בית א-ל א קלב

בביאתו מ"מ ממעטו קרא משתייה וא"כ מזה לא קשה על הש"ס רק מאלמנה לכה"ג קשה קושית התוס' וזה המשך דבריהם וד"ק וקצרתי מפני כניסת היום הקדוש

פרק ו בענין מנחת סוטה

הנה התוס' כתבו בסוטה דף כ"ג ע"א ד"ה דמסיק ע"ש דהשיגו על פירש"י דפירש דמסיק להו על תנאי אם ראוים להקטיר כדין מנחת כהן ולא להקמץ ה"ז הקטרה לשמה וקמיצה לא מעלה ולא מורידה כו' ע"ש והתוס' השיגו דאין שייך כאן תנאי אלא דמסיק לשם עצים כו' והא דתנן בפרק הקומץ רבה נתערב קומצה בשיריה או בשירים של חברתה לא יקטיר צריך לומר דאתיא כרבנן דר"א ע"ש ואמנם הרמב"ם פרק י"ב מהלכות פהמ"ק פסק כר"א בר"ש במנחת כהן חוטא דהקומץ קרב לעצמו והשיריים מתפזרין על בית הדשן ובנתערב קומצה בשיריים פסק דלא יקטיר וצ"ע וע' בפ"ה מה' איסורי מזבח הלכה ג' דפסק כר' אליעזר ובפי"ב מה' פהמ"ק פסק כר"א בר"ש ובש"ס קאמר דבמנחת הנשואות לכהן גם רבנן דר"א בר"ש מודה דלאו בת הקרבה היא ובחידושי לרמב"ם כתבתי בזה ואי"ה בעת הפנאי אבאר וכעת אקצר והנה מידי עיוני בזה ראיתי בש"ס סוטה דף כ"ט ע"ב דהוכיח הש"ס דככר שני עושה שלישי בתרומה מק"ו דטבול יום בשרץ ופריך מה לטבול יום דשרץ שכן במינו אב הטומאה כלי חרש יוכיח כו' הצד השוה שבהן כו' ופירש"י צריך אתה למצוא חומר שוה בשניהם שתתלה בו טעם פסול תרומה ומהו הצד השוה שבהם שמטמאין כו' ובכל הספרים כתוב כו' וללשון שפירשתי אל תשיבני מה שאומר כלי חרש יוכיח שהיה לו להביא הוכיח בדבר שדומה לטבול יום כו' כי ההוא דכל הבשר כו' והא כלאי הכרם נעבדה בו עבירה בזריעתה וחמץ בפסח נמי עבר בבל יראה ולא דמו לערלה בקולא דידה ואעפ"כ הוי הוכחה עכ"ל והנה מה שהוכיח רש"י ז"ל מהא דאמר חמץ בפסח יוכיח והא נעבדה בו עבירה דעבר בל יראה לכאורה יש לומר דעביד הוכחה מחמץ נוקשה דלא נעבדה בו עבירה דאין עובר עליו בל יראה ואעפ"כ אסור בהנאה כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ב ב' ד"ה מאי איכ' ע"ש ואמנם רש"י לשיטתו דפירש בריש פרק אלו עוברין בבל יראה וחשיב נוקשה וא"כ ס"ל דנוקשה עובר בבל יראה וא"ש דהוכיח מזה דלא צריך הוכחה אלא לסתור תשובתו דתולה טעם החומר' דפסול תרומה מפני שהו' אב הטומאה וז"ב

ואמנם הספרים דגרסו שהן מותרין בחולין כו' ס"ל כשיטת ר"ת בריש אלו עוברין דפירש עוברין מעל השלחן אבל בבל יראה לא עבר וא"כ אין הוכחה למ"ש רש"י וי"ל שפיר דבעי הוכחה מדבר שדומה ממש להמוכיח הראשון ודו"ק עוד י"ל דהש"ס בפרק כל הבשר מוכיח מחמץ בע"פ אחר חצות דעדיין אינו עובר בבל יראה ואסור בהנאה לר' יהודא דקיי"ל כותי' וגם בזה י"ל דרש"י ס"ל דעד הלילה עובר בבל יראה כמו דהוכיחו מדבריו האחרונים ואין להאריך ואמנם עדיין הוכיח רש"י שפיר מהא דכלאי הכרם דנעבדה בו עברה בזריעתו אך י"ל דהש"ס הוכיח מהא דאם זרע שלא במפולת יד דמלקות ליכ' ואיסור' בהנאה איכ' כמ"ש הר"ן אך הכסף משנה כתב דזה רק איסור דרבנן וא"כ אין זה הוכחה והארכתי בזה בחידושי על הרמב"ם והש"ע וכאן אין להאריך

פרק ז בענין השקאת

סוטה

(א) בספרי איתא ולקח הכהן מיד האשה מלמד שאם פירסה נדה אינה שותה והרמב"ם השמיט בריית' זאת ולא נודע טעמו ואפשר דבריית' דספרי אתיא כר' מאיר דאמר מעוברת ומניקה אינה שותה שאינה ראויה לאישות והכי כמי נדה אינה ראויה לביאה אבל אנן קיי"ל כרבנן דס"ל יכול להפרישה ולהחזירה אחר זמן ומכ"ש נדה וז"ב ואחר זמן ראיתי להגאון מגן אברהם בפירושו על הילקוט דכתב הטעם דיטמא הכהן וגם המנחה ע"ש וזה צ"ע ובלא"ה י"ל דהא אסורה ליכנס להר הבית וצ"ע וכן השמיט הרמב"ם הא דאמר בספרי הכהן הופך את פניו ופורע וע"ש בתוס' ד"ה ויתגרו בה ע"ש וע' מה שכתב הרב משנה למלך פרק ג' מה' סוטה הלכה ט' ואפשר דס"ל כרבי יהודא דס"ל ג"ש שאינו מופנה אין למדין ממנה ע"ש ואמנם י"ל דאפילו ס"ל כרב אחא דלמדין ומשיבין הכא הא יש להשיב מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואיזוב ושני תולעת כדפריך בש"ס ודו"ק (ב) והנה התוס' סוטה דף ו' ע"א ד"ה ושבאו לה עדים ואמרו דנטמאה כתבו מספק' לרבי אי דוק' נקיט עדים שנים אבל עד אחד לא מהימן דמוקמינין לה בש"ס דמיירי אחר ששתתה דדוק' קודם ששתתה האמינה תורה לעד אחד ורב ששת דאמר בגמר' סוטה דיש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה דוק' עדים נקט ולא עד אחד או דילמ' כיון דהאמינה תורה ע"א אחר קינוי וסתירה אין חילוק בין אחד לשנים ומיהו מסתבר' דה"ה לעד אחד כדעולא דאמר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים עכ"ל התוס' והנה להבין טעם ספקתם היינו די"ל אף דהאמינה תורה עד אחד בסוטה משום דכבר אזלא חזקת היתר דידה מעת שקינא לה ונסתרה דנאסרה לבעלה כמ"ש התוס' בריש נדה עד שתשתה ואמנם אם שתתה והותרה תיכף לבעלה כמ"ש התוס' בסוטה דף ו' ע"ב ד"ה וטהורה מהירושלמי והרמב"ם פרק ג' הלכה כ"א ע"ש א"כ חזרה לחזקת היתר שלה ושוב לא מהימן עד אחד ואמנם אם לא נימא כסברת הירושלמי ואינה מותרת מיד די"ל הזכות תלה לה א"כ אין לה עדיין חזקת היתר וע"א מהימן בה אף לאחר שתיה וז"ב ואמנם לרב ששת דס"ל אף דזכות תולה לה מ"מ מתנוונות והולכת ודאי דמשתרי תיכף לבעלה כמבואר בתוס' ד"ה וטהורה דכתבו ואתיא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה ניכרת ע"ש וא"כ התוס' דכתבו ורב ששת דאמר בגמר' סוטה שיש לה עדים כו' ולרב ששת ודאי היא בחזקת היתר אחר ששתתה ואעפ"כ כתבו דע"א נאמן וע"כ לא מטעם דהיא בחזקת איסור אלא משום דכיון שהאמינה תורה עד אחד אין חילוק בין אחד לשנים וזה שסיימו התוס' וכן מסתבר דכל מקום שהאמינה תורה ע"א אין חילוק והרי הוא כשנים וא"ש המשך דברי התוס' ודו"ק ויותר נראה כוונת התוס' שכתבו כדעולא דאמר ע"פ מה שכתב הנמוקי יוסף הביאו הש"ך ביו"ד סי' קכ"א דהא דאמרינין כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים הוא דווק' היכ' דמדינא בעי שנים כגון בדבר שבערוה והאמינה תורה באשה להעידה שמת בעלה עשאתו תורה כשנים אבל באיסורין דאין צריך אלא ע"א לא הוי כשנים ע"ש וא"כ אם היה הטעם משום דמשעה שנסתרה נאסרה והוי לה חזקת איסור ולכך נאמן עד אחד א"כ נאמנות העד אינו משום דה"ל כשנים דהא היכ' דאיכ' חזקת איסור העד נאמן אפילו בדבר שבערוה ויותר מזה דעת הגה"מ דהיכ' דליכ' חזקה כלל ע"א נאמן אפילו בדבר שבערוה ומכ"ש דהיכ' דחזקה מסייע לו וא"כ מדאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים מוכח דטעמ' לאו משום דאיכ' חזקת איסור אלא אפילו כבר שתתה דמותרת לו תיכף ואיכ' חזקת היתר אעפ"כ מהימן עד אחד וזה שהוכיחו התוס' וא"ש המשך דבריהם כמין חומר ודו"ק היטב עוד נראה בהא דכתבו התוס' כדעולא כו' ולכאורה י"ל כיון דאחר ששתתה אית לה חזקת היתר כמ"ש וגם איכ' הוכחה מדלא בדקוה המים וזכות תולה לא שכיח ועוד דה"ל להתנונ' לכן לא מהימן ע"א ואמנם התוס' הביאו מדעולא דס"ל דאפילו באו בבת אחת עד הטומאה נאמן ולא היתה שותה ובכל דוכתי ע"א בהכחשה לאו כלום הוא וע"כ דהאמינה תורה לע"א בסוטה האומר שנטמאה כשנים ממש והעד המכחישו ה"ל חד במקום תרי וא"כ אף לאחר ששתתה מהימן ע"א דמעיד דנטמאה וז"ב ואמנם זה לעולא אבל לרבי חייא דאמר דוק' אם בא ראשון אז ה"ל כשנים וכן פסק הרמב"ם וי"ל הטעם משום דכבר הוחזק האיסור על ידו וכן נראה מלשון הרמב"ם פרק א' מהלכות איסורי ביאה אבל כאן אחר ששתתה והיא בחזקת היתר ולכך לא מהימן וז"ב והנה הגאון משנה למלך הקשה על שיטת התוס' דכתבו דגם אחר ששתתה ע"א מהימן מהא דאמרינין בשבועות דף ל"ב הכל מודים בע"א בסוטה דחייב קרבן שבועה והקשו תוס' אמאי חייב קרבן שבועה הא לא הפסיד לבעל דבלא"ה תשתה ותמות והקש' המל"מ כיון דהתוס' ס"ל דגם אחר ששתתה מהימן ע"א א"כ הוי כאילו יש לה עדים במדה"י ואין המים בודקין אותה אלא ודאי דדוק' ביש שני עדים במדה"י אין המים בודקין אבל ע"א לא מהימן אחר ששתתה ע"ש ולפמ"ש י"ל דאביי ס"ל כר' חייא וכדפסק הרמב"ם פרק א' מהלכות סוטה הלכה י"ז ולדידי' אין ע"א נאמן לאחר ששתתה וכמ"ש ולפ"ז י"ל דהתוס' והרמב"ם לא פליגי דהתוס' אזלי אליב' דעולא וכמו שכתבו וכן מסתבר כדעולא ואפשר דפסקו כעולא אבל הרמב"ם דפסק כרבי חייא שפיר פסק דע"א לא מהימן אחר ששתתה ודו"ק היטב

והנה י"ל בסברת התוס' דנהי דמששתתה היא בחזקת היתר לבעלה מ"מ היא בחזקת איסור לבועל מחמת איסור אשת איש וקיי"ל מחזיקין מאיסור לאיסור והעד מהימן עכ"פ לאסרה לבועל ומתוך שנאמן לגבי בועל נאמן ג"כ לגבי בעל ומאי חזית דאזלת בתר חזקת היתר דבעל זיל בתר חזקת איסור דבועל והוי כאילו אין כאן חזקה כלל וע' מ"ש הרמב"ן גבי שליח ששלח לקדש בו אשה שהקש' ליזל בתר חזקת פנויה דקרובות ותירץ דאין הקרובות לפנינו ואין דנין עליהם כלל וזה לח שייך הכא דהכ' אנו דנין על שניהם דונטמאה ונטמאה כתיב וזה ברור לע"ד: