בית א-ל א קכט

בפרק התקבל נחלק עם הרמב"ן בע"א בדבר שבערוה ולא אתחזק איסור' דדעת הרמב"ן דנאמן ע"ש והנה כאן דלא אתחזק לא איסור ולא היתר כמ"ש התוס' בריש נדה ולכך עד אחד נאמן לאסרה אבל לא להפסידה כתובתה לר' טרפון דהא איכ' שטר כתובה בידה ואיכ' חזקת חיוב והוא טוענת ברי והבעל שמא ור' עקיב' סבר דגם להפסידה כתובתה נאמן דהא היא גרמה בסתירתה לאסור עצמה לבעלה ולכך הפסידה כתובתה גם הא עיקר תיקון כתובה היא שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה וכאן הא היא אסורה עליו וכופין אותה להוציאה ואמאי יהיה לה כתובה ולא דמי לאשת כהן שנאנסה דאית לה כתובה דאונס היא ונסתחפה שדהו והנה לפמ"ש התוס' דלאביי דאמר בקידושין אשתו זנתה בע"א נאמן למה לי קרא בסוט' דע"א נאמן לאסרה ותירצו דלאביי מיירי קרא דהבעל מכחישו ואומר לא ראית א"כ י"ל דע"א נאמן לאסרה דהא התור' האמינתו אבל לא להפסידה כתובתה דהא הבעל מכחישו ואומר דשקר העיד אבל ר"ע סובר דס"ס כיון דנאסרה עליו ע"י סתירה וקינוי וא"י לשתות מחמת הע"א הפסידה כתובת' והודה ר' עקיב' לר' טרפון ע"ש ובאמת לא נמצ' בשום פוסק דאית לה כתובה ולפמ"ש י"ל דאם הבעל מכחישו שפיר יש לה כתובה והפוסקים מיירי שאין הבעל מכחישו דהא אנן. כרב' קיי"ל בפרק האומר דלא מהימן ע"א אף דשתיק הבעל ולא מכחיש אותו וז"ב

והנה בשבועות דף ל"ב בהא דהכל מודים בעד סוטה מבואר דאין לה כתובה וסותר דברי הירושלמי ולפמ"ש א"ש דהא שם מיירי דהבעל השביע העד שיעיד לו שראה שנטמאה אשתו וכיון שאינו מכחישו בכה"ג שפיר מפסדת הכתובה ודו"ק והנה י"ל דזה הכל בזמן הבית דהיא יכולה לשתות ובזה פליגי ר"ע ור' טרפון אבל בזה"ז דליכ' מים המאררים בלא העד היא מפסדת הכתובה ולכך השמיטו הפוסקים דין זה וזה ברור והנה י"ל לפמ"ש הפוסקי' דלכך עידי זנות א"צ דו"ח דהא איכ' כתובה למשקל כדיני ממונות דמי וכיון דהע"א אינו נאמן להפסיד כתובתה צריך דו"ח ואין להאריך והנה הרמב"ם פסק בפ"ד הלכה י"ב ואינו מביא אפר והיינו לפי גירסת רש"י דלא גריס ולא היא ופשיט מהא דרב הונא אמר רב מביא רקבובית ע"ש וכן פסק ולא יחפור בקרדום בהיכל ואם חפר כשר וע' בירושלמי דאמר ר' אבין דכן אתאמרא יכול לא יהא כשר עד שיחפור בדקר ע"ש משמע דאף לכתחלה יכול לחפור בדקר וצ"ע וכן פסק דנוטל חצי לוג מן הכיור ובתוס' ד"ה מביא מים משמע דאפילו לרבנן בדיעבד סגי ברביעית ע"ש וע' מהרש"א וע' בירושלמי בעי לוי בר סיסין מרבי מגלת סוטה מהו שתטמא את הידים כו' וע' פני משה שהגיה מלת דלא כמו אלא ע"ש וע' מהרש"א בתוס' ד"ה לא שהביאו הירושלמי שביאר היטב ות"ל כיוונתי לדבריו בקצת שינוי וע' בירושלמי גבי כתבה על עור בהמה טמאה ודו"ק וע' תוס' דף י"ז ד"ה לא שהבי' הירושלמי דמקשה הכא כתיב ספר ומשני שנייא הכא כתיב בספר ע"ש והיינו דהכ' כתיב בספר בפתח הבי"ת דהיינו בספר הידוע שכותבין עליו ספר תורה דהיינו קלף אבל בגיטין דאמרי' אי כתב בספר כדאמרת היינו דשם היה כתיב בספר כריתות והוא סמוך והבית בשוא לכן לא היה ממעט רק דבר שיש בו רוח חיים ודו"ק

פרק

ב'

(א) הנה התוס' סוטה דף י"ז ב' ד"ה כתבה אגרת פסולה ופירש"י בלא שרטוט וכו' ומיהו לא ידענא שירטט אותה בין שיטה לשיטה לאחר כתיבה אע"פ דבשעת כתיבה כתב באיסור אי המגלה כשרה בהכי כו' לכאור' י"ל ראיה דפסולה מהא דפריך במנחות טעמ' דאין מורידין הא משום שירטוט לא ומאי ראיה מזה די"ל דעתה בשעה שעוש' אותה מזוזה הוא משרטט אותה וע"כ דכל דבר שצריך שרטוט צריך לשרטט תיכף בשעת כתיבה ומאי נסתפקו התוס' וצ"ת. והנה ר"ת במנחות דף ל"ב פירש הא דאמרינין שם במזוזה כתבה כאגרת פסולה דהיינו שכתבה לפי המקר' ולא לפי המסורת שלא דיקדק בחסרות ויתירות ע"ש וכן יש לפרש כאן במגלת סוטה שלא דקדק בחסרות ויתירות ולא קשה קושית התוס' דתיפוק לי' משום דרבי אביתר והתוס' כתבו מיהו לפירושו לא תירץ מאי אצטריך למימר גבי מגלת סוטה כו' ולפי פיר"ת דמנחות דף ל"ב לא קשה כלל והרמב"ם העתיק לשון הש"ס סתם

(ב) והנה כתב הרמב"ם פרק ד' ה' ז' כתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה מארן ז"ל לא הערה מקור הלכה זו והוא בירושלמי הביאו התוס' בשם הירושלמי והוא מדכתיב תורת הקנאות וס"ל היכ' דכתיב תורה מעכב נמי על הסדר ע"ש ותמיה לי הא מסקינין במנחות דף י"ט דאע"ג דכתיב תורה אי לא כתיב חוקה אין מעכב וע"כ פסק הרמב"ם פרק זה הלכה ח"י דאם קינא מתוך כל הדברים האלה הוי קינויו קינוי וכמ"ש הפני משה שם ולמה פסק כאן דפסולה ואמנם נרא' דכאן כתב ועשה לה הכהן ושם במנחות אמרינין דעשיה כמאן דכתיב חוקה דמי וא"ש אך לפ"ז צ"ע על הרמב"ם דהלכה ח"י אך זה אינו דהאי ועשה לה על הכהן קאי ולא על הבעל וז"ב ולקמן תמה הכ"מ על הרמב"ם דהשמיט דין זה והנה כתבו הרמב"ם כאן ודו"ק

פרק

(א) הרמב"ם פסק הבעיא דחזר וחלקן דבעי רבא בדף ח"י לקולא דאם הושקתה כשר וכתב הכ"מ דמספק לא מחייבינין לה ע"ש ולע"ד הוא תימה דאיך נתירה לבעלה מספק וכמו שנראה מהתוס' סוף ד"ה חזר וחלקן שכתבו וקא מבעי' לי אי מיא לא בדקי לה משום דהיא טהורה או משום דלא נמחקו כהלכתן ע"ש וכן איך נחייב את הבעל ליתן כתובתה ואפשר ס"ל להרמב"ם דכיון דעיקר בעיא דרבא אם יש ברירה ואף דקיי"ל אין ברירה בדאוריית' מ"מ הוי ספק ובכה"ג הוי ס"ס וצ"ע (ב) והנה פסק הרמב"ם פ"א מהלכות סוטה הלכה י"ב כת"ק והיינו דבאיש אחד ובועל אחד אינה שותה אלא תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה וע' ברש"י דף י"ט ע"א ד"ה ור' יהודא דמשמע דבאיש אחד מקלינין דנראין הדברים כיון דקינא לה ויצאה נקיה שאדם קנטרן הוא ומתכוון להקנאה כר' יהודא ויהיו הסברות מהיפך להפך והנה המהרי"ט הקשה כיון דמתנה עליה על העתיד לבוא שלא תטמא איך משכחת לה דתשתה ותשנה ולע"ד להרמב"ם א"ש דבאיש אחד ובועל אחד אף דאנו רואין שלא נבדקה מ"מ אסורה לבעלה דרגלים. לדבר שנבעלה ממנו ותלינין דזכות תולה לה או שאין האיש מנוקה מעון ובאיש אחד ושני בועלים א"ש די"ל דלא היה מתנה על להבא אלא מבועל זה אבל לא משני בועלים ולכך שותה ושונה ולר' יהודא בלא"ה א"ש דהוא בר פלוגתי' דר"מ וי"ל דס"ל דאינו מתנה על להבא ועדיין צ"ע

פרק ד בדין שומרת

יבם

(א) הנה בתוס' דף ח"י ע"ב הביאו הירושלמי בשומרת יבם שזינתה אף מכות אין בה ופירש המפרש דלא תהיה לאיש זר רק ע"י קידושין קאמר ע"ש והיינו אף לר"ע דס"ל חייבי לאוין כערוה ולכך אסורה ליבמה מ"מ כאן אין כאן בעילת איסור כלל ולפ"ז קשה ממשנתנו דתני אמן שלא זניתי שומרת יבם וכנוסה דאפילו כר' עקיב' לא אתיא ובזה א"ש דברי א"ז מהרש"ל ז"ל דר"ל דמותרת לביתה ואפ"ה מקנין לה דאשתו אפילו מקצת אשתו משמע וא"ז מהרש"א ז"ל הקשה עליו דהא כל שתיבעל ולא תהי' אסורה עליו לא היה מתנה עליה ולפע"ד מוכח מהירושלמי כמ"ש א"ז מהרש"ל ז"ל וצריך לומר הא דכל שתיבעל ולא תהיה אסורה עליו היינו אם בשעה שתיבעל אינה אשתו כלל אבל היכ' דהיא מקצת אשתו אף שאינה נאסרת עליו מ"מ מקנין לה מגזה"כ וע' לקמן דף כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה ושומרת יבם מה שהשיגו על רש"י ומה שכתבתי בחידושי ע"ש ודו"ק אבל בירושלמי ממעט לה מדכתיב ונעלם מעיני אישה ולא מעיני יבמה ובמקום אחר כתבתי וכאן אקצר מפני הטירחא כי רבה. (ב) והנה התוס' לקמן דף כ"ג השיגו על רש"י דפירש דאף דמותרת לו מ"מ הוא לא בעי למנסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה והקשו התוס' דמה צריך קרא למעוטי והא תנן זה הכלל כל שתיבעל ולא תהיה אסורה עליו לא היה מתנה עמה ותמה עליו הגאון בעל משנה למלך מהא דלקמן דף כ"ו ע"ב דאמרינין פרט שקינא לה דרך איברים ומהו דתימא בקפידא דבעל תליא מילת' כו' הרי דאצטריך קרא למעוטי כו' ע"ש ולע"ד יפה הקשו התוס' על רש"י דשם איירי שהבעל קינא דרך איברים היינו שאמר לה אל תסתרי עם האיש הזה לישכב עמו בקירוב בשר וס"ד דהוי קינוי דכיון דקפיד על שכיבה בקירוב בשר כל שכן דהוא מקפיד על זנות ממש והא דקינא לה דרך איברים היינו להורות לה דאפילו על שכיבה בקירוב בשר הוא מקפיד משום דעל ידי שכיבה בקירוב בשר יבוא לידי זנות ממש ובזנות הא שפיר תיאסר עליו אבל כאן בשומרת יבם דלעולם אי אפשר שתיאסר עליו כל זמן שהיא שומרת יבם פשיט' דלא הוי קינוי ולא אצטריך קרא למעוטי וע' לעיל דף ב' ובירושלמי שם ודו"ק וע"ש דף כ"ד ע"א ברש"י ד"ה הא קנוי מקנה לה ליאסר עליו מדלא נוטלת כתובה משמע דאם לא היתה נאסרת עליו הוי לה ליטול כתובה והוא סותר דברי רש"י כאן דכתב דאף דמותרת לו מ"מ הוא לא בעי למנסב אשה זונה והיא הפסידה כתובה וצ"ע: