים עביד ע"ש דנשאר הבעיא בלא פשטות ואמנם בפרק שמיני מהלכות מתנות עניים שפיר פסק הרמב"ם דאסור לפדות ביותר מכדי דמיהן דהא שם מיירי בציבור אף דהוא ספק שמא הטעם רק משום טירחא דציבורא וליכא איסור מ"מ אף דהטעם משום טירחא דציבורא ואין כאן איסור מ"מ חיוב ודאי ליכא וא"כ כיון דחיוב ליכא ויש ספק איסור דשמא הטעם משום דלא ליגרבי ולייתי שפיר פסק הרמב"ם דאין פודין את השבוים יתר מכדי דמיהן דלמה נכניס עצמינו בספק איסור חנם כיון דחיוב ודאי ליכא אבל בבעל לפדות אשתו כמו שיש ספק איסור שמא הטעם דלא ליגרבו וליתי כן מצד השני יש ספק חיוב שמא הטעם משום טירחא דציבור' ובבעל לא שייך זה וא"כ יש ספק שמא מבטל מצות חז"ל וחיוב שחייבוהו לפדותה לכן תלוי הדבר ברצונו אם יפדה ואם יחדל וזה לע"ד ברור מאוד בס"ד ודו"ק ולכאורה י"ל דבבעל לענין איסור יש ס"ס שמא הטעם משום דלא לגרבו וליתי וי"ל דבבעל שאני דאשתו כגופו כמ"ש התוס' וגם יש ספק שמא הטעם משום טירח' דציבור' ובבעל לא שייך זה וא"כ איכא תרי ספיקי להתיר לו לפדות אשתו ובאיסור אזלינין בתר ס"ס ואין לומר דא"כ גם כן יהיה חייב לפדותה אף ביתר מכדי דמיה משום דיש ס"ס שמא הטעם משום טירחא דציבורא ובבעל לא שייך זה וממילא איכא חיוב וספק שמא הטעם משום דלא לגרבי וליתי ובבעל דאשתו כגופו לא שייך זה וממילא איכא חיוב כמ"ש הבית שמואל וא"כ נחייבנו לפדות ולמה כתב הרמב"ם אין מחייבין את הבעל לפדותה ביתר מכדי דמיה זה אינו דבס"ס אין מוציאין ממון מהמוחזק כמ"ש הפוסקים ולכך אין מחייבין אותו אבל לענין איסור לפדות שפיר סמכינין אס"ס כמו בכל מקום ולכך אם רצה לפדותה ביתר מכדי דמיה אין מוחין בידו וז"ב ונתיישב דעת הרמב"ם והמחבר בס"ד ודע דיש לומר האי סברא דאשתו כגופו זה שייך באשת ישראל דמחזירה לאשה אבל באשת כהן דנאסרה עליו לא שייך לומר אשתו כגופו דהא מגרשה ובזה יש לפרש הני שתי ברייתות דברייתא קמא מיירי באשת כהן ולכך אמר רשב"ג אין פודין את השבוין יתר מכדי דמיהן דלא שייך לומר אשתו כגופו דהא נאסרה עליו ובריית' שניה מיירי באשת ישראל דהיא מותרת לו ואשתו כגופו ואפי' לרשב"ג פודה אפילו יתר מכדי דמיה רק אם הוא יותר מכדי כתובתה אמר רשב"ג דאינו פודה אלא דאם נימא דרשב"ג אסיפא קאי אפעם שניה ואי באשת כהן מיירי הא כיון דנשבית פעם ראשונ' כבר נאסרה עליו וצריך לגרשה כמ"ש הרמב"ם ואיך שייך שוב שנשבית פעם שניה וע"כ דארישא קאי אפעם ראשונ' וז"ב ויש לפרש בזה דברי התוס' ד"ה אין פודין דכתבו ארישא קאי וכוונתם כמה שכתבתי ועיין מה שחידש אא"ז מהרש"א דרק לפירש"י כתבו כן דס"ל דבפעם שניה אינו פודה כלל ואיך אמר רשב"ג אין פודין יותר מכדי דמיהן דמשמע דבא למענו והא אדרבה ת"ק ממעט יותר דס"ל דאין פודה כלל אבל לפירוש התוס' א"ש די"ל דאסיפא קאי ע"ש והנה זה קצת דוחק לומר דהתוס' אזלי לפי פירש"י ולא לפירוש ר"ח שהביאו בדיבור הקודם אלא דבלא"ה גם לפי פירש"י דרשב"ג אסיפא קאי אפעם שניה והא דכתב מהרש"א דא"כ ת"ק ממעט יותר דאין פודה כלל ולרשב"ג עכ"פ בכדי דמיהן פודה י"ל דלת"ק עכ"פ אם רצה פודה דלא ס"ל החשש דלא לגרבי וליתי ולרשב"ג אסור לפדות ביותר מכדי דמיהן מחשש דלא לגרבי וליתי וא"ש בזה דפירש"י בד"ה מפני תיקון העולם שלא ירגילו להעלות על דמיהן ואתי רשב"ג לומר דאסור בפעם שניה לפדותה ביותר מכדי דמיה ופליג בזה את"ק וזה ברור ואמנם י"ל דא"כ תפשוט מהכא דלרשב"ג אסור לפדות השבוים יתר מכדי דמיהן ובגיטין דף מ"ה ע"א בעי לה אי טעמ' משום טירחא דצבורא או משום דלא לגרבי וליתי ולכן שפיר כתב מהרש"א דכוונת התוס' לפירש"י ומה שכתבתי נסתר ויש לפלפל בזה ואין להאריך ובביאור דברי הרמב"ם כבר כתבתי ואפשר לומר דהרמב"ם פירש דרשב"ג דאמר אין פודין השבוים יתר מכדי דמיהן היינו אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יתר מכדי דמיה וארישא קאי אפעם ראשונה ופליג את"ק דס"ל דפעם ראשונה מחייבין אותו ופסק הרמב"ם כרשב"ג דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ואפי' בברייתא וקא מסייע לי' מתניתין דפרק השולח וכן כוונת התוס' ולא כפירש"י דלרשב"ג אסור לפדות יותר מכדי דמיהן משום דלא לגרבי וליתי ואמנם יקשה לזה מה שפסק פ"ח מה' מתנות עניים וע' בלח"מ ואין להאריך והנה עפ"ז יש ליישב קושית התוס' בד"ה והיו מבקשין שהקשו וא"ת הא דבעי בפרק השולח דף מ"ה אהא דתנן אין פודין כו' אי משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליגרבי וליתי תפשוט מהכא דמשום דוחקא דצבורא דקתני דפודה עד עשרה בדמיה ע"ש ולפמ"ש י"ל דהבעיא הוא אף דת"ק ודאי סבר דמשום דוחקא דצבורא מ"מ רשב"ג דהלכה כמותו בכל מקום אף בבריית' כמ"ש תוס' בברכות דף טו"ב ובב"מ דף ס"ט ובכמה דוכתי ואמר כאן אין פודין ארישא קאי ופליג את"ק דס"ל מחייבין אותו והוא ס"ל דאין מחייבין אותו יותר מכדי דמיה או דילמ' אסיפא פליג דת"ק ס"ל דרצה פודה ורשב"ג ס"ל דאסור לפדות יותר מכדי דמיה דלא לגרבי וליתי וה"ה לשבוים דעלמ' אסור ביותר מכדי דמיהן ועיין בזה ודו"ק

(ב) והנה מה שכתבתי לעיל לחלק בין אשת ישראל לאשת כהן ושוב ראיתי בספר אבני מילואים שחקר באשת כהן שנשבית ולא הספיק לגרשה ער שנשבית שנית אם חייב לפדותה דהא כבר נאסרה עליו וחייב לגרשה ושוב אין לבעל פירות וגם פטור מפדיונה ע"ש ורציתי לפרש הבריית' מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה היינו כפירש"י דאינו חייב לפדותה כלל אבל אם רצה פודה ופליג את"ק רשב"ג ואמר דאסור לפדותה פעם שניה ביותר מכדי דמיה דלא שייך אשתו כגופו כיון דכבר חייב לגרשה כמ"ש האבני מילואים וברייתא שניה מיירי באשת ישראל ואין להאריך ושוב ראיתי באחרונים שכתבו בשם השיטה מקובצת דפירש הא דרשב"ג ארישא קאי והיינו דאין מחייבין את הבעל לפדותה ביתר מכדי דמיה וכמו שכתבתי והא דתני מפני תיקון העולם היינו דבכל השבוים אסור לפדות ביתר בכדי דמיהן דלא לגרבי וליתי ואף דאשתו כגופו ויכול לפדות ביותר מכדי דמיה כמו שיכול לפדות גופו מ"מ חז"ל לא חייבוהו רק כמו שאר שבוים ואין בידי ספר שיטה מקובצת וא"ש בזה מה שכתבו התוס' דאריש' קאי וגם פירש"י דפירש שלא ירגילו להעלות בדמיהן א"ש ואין צריך לומר כמ"ש אא"ז מהרש"א ז"ל ועוד מלין בזה אלא דהימים ימי בקורי המעשים ואתה שלו' כנפשך: