בית א-ל א קלא

בעי ר' יוסי הוא לשון רצון וכבר השיגו בפני משה ועמל"מ מ"ש בזה ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם לשיטתו דלא הבי' בשום מקום הא ודר' חנינ' מסורא דלא לימ' אינש כו' משמע דלא חייש כלל להא דר' חנינ' מסור' ולפ"ז ליתא כלל להא דירושלמי ושפיר פסק דמקנ' א לה משני בני אדם כאחת ודו"ק

והנה הא דהשמיט הרמב"ם הא דאמר ר' חנינ' מסורא ולא הביאו כלל ובסמ"ג הביאו י"ל דזה ספק אי קיי"ל כר"י בר' יהודא או לא א"כ אמאי תיאסר עליו הא הוי ספק ספיק' ספק אי קיי"ל כר"י בר"י או לא קיי"ל כותי' וליכ' קינוי כלל ואת"ל קיי"ל כותי' מ"מ יש ספק שמא לא נטמאה דהא כל זמן שלא שתתה הוי רק ספק ואינו לוקה כמ"ש הרב המגיד בפרק י"א מהלכות גירושין הלכה י"א ע"ש וצ"ל דר' חנינ' לא אמר אלא דלכתחלה ראוי להזהר דלא לימא אינש לא תסתיר כו' דאין עושין ס"ס לכתחלה ולכן השמיטו הרמב"ם ואולם שבתי וראיתי דהרמב"ם פסק להא דר' חנינ' בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה כ"ה וא"כ נסתר כל מה שכתבתי ובאמת בעין משפט לר' יהושע בועז ז"ל לא ציין על הא דר' חנינ' ברמב"ם כלל וגם המשביר הגדול הרב בית יוסף ז"ל לא העיר וכתב זאת בשם הסמ"ג וצ"ע ונתתי אל לבי להתבונן בזה לפי קוצר שכלי והנה התוס' כתבו דדוחק לחלק בין קודם שנתגרשה בין לאחר שנתגרשה והכסף משנה כתב לדעת רבינו לחלק בכך ע"ש ובחידושי כתבתי די"ל דקודם שנתגרשה דעדיין דינה לשתות א"כ הוא רק ספק דהא הצריכה התורה לברר על ידי שתית המים אבל אחר שנתגרשה דאז שוב אינה ראויה לשתות והבי' האיש את אשתו כתיב שוב הוי ודאי ולכך שפיר לוקה וז"ב. ולפ"ז שפיר י"ל דכתב הרמב"ם בפרק כ"ד מה' אישות הרי זו אסורה עליו בזה"ז שאין שם מי סוטה והקשה הכ"מ למה כתב בזה"ז הא אפילו בזמן הבית לא היתה שותה אא"כ קינא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים ע"ש שכתב דגרר אחר לשון הש"ס ע"ש ולפמ"ש הדבר ברור דבזה"ז כיון דליכ' מי סוטה הוי כמו אחר שנתגרשה והוי ודאי איסור וא"כ אין כאן אלא ספק אחד שמא לאו קינוי הוא אבל בזמן הבית דהוי מי סוטה דיכולה לשתות הוי רק ספק ושפיר איכ' ס"ס כמו שכתבתי ואף דאין יכולה לשתות מספק היינו שמא מפי עצמו לאו קינוי הוא וא"כ שפיר איכ' ס"ס שמא אין כאן קינוי כלל ואת"ל דיש כאן קינוי היינו דשמא קיי"ל כר' יוסי בר יהוד' דמקנ' ע"פ עצמו שמא לא נטמאה ולא שייך לומר שאם ודאי יש קינוי הוי ודאי איסור כיון דאין יכולה לשתות זה אינו דהא דא"י לשתות הוא מספק שמא לאו קינוי הוא אבל אם יש כאן קינוי שפיר יכולה לשתות וא"כ ממ"נ מותרת ודו"ק כי נכון הוא לע"ד בס"ד ושבתי וראיתי דלא כתב הרמב"ם דין זה דר' חנינ' מסור' בהלכות סוטה רק כתב דין זה בעצמו בלשון פסק דין בהלכות אישות ונראה דהא באמת קיי"ל בעל שמחל על קינויו קיניו מחול וא"כ למה לא לימא אינש לאתתי' אל תסתתרי עם פלוני ואח"כ ימחול לה שלא בפניה והיא לא תדע דמחיל לה ותזהר בנפשה שלא תסתתר ואם תסתתר לא תיאסר עליו וצריך לומר דר' חנינא מסורא ס"ל דאין קינויו מחול וכדבעי לה בש"ס ולכך אמר לא לימא אינש כו' אבל הרמב"ם ס"ל קינויו מחיל לכך השמיט הא דר"ח מסור' וע' הגהמ"יי דכתב באמת דאם עבר וקינא לה ימחול לה תיכף ע"ש ודו"ק

פרק

(א) הרמב"ם בפרק ב' מהלכות סוטה הלכה ד' כתב קטנה שהשיאה אביה וזכתה ברצונה נאסרת על בעלה לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה כמו שביארנו כו' וכתב הראב"ד והלא פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה לאו התראה היא כו' והכ"מ יישב דברי רבינו ע"ש ואמנם לזאת לא שתו לבם הרחב מני אולם לקושית הראב"ד השנית דהא התראה לקטנה אינה התראה והוא קושי' עצומה דהא בסוטה דף כ"ה בעי עוברת על דת בעי התראה להפסידה כתובתה או לא בעי התראה ופשיט דבעי התראה וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות והנה הראב"ד סבר דהקינוי הוא במקום התראה וכמ"ש המשנה למלך בפרק שני מהלכות סוטה דין א' בתחלת דבריו ולכך השיג הראב"ד כיון דבעי התראה להפסידה כתובתה וקטנה לאו בת התראה היא למה תפסיד כתובתה ולמאי דמסיק המל"מ שם דקינוי לאו התראה הוא רק דהש"ס פשיט דאם א"צ התראה א"כ משעה שנסתרה הפסידה כתובתה וא"כ למאי דקיי"ל דעוברת על דת צריכה התראה א"כ שפיר מקנין לה דע"י דקינ' לה ונסתרה נאסרה עליו והפסידה כתובתה א"כ שפיר קאמר הרמב"ם דמקנין לה להפסידה כתובתה כן י"ל בישוב שיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל (ב) והנה דעת הרמב"ם דאם בעל הבעל ביאה אסורה מימיו שוב אין המים בודקין את אשתו והקשה המל"מ מהא דאלמנה לבה"ג לא שותית ולא נוטלת כתובה הא בלא"ה אין הבעל מנוקה מעון דעבר עבירה וכל ימיו באיסור קאי ע"ש ולפמ"ש הוא עצמו דבשוגג חשיב מנוקה מעון א"כ משכחת לה דהוא שוגג וחשיב מנוקה מעון ובאמת על הרמב"ם יפה הקשה דהא הרמב"ם יליף דינו מסא מתניתין וע"כ דפירשה במזיד אבל בלי פירושו שפיר יש לקיים דינו ואמנם נראה דיש להקשות עליו מהא דתנא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ולהפוסקים דחלוצה ולא הכיר בה אין לה כתובה א"כ אמאי נקב ולא נוטלת כתובה הא בלא"ה אין לה כתובה כשלא ידע שהי חלוצה ונשאה ודוחק לומר דמיירי שידע שהו' חלוצה וטעה וחשב דמותרת לו ואמנם הרמב"ם בלא"ה איש דהוא פסק דיש לה כתובה בלא הכיר בה ואין להאריך עוד והנה י"ל דמיירי באלמנה מן האירוסין דביאה ראשונה מותרת מן התורה באתי עשה ודחי ל"ת רק דביאה שניה אסורה וא"כ א"ש דהבעל לא בעל בעילה אסורה דהא בהיתר נשאה ומ"מ היא אינה ראויה לקיימה דביאה שניה אסורה דתו ליכ' עשה ולא קשה קושית המל"מ ודו"ק ומפני קרבת היום הקדוש ר"ה דשנת אפדה ישראל קצרתי

(ג) הרמב"ם פסק פ"א מה' סוטה ה' ו' אמר לה לא תסתרי עם איש פלוני והיה קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד אין זה קינוי שנאמר ושכב איש אותה ולא קטן כו' ע"ש ואמנם התוס' פירשו דמיירי בקטן בן ט' דפחות מבן ט' לא צריך קרא למעוטי דהא אינו אוסר דאין ביאתו ביאה וכן השיגו על רש"י במשנה ריש פרקין ד"ה שומרת יבם אבל המל"מ תמה עליהם מסוגי' זו דממעט קינ' לה דרך אברים דס"ד בקפיד' דבעל תלי' רחמנ' והא קא קפיד קמ"ל ולפ"ז יש לפרש דמיירי בקטן פחות מבן ט' ואפ"ה אצטריך קרא למעוטי ובאמת הרמב"ם פ"א מה' סוטה פירש בקטן פחות מבן ט' אבל אם היה הבועל קטן בן ט' שותה ובמהדור' קמא (פ"א אות ב') הבאתי ראיה לדבריו מהמדרש ומהילקוט פרשת נשא ע"ש ובש"ע אהע"ז סימן קע"ח סתם המחבר וכתב אבל לא מקטן והו' ספיק' דדינ' ופלוגת' דרבוות' וצ"ע ואפשר דהתוס' כתבו כן לפי הס"ד דלא נחית עדיין הש"ס לסבר' זו דסד"א בקפיד' דבעל תלי' רחמנ' ושפיר כתבו דהא דאמרינין פרט לקטן ע"כ מיירי בקטן בן תשעה דאל"ה למה אצטריך קרא אבל למסקנא מודי התוס' לדינא כהרמב"ם ודו"ק (ד) והנה התוס' בכתובות דף ג' ע"ב ד"ה ולדרוש כתבו בשם רבינו תם דאין חייבין מיתה על ביאת נכרי דרחמנ' אפקרי' לזרעי' כו' והקשה הרא"ש מהא דמקנין ע"י נכרי ע"ש ובחידושי אמרתי דלא קשה די"ל דבקפידא דבעל תלי ע"ש ואמנם י"ל דהרא"ש הקשה שפיר מהס"ד דמוקי בדף כ"ו ע"ב מתני' דתני ולא שאינו איש למעוטי נכרי ופריך והא אמר רב המנונא נכרי מקנין על ידו והיינו דהא בס"ד לא ידע מהאי סבר' דסד"א בקפידא דבעל תלי רחמנ' ומוכח שפיר דנאסרת על ידי ביאת נכרי וז"ב ובזה יש להבין מה שכתבו התוס' בסוטה דף כ"ו ע"ב ד"ה אבל הא שהקשו תימא הא שמעינין מאלמנה לכה"ג דאסירא וקיימא לבעל ואפ"ה אצטריך קרא דכי תשטה אשתו למעוטי הא לאו הכי ה"א דשותה וכן על מה שאמר איש אמר רחמנ' ולא קטן נראה דדוק' משתיה ממעט לה קרא אבל נאסרה ע"י ביאת קטן בן תשע שנים ויום א' אע"פ שאינו איש כו' ועמדו הגאונים א"ז מהרש"ל ומהרש"א ז"ל דמה ענין זה לדבריהם דלעיל וכתבו דמילת' באפי נפשה הוא ע"ש

והנה לפמ"ש במחברת זאת דעיקר כוונת התורה בשתית מי סוטה שתהיה ניתרת לבעלה שנאסרה משעת סתירה וכמ"ש חז"ל אמר הקב"ה ימחה שמי על המים כדי לטהר אשה לבעלה וא"ש דאלמנה לכה"ג אינה שותה דהא בלא"ה אסורה לבעלה ולפ"ז באם היה הבועל קטן פחות מבן ו' דאינה נאסרת על ידו ג"כ א"צ לשתית מי סוטה דהא בלא"ה אפי' נבעלה מהקטן אינה נאסרת ולמה ימחה השם הקדוש בחנם ושפיר הוכיח הרא"ש מהא דנכרי מקנין על ידו דע"כ נאסרת ע"י נכרי דאל"כ למה ימחוק השם בחנם אבל כבר כתבתי די"ל דבקפידא דבעל תלי רחמנ' אבל התוס' ס"ל דקטן היינו בן ט' דוק' אבל אם הוא פחות מבן ט' כיון דאינה אסורה לבעל על ידו אין צריך קרא למעט. והנה הש"ס קאמר סד"א ונטמאה כתיב א' לבעל כו' והא לבועל אסורה וקיימ' כו' ולהרמב"ם א"ש דממעט קטן פחות מבן ט' אף דכתיב ונטמאה ונטמאה וכאן אינה נאסרת וא"כ למה צריך למעט קרא וא"כ גם מזה תמוה על הש"ס דאמר סד"א דכתיב ונטמאה ונטמאה א' לבעל כו' הא שמעינין מדאצטריך קרא למעט על ידי קטן פחות מבן ט' דבזה ודאי לא שייך ונטמאה ונטמאה דהא באמת טהורה היא וא"כ מזה קושיא יותר חזקה על הש"ס ואמנם התוס' שללו זה וכתבו דבקטן בן ט' מיירי ואף דנאסרת