בית א-ל א קכז

סוגיא דקידושין ס"ל חופה דרבנן ולכך ל"מ לאוקמי בנכנסה לחופה דא"כ ה"ל אינו מנוקה מעון מד"ס ודו"ק היטב

(יג) נסתפקתי באשהשנדר בעלה הנאה ממנה באופן שמחויב לגרשה אם נסתרה אח"כ אי שותה כיון דאינה ראוי' לו עוד או דילמא כיון דבידו לישאל על נדרו הוי כמו מעוברת ומניקה לרבנן דשותה כיון דבידו להפרישה ולהחזירה אח"כ ולפמ"ש המל"מ דשם כיון דבהפרשה סגי וא"צ גט לכך שותה משא"כ בנשא עקרה כיון דצריך לגרשה לא הוי בידו א"כ ה"נ הרי צריך למצוא פתח לנדרו ומי יימר דוחדקקי לי' תלתא וצ"ע ואם נימא דזה לא הוי כבידו ובפרט לפמ"ש התוי"ט הטעם דבעקרה הוי מלתי דאוריית' וזה הוי ג"כ מלת' דאוריית' מ"מ יש להסתפק אם נשאל אח"כ על נדרו אם נימא דשפיר שותה אח"כ או דילמ' דאזלי בתר שעת הקינוי כמו בלא הי' לו בנים ונולדו לו אח"כ וצ"ע

ואמנם זה נראה ברור דעכ"פ כתובה אית לה דהא אין המניעה ממנה כמו באמר איני רוצה להשקותה ואם נדרה הוא וקיים לה הוא זה תלוי אם הוא נתן אצבע ב"ש או היא נתנה וצ"ע ואמנם נסתפקתי במי שנאסרה עליו אשתו מחמת שנסתרה אם יכול להפר נדריה דדמי להא דיבמות באשה שאמרו לה מת בעלך דטעמ' מאי א"ר בעל מפר שלא תתגנה עליו והכא תתגנה ותתגנה וכן הכי נמי וצ"ע. (יד) המל"מ העלה ע"פ הירושלמי דאם הוא מזיד והיא שוגגת אסרוהו לבועל וש"ס דילן חלוק בזה ולכאורה י"ל הטעם דאסרה תורה לבועל כמו לבעל דאל"כ יעשו שניהם בערמה ויסתרו זה עם זו כדי להוציאה מבעלה וישאנה וכמו דחיישי' לענין עד שמא עיניו נתן בה ולכן אסרה תורה לבועל ג"כ ולפ"ז אם היא שוגגת דאז מותרת לבעל ל"ש זה וז"ב ואם היא אנוסה י"ל דבלא"ה ל"ש חשש זה דאונס לא שכיח ואפי' בעלה כהן מותרת לבועל וכדעת הח"מ ע"ש ולפ"ז הי' נראה דבקטנה אשת כהן אסורה דפתוי קטנה שכיח עתוס' כתובות ט' עש"ה וע' בח"מ וב"ש סי' י"א באהע"ז ומ"ש שם בחידושי ע"ש. והנה י"ל הטעם דסתירה הוא רק ברה"י ולא ברה"ר משום דעיקר תלוי בקפידא דבעל ובעל מסתמ' לא קפיד רק שלא תסתר עמו ברה"י אבל ברה"ר לא דאל"כ אין לדבר סוף דאפי' בשוק לא תוכל לילך וז"ב ובזה א"ש לע"ד מה דמקשים על הרמב"ם דפסק דקינא לה עם שנים ונסתרה עמהם דשותה הא שלשה הוי רה"ר כדאיתא בנזיר ולפמ"ש א"ש דהא שם קינא לה הבעל משניהם יחד והרי חזינין דמקפיד עליהם וז"ב ובזה א"ש דבעי ר"י בירושלמי קינא לה ממאה ב"א והיינו דג"כ נימא דחזינין דמקפיד על מאה ב"א. ובזה ודאי דבטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ י"ל דה"ה בשנים ועפ"ז י"ל מ"ש בירושלמי דמ"ד אפי' מאביה ואחיה ה"ה משנים יחד והיינו דמ"ד דאפי' ע"י אביה מקנין אע"ג דמתיחד אדם עם בתו ולא עבד' איסור' כלל ועכצ"ל דטעמ' משום דהבעל תקפיד וה"ה הכא אבל למ"ד דמאבי' אין מקנין והיינו דעיקר תלוי אי עבדא איסור' וה"ה הכא כיון דברה"ר ליכ' סתירה אינה שותה וזה ברור לע"ד. והנה הטעם דע"א נאמן בטומאה דהא כבר כתב המהרי"ק דהיכ' דליכ' חזקה נגדו הע"א נאמן אפי' בדבר שבערוה ולפ"ז הכא דהתורה עשאה ספק עד שתשתה ומוציאתה מחזקה כמ"ש תוס' סוטה כ"ד ב' ד"ה ב"ה ע"ש ולכך עד אחד נאמן דתו ליכ' חזקה נגדו וזה ברור לע"ד

ובזה נלע"ד דל"ק מה דמקשים לדעת התוס' דגם אי איכא ע"א הוי כיש עדים במה"י ואין המים בודקין א"כ סוטה היכא משכחת לה הא תמיד הבועל עצמו נאמן דהא פלגינין דבורי' כמ"ש הרשב"א וע' במל"מ ולפמ"ש א"ש דאם לא צוותה תורה שתשתה הסוטה לא הי' ע"א נאמן דעיקר נאמנותו משום דהתורה עשאה ספק עד שתשתה והוציאתה מחזקה כמ"ש תוס' הנ"ל ודו"ק היטב. (יד) כתב הרמב"ם פרק כ"ד הלכה כ"ה מה' אישות וז"ל אמר לה בעלה בינו לבינה אל תסתרי כו' וראה שנסתרה כו' ואם הודית שנסתרה תצא בלא כתובה עכ"ל ועכ"מ שהקשה מאי איריא בזה"ז כו' עיי"ש ולע"ד נראה דהא הש"ס קאמר דילמא קיי"ל כר"י בר' יהודא דקינוי ע"פ עצמו ולפ"ז אם הוא הודה שנסתרה אחר הקינוי ואומרת אני מוכנת לשתות אף דאנן מסופקין דילמא לא קיי"ל כריב"י ואין משקין אותה מספק גם מספק חולין בעזרה מ"מ היא טוענת ממ"נ אם הלכה כריב"י אשתה ואטהר ואם אין הלכה כריב"י בלא"ה אני טהורה שאין כאן קינוי וא"כ ודאי מגיע לה כתובה עכ"פ ולכך כ' הרמב"ם בזה"ז שאין כאן מי סוטה וז"ב. ועוד נראה דהא במתו בעליהן עד שלא שתו סברו ב"ש דנוטלות כתובה וב"ה פליגי ואמרו דאינן נוטלת כתובתה, וכתבו התוס' והכא ל"ש לאוקמא האשה על חזקתה שלא זינתה (כמו בנושא את האשה ולא מצא לה בתולים לר"ג ע"ש בתוס') דהא רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה והתורה הוציאתה מחזקה ועשאתו ספק עכ"ל התוס' ולפ"ז הכא דיש ספק אי הקינוי הוי קינוי או לא א"כ שפיר מוקמינין לה אחזקה שלא זינתה דהא אין כאן רגלים לדבר ודאי קשה אמאי תצא בלא כתובה אם הודה שנסתרה וצ"ל כיון דס"ס הודית שנסתרה ועשתה מעשה שנאסרה עי"ז לבעלה וכמ"ש המ"מ כל שמעשי' גרמו לה ליאסר על בעלה אין לה כתובה וז"ב. ואמנם בזמן דהי' מי סוטה א"כ ממ"נ אם אין הקינוי קינוי א"כ לא עשתה מעשה כלל שתיאסר על בעלה ואם הקינוי קינוי ג"כ לא עשתה מעשה ליאסר על בעלה דהא יכולה לשתות ואז תיטהר לבעלה דהא באמת אנו מוקמי' לה אחזקה שלא זינתה ולכך כתב רבנו בזה"ז ודו"ק

(טו) הנה הרמב"ם פי"א מה' גירושין הי"ד סותר לדבריו פ"א מה' א"ב הכ"ב ע"ש דמחלק הכ"מ בין קודם גירושין דאינו לוקה בין לאחר גירושין והתוס' כתבו דאין סברא לחלק בקידושין דף ס"ח ע"ש והנה בחידושי כתבתי אהא דאמרי' סוטה כ"ו ב' מ"ד ונטמאה ונטמאה כתיב והכא אסירא וקיימא ע"ש והקשו התוס' הא מאלמנה לכה"ג נפקא דאסירא וקיימא ע"ש ואמרתי בחידושי ליישב קו' התוס' עפמ"ש השב שמעתתא ליישב קו' התוס' דהקשו איך נילף מסוטה לספק טומאה ברה"ר הא יש א חזקת טהרה ואי משום דקינא לה ונסתרה וה"ל חזקת טומאה א"כ איך נילף מסוטה לס"ט ברה"י ותירץ הש"ש דלבעלה איכא חזקת היתר אבל לבועל איכא חזקת איסור דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ שפיר ילפי' מסוטה בין לס"ט ברה"ר מהבועל ולס"ט ברה"י מהבעל דהא אסורה בין לבעל בין לבועל ע"ש ודפח"ח ולפ"ז א"ש דברי הש"ס דאמר מ"ד ונטמאה ונטמאה כו' היינו דס"ד הא דאסורה לבעל אף דלדידי' הוי חזקת היתר מ"מ כיון דלבועל איכא חזקת איסור דמחזיקין מאיסור א"א לאיסור סוטה ע"כ אסורה גם לבעל אבל אם הבועל הוא א' מן העריות דבלא"ה אסורה לו וא"כ אין אנו דכין על הבועל כלל שפיר מותרת לבעלה משום חזקת היתר דידי' וחזקת איסור דבועל ל"ש כלל דלגבי בועל אין נ"מ ודמי להא דכתב הרמב"ן גבי קרובות דלא מהני חזקה דידהו לגבי האשה כיון דאין אנו דנין עליהן כלל וכ"ש הכא ודו"ק ולפ"ז א"ש קו' התוס' דל"ד לאלמנה לכה"ג דאדרבא שם ליכא חזקת היתר לבעל דהא אסורה וקיימא עליו וא"כ אדרבה חזקת איסור לבועל במקומה עומדת משא"כ הכא דחזקת איסור לבועל ליכא דאין אנו דנין עליו ודו"ק ומעתה דעת לנבון נקל דשפיר יש לחלק בין קודם שנתגרשה לאחר שנתגרשה דקודם שנתגרשה י"ל דשפיר יש לה חזקת היתר לבעל ואי משום דאיכ' חזקת איסור לבועל ז"א דהא כ"כ דלא נתגרשה מבעלה עדיין אין אנו דנין על הבועל דבלא"ה אסורה עליו משום א"א ולכך אלימא חזקת היתר לבעלה ונהי דגזה"כ הוא דאסורה מספק מ"מ לא הוי כודאי ממש ללקות עליו אבל לאחר שנתגרשה דאז שפיר אנו דנין על הבועל אם מותרת לו ושפיר מוקמי' לה אחזקת איסור לבועל דמחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש הש"ש שפיר לוקי' עלי' דמתוך שנאסרה לבועל בוודאי דאיכא חזקה גם בעלה לוקה עלי' דחזקת היתר דידי' אתרע כיון דאיכא דגלים לדבר ודו"ק

ובזה יש לפרש דברי הירושלמי שהבאתי לעיל פ"א ה"ג ע"ש דהא כבר דקדקתי בלשון רבנו דכתב דשהתה כדי טומאה א"כ ברור לנו דודאי רק אחד הוא הבועל ולפ"ז ל"ש לומר דאוקי בחזקת איסור לבועל דהא לאחד ודאי מותרת ודמיא להא דכתבו התוס' בריש נדה דהיכא דאינו יכול להיות שניהם אמת אלא האחד טהור בודאי לא גמרינין מסוטה ואמנם למ"ד דאפי' מאביה ואחי' מקנין והתם ודאי ל"ש לאוקמי אחזקת איסור לבועל דהא לבועל בלא"ה אסורה ואעפ"כ שותה על ידן וא"כ ה"ה לקינא משני ב"א וזה ביאור דברי הירושלמי דלמ"ד מקנא לה מאבי' ומאחי' ה"ה לשני ב"א ודו"ק (טז) הרמב"ם בהלכות עדות פ"ה כתב דכ"מ שנאמן ע"א אפי' אשה או קרוב חוץ מלחייב שבועה דצריך עד כשר וע"ש בכ"מ דכ' דא"י מנ"ל לרבנו דבר זה ע"ש ולע"ד נראה ברור דרבנו הוציא זה מש"ס ירושלמי סוטה פרק א' ה' א' דאמרי' שם ע"א מהו שישקה ומה אם פיו שאינו זוקקו לשבועת ממון הרי הוא משקה ע"א שזוקקו לשבועת ממון לא כ"ש קרוב מהו שישקה כו' ומזה מוכח להדיא דקרוב אינו זוקקו לשבועת ממון דאל"כ מה בעי קרוב מהו שישקה הא גם בקרוב יש ללמוד מק"ו אלא ודאי דקרוב אינו זוקק לשבועת ממון והוא ברור בס"ד

(יז) והנה הרמב"ם פ' כ"ד מה' אישות פסק דעוברת על דת אם רצה לקיים מקיימה ובסוטה כ"ז הוא בעיא דלא אפשיטא וע' במ"מ ובכ"מ שם ולכאורה י"ל דבעית הש"ס היא לפי משנה ראשונה אבל לפי משנה אחרונה דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר ודאי דיכול לקיימה דהא י"ל דעיניה נתנה באחר ולכך עוברת ע"ד כדי