בית א-ל א קכו

והנה לדעת התוס' דהא דקטנה אינה חולצת הוא רק דרבנן והקישא דאשה לאיש לאו דאוריית' קשה מאי קאמר וכ"ת מספקא לי' הא הוי ספק דרבנן ולקולא וצ"ל דאיכ' חזקת קטנות והוי ספק דרבנן באתחזק איסור' ותליא בשני הלשונות בפסחים ואכמ"ל. ולדעת הט"ז ומהרי"ט דחזקת קטנות הוי עשוי להשתנות קשה ואמנם י"ל דהוי דבר שיש לו מתירין דלכשתביא סימנים תחלוץ ויש לפלפל בזה ואמנם לפמ"ש י"ל הקושיא שהקשיתי לעיל מה ס"ד דמקשה לפ"ד רבנו דחזקה דהכא אינה חזקה גמורה ורק בבעל חיישינין לה א"כ הוי רק לחומר' ומאי פריך. ואמנם לפמ"ש א"ש דנהי דלאו חזקה גמורה הוא מ"מ פריך דתחלוץ דהא הוי ספק דרבנן וכמ"ש ואף דאיכ' חזקת קטנות מ"מ כיון דחזקת קטנות ג"כ לאו חזקה גמורה הוא דעשוי להשתנות וכמ"ש מהרי"ט א"כ שפיר מהני חזקה דרבא עכ"פ לבטל חזקת קטנות ונשאר ספקא דרבנן וז"ב ולפ"ז למסקנא דמשני ה"מ למיאון אבל לחליצה חיישינין צ"ל דהמתרץ ס"ל דהקישא אשה לאיש דאוריית' וקטנה מדאוריית' אינה חולצת והארכתי בזה במ"א וכאן לקצר באתי

ואמנם קשה לפמ"ש רבנו הא דא"ר א"צ בדיקה מה קאמר אין צריכה דמשמע דאם בדקו ולא מצאו ממאנת דאל"כ הל"ל לא מהני בדיקה והא כיון דלפ"ד רבנו מיירי בבעל א"כ אפי' בדקו ולא מצאו חיישי' שמא נשרו ומזה יש ראי' לדעת הב"ש דאם היו בה שערות מקודם יב"ש ולא נשרו אמרי' מדהני לא נשרו גם הני לא נשרו ודו"ק גם י"ל ברבוי שערות ואכמ"ל ובחידושי בארתי

הלכות סוטה

פ"א

(א) פ"א הלכה ג' עכ"מ ומל"מ ולכאורה י"ל דאם קינא לה משני ב"א כאחת ונסתרה עמהם ושהתה רק כדי טומאה כלשון רבנו וא"כ זה ודאי שלא נבעלה משניהם דהא שהתה רק כדי טומאה והוא כדי צלית ביצה ולגומעה וא"כ עכ"פ אחד נאמן להעיד שלא נטמאה ואף שחשוד להתיחד עם העריות מ"מ כשר לעדות אשה שלא להוציאה מבעלה אלא די"ל דע"א לא מהימן דדוק' לאוסרה נאמן אבל לא להתירה ולפ"ז י"ל בעי ר"י מקנא לה ממאה ב"א דאז ודאי האחרים נאמנים ודו"ק גם נ"ל אף דנימא דע"א נאמן להתירה מ"מ משכחת לה בשהם אחים או אבי' דקרוב אינו נאמן וזה. פי' הירושלמי מ"ד אבי' או אחי' כו' ר"ל דלא משכחת אלא למ"ד דמקנא לה מאבי' כו' וכ"ז צ"ע. לכאורה י"ל דלפמ"ש בתשו' רשב"א דהבועל עצמו נאמן לאוסרה דפלגינין דיבורא אלא דהקשו עליו דא"כ סוטה שנסתרה היכי מ"ל הא יש לה עדים במה"י וע"כ כתבו דז"א דל"ש פ"ד דאם נימא דה"ק לא עמי רק עם איש אחר א"כ ע"ז לא היתה הקינוי וא"נ ע"א ע"ש בתשו' ח"צ ונב"י. ולפ"ז בקינא לה עם ב' ב"א כאחד דהאחד ודאי נאמן א"כ ה"ל יש לה עדים במה"י וצ"ע

ובזה י"ל הא דאמר שם ר"י בעי קינא לה עם מאה ב"א כו' והיינו דקשיא לר' יוסי דאם קינא לה משני ב"א א"כ יש לה עדים במה"י ואינה שותה ולכך בעי בקינא לה ממאה ב"א היינו הרבה ב"א דאז שפיר מ"ל דתשתה דהיינו אם מקצתם יאמרו נטמאה ומקצתם יאמרו לא נטמאה ודו"ק (ב) הלכה ו' קטן פחות מבן ט' עכ"מ וע' בילקוט דף ר"ז ע"ב תחת אשה לרבות בת תשע שנים ויום א' שישקו אותה מתחת ידו עכ"ל והנה אם נאמר דקאי על הסוטה הוא תמוה דהא קטנה אין משקין אותה ומה חילוק יש בקטנה בין בת ג"ש ויום א' ובין בת ט' שנים ויום א' הא מן ג"ש ויום א' היא ראוי' לביאה וכן אין לומר דט"ס הוא וקאי על הבעל דהא קטן אין לו אישות מה"ת כלל ועכצ"ל דקאי על הבועל והן הן דברי רבינו ודו"ק וחכם א' השיבני דאפשר דקאי על הבעל ומיירי בקידושי יעוד אליב' דר"י בר"י וי"ל עוד דהא תחת אישך הוי מיעוט אחר מיעוט ולרבות ודו"ק מצאתי בזית רענן שכתב ג"כ דצ"ל בן ט' ולא פירש מה כוונת הילקוט ומצאתי במ"ר פ' נשא מבואר כמ"ש וז"ל ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת לרבות בן תשעה ויום א' שמקנין לה ופי' המ"כ דקאי על הבועל עיי"ש ובלי ספק דמזה מקור דברי רבנו ז"ל והנראה דהמ"ר דרוש זה מיתורא דוכי נטמאת ואכמ"ל (ג) (הלכה ד' עכ"מ שהבי' ראיה מהא דנדה נ"ב ויש לך אחרת כו' והתם בקטנה נמי מיירי כמ"ש התוס' ע"ש ולע"ד דבריו תמוהין דשם בקידושי קטנה ואח"כ נתגדלה ואז זינתה מיירי וס"ל לר' ישמעאל דאמרי' ע"ד קידושין ראשונ' בעל ואינה כא"א ע"ש בתוס' מבואר כן ומיירי בקדשוה אמה ואחותה ע"ש היטב ואין ענין לדברי רבנו ז"ל. והנה רבנו בפרק ב' כתב דאשה למעוטי קטנה ומסתמ' מצא כן באיזה ברייתא וקשה ל"ל קרא למעט הא בלא"ה כל שתבעל ולא תהי' אסורה לו אינו שותה כמ"ש התוס' בקושיתם על רש"י ר"פ ארוסה כמ"ש לעיל הלכה א' פרק אי ועכצ"ל דקטנה שזינתה נאסרת על בעלה ומזה הוכיח רבנו ז"ל ועמ"ש המל"מ לעיל ומ"ש שם ודו"ק) (ד) (הלכה ט"ו) עמל"מ וע' תוס' יבמות קי"ח ד"ה בת דטעמ' דאוכלת בתרומה דאוקמה אחזקת אשת איש וזה לא שייך הכא וגם חזקת היתר לא שייך כאן דכיון דקינא לה ונסתרה אתרע חזקתה כמ"ש תוס' בסוטה דף כיד ב' ע"ש. (ה) הלכה ז' עמל"מ שתמה על דברי התוס' סוטה כ"ו דיה מעוברת במ"ש כמו גבי מעוברת חברו כו' ומחק זה מדברי התוס' ע"ש ולע"ד י"ל דהתוס' ר"ל אם הוא כהן ונשא מעוברת חברו אם נימא דהפרשה היינו גט כתי' א' בתוס' יבמות דאם הוא כהן אינה שותה כמ"ש תוס' הביאם המל"מ לקמן הלכה יו"ד לפי שאינה ראוי' להחזירה ואמנם אם הפילה דאז מותר לקיימה לרבנן דהם לא קנסוהו ואעפ"כ אינה שותה כיון דבשעת קינוי לא היתה ראוי' לשתות והביאו ראי' מהירושלמי ודו"ק כי ברור הוא בס"ד

והנה המל"מ העלה דאם הבעל אינו מנוקה מעון מ"מ אינה מפסדת כתובתה דהמניעה אינו ממנה ע"ש ולפ"ז י"ל קושית התוס' בהא דשבועות הכל מודים בעד סוטה דהקשו התוס' הא בלא"ה תשתה ותמות ולפי הנ"ל י"ל דמיירי בכה"ג דאינה שותה דהבעל אין מנוקה מעוון וז"ב (ו) הלכה י"ב י"ג י"ד ט"ו בכל הלכות אילו דברתי בחידושי לה' אישות באהע"ז סי' י"א עיי"ש

(ז) המל"מ נסתפק באם בא עלי' אחר שנסתרה והוא לא ידע אם היא שותה אח"כ וע"ש שהאריך בהלכה ז' ואנכי הרואה בירושלמי פ"א דסוטה הלכה ג' דפריך על מתני' דבעלה בא עלי' בדרך דאינה שותה מהא דתנינין כשם כו' כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שמקבלת את בעלה לאחר הבועל כו' ומשני רבי אבין בשם ר"ה כאן ביודע כאן בשאינו יודע עכ"ל הרי מבואר דכשלא ידע המים בודקין אותה אך עדיין י"ל הפי' כמ"ש התוס' דעיקר תלוי אם ידע בשעת השקאה וכמסקנת המל"מ ע"ש

(ח) פרק ג' הלכה ט' עכ"מ דכתב דרבנו פסק כר"י משום דרבא מפליג אבתרי' כו' וע' בירושלמי פ"ב ה"ב דמביא ב' ברייתות חד תני לא במפוחם וחד תני אפי' במפוחם ור"ל דקמייתא כר' ישמעאל ובתרייתא כרבנן ובתר הכי אמר כולה כרבנן ע"ש וא"כ נסתרי' דברי הכ"מ די"ל דרבא אליב' דרבנן מפליג וכמסקנא דירושלמי וי"ל הא דפסק רבנו כר"י משום דאמרי' שם דר"א ור"י תרוייהו ס"ל דחדשה בעינין ע"ש בירושלמי ובמפרש ובחידושי סוטה שלי הארכתי וכאן אמ"ל ודו"ק: (ט) הלכה י"ד ויראה אותה את המים הוא בספרי ובמ"ר מ"ש המל"מ דהוכיח מדברי התוס' שבועות ל"ב דע"א אינו מעכב הבדיקה דאל"כ מה הקשו הא אין המים בודקין ע"ש עדיין קשה הא כיון דאיכ' ע"א א"כ הוא מצטרף עם הבועל דהא פ"ד ואפשר דמיירי בשהבועל רשע או שמשביע את הבועל עצמו ובחי' כתבתי בזה

(י) פרק ד' ה"ט ואם כתב ישראל פסול ספרי הובא בילקוט ואם כתבה כהן קטן פסולה הכ"מ לא ציין מקומו ועפ"ז ה' ט"ו מה' גירושין דחש"ו פסולין לכתוב גנו דלאו בני דיעה נינהו ואין כותבין לשמה ואפי' גדול עע"ג לדעת רבנו וה"ה הכא וז"פ דהא כתבה שלא לשמה פסולה כמ"ש רבנו הי"א ע"ש. (יא) הלכה י"א מה שפסק רבנו בעיות אילו לקולא י"ל דמספק אין למחוק את השם וכמ"ש הכ"מ בעצמן לענין קרבן במקום אחר ע"ש (יב) הלכה י"ב מ"ש הכ"מ ואיני יודע מה השמיטו רבנו הוא פלא שהרי רבינו כתב דין זה בביאור בהלכה ז' פרק זה ע"ש. התוס' בקידושין כ"ז בד"ה ה"ג הקשו אמאי לא משני הכא בנכנסה לחופה דהא בלא"ה צריך לאוקמא שבא עלי' ארוס כו' עיי"ש ולכאורה י"ל דביבמות ס"ל דחופה דאוריית' אבל בקידושין ס"ל להסוגיא דחופה דרבנן ולכך לא מוקי לקרא הכי וכמו שהקשה באמת בשיטה מקובצת על דעת הרמב"ן ורשב"א דס"ל דחופה דרבנן מסוגיא דיבמות ע"ש אך ז"א דאף דחופה דרבנן מ"מ י"ל דקרא אסמכת' הוא וכמו שמפרשים ע"כ לדעתם קרא ארוסה ולא שנכנסה לחופה ולא נבעלה והיינו כמ"ש הטעם המלך דלאחר שתיקנו חז"ל החופה קונה אף מדאוריית' לענין הפרת נדרים ע"ש אך נראה לפמ"ש רבנו לעיל פ"ב ה"ח דאפי' דבר האסור מד"ס לא הוי מנוקה מעוון והר"א הקשה מהא דריש ארוסה כו' והמל"מ תמה דשם אקרא קאי ומדאוריית' ליכא איסור' ע"ש ואמנם אם נימא דחופה מד"ס שפיר הקשה דהא ביבמות מוקי לה בנכנסה לחופה ולא נבעלה ועכצ"ל דמיירי לאחר שתיקנו חז"ל החופה ואז כבר אסור משום ארוסה בבית חמיו ושפיר הקשה הראב"ד ודו"ק ואמנם לפמ"ש דסוגיא דיבמות ס"ל דחופה דאוריית' וא"כ א"ש ול"ק על רבנו אך