בית א-ל א קכד

(יט) פרק ב' הלכה י"ב חלצה בלבד הנה בש"ס פלוגתא דר"א ור"ע אם חלצה וקראה ולא רקקה ר"א פוסל דס"ל כל שהוא מעשה מעכב ור"ע מכשיר דס"ל כל שהוא מעשה באיש מעכב ע"ש ובזה יבואר פירוש הספרי פ' שופטים וז"ל וירקה בפניו יכול בפניו ממש ת"ל כו' מכאן אמרו חכמים קראה וירקה ולא חלצה חליצתה פסולה כו' חלצה וקראה ולא רקקה ר"א אומר חליצה פסולה ורע"א אומר חליצתה כשרה עכ"ל והגאון החסיד זלה"ה בספר פנים יפות האריך לפרשו עיי"ש אבל במח"כ לא הביא סיום לשון הספרי ודברי הספרי פשוטין דאם היינו מפרשים וירקה בפניו ממש היתה הרקיקה מעשה באיש והי' מעכב אף לר"ע אבל למאי דביאר הספרי דהאי בפניו לאו בפניו ממש א"כ אין הרקיקה מעשה באיש ולכך פליג ריע וס"ל אם לא רקקה כשרה וזה שכתב הספרי לפיכך אמרו חכמים וקאי על סוף דבריו פלוגתא ר"א ור"ע וזה ברור בס"ד (כ) הלכה כ"ג ע' ברא"ש שביאר דלפסול על האחים צריך דוקא שתמצוץ שאז א"א בלא צחצוחי רוק וגזרינין אטו אחר חליצה אבל בשעת חליצה אפי' שותתת כשרה וע' ברש"י דפי' אהאי דלעיל יבמה שרקקה דם מהו מי הוי חליצה מעליא ועל האי דיבמה שרקקה דם תחלוץ פירש ולא תתיבם עוד שנפסלה על האחין עכ"ל מבואר כדברי הרא"ש ז"ל ולישנא דש"ס מוכח כן דלעיל אמר רקקה דם מהו וכאן אמר יבמה שרקקה דם תחלוץ והא החליצה הוא קודם הרקיקה אלא ודאי דפי' תחלוץ ולא תתיבם וז"ב (כא) ע' מ"ש רבנו הלכה א' דאם לא קבעו מקום חליצתה כשרה נראה דיש להביא ראי' מהא דיבמה הגדילה בין האחין דאמרינין היכי דחזינין דחלצה נעלו של א' חיישי' שמא נתכוונו שניהם ולס"ד דלא ידע עוד לחלק בין לפסול בין להתיר לשוק קשה הא בלא"ה לא קבעו דוכתא לחליצה אלא נקרה נקרה כמ"ש רבינו וע"כ דבדיעבד כשר וז"ב. (התי' ה"ב שתירץ הכ"מ הוא מבואר בהנמ"י ע"ש). (כב) הלכה כ"ח ע' כ"מ שכתב יש לתמוה על רבנו כו' וע"ש בתוס' ד"ה וקתני תנא דכתבו דהקושיא הוא דמברייתא משמע דבעינין שנדע שנתכוונו ולכן משני דה"מ לאשתרויי לעלמא אבל לפוסלה לאחין לא בעינין שנדע שנתכוונו אלא מספק חיישינין שמא נתכוונה היא לחליצה וא"כ יפה כתב רבנו שמא נתכוונה לחליצה וז"ב (כג) הלכה כ"ט ע' מל"מ בשם הריב"ש ומה שהקשה עליו וע"ש בפי' המשנה דפירש טעמא דר"ש דזנות בין יום ולילה ל"ש ובתוס' הקשו הא בריש כתובות תיקנו משום זנות ועמ"ש בקונטרס זה לעיל הלכות גירושין ואמנם מפי' המשנה הנ"ל מוכח דעכ"פ יותר מבין יום ולילה ודאי שכיח ודו"ק ובחי' הארכתי ועמ"ש לעיל דיש להסתפק לפמ"ש המל"מ דקטנה שנתקדש' ע"י אבי' ל"ש א"א מעיזה כיון דהיא לא נתקדשה מדעתה כן י"ל ביבמה ל"ש א"א מעתה דמשמיא הקנו לו אשה כדכתיב ויבמה בעל כרחה ע"ש ולפ"ז לפמ"ש הפ"י ליישב קושית תוס' איך יוכל לחפות עלי' דנוקמי לה בחזקת א"א ותירץ דהיא תהא נאמנת דאשה שאמרה לבעלי גרשתני נאמנת ע"ש ב"ה גירושין פלפלתי בדבריו בארוכה ע"ש ולפ"ז הכא ביבמה שעדיין לא נתייבמה ודאי ל"ש א"א מעיזה פני' בפני בעלה דעדיין אינה אשתו כלל וא"כ א"נ לומר נחלצתי וא"כ הדרא קושית תוס' לדוכתא דנוקי לה בחזקת יבמה ולכך לא הוצרכו לתקן זמן וז"ב (כד) הלכה ל"ד עלח"מ וי"ל בא"א דבתפלין ומזוזות דהם כתב יד סופר אומן ורגיל בכתיבה שפיר יכול לכתוב ג' תיבות ביושר בלא שרטוט אבל כאן שהגט יכול לכתבו מאן דהו אסור לכתוב רק שתים וז"ב וע' ברא"ש ובפוסקים שכתבו בעין סברא זו ודו"ק ובקונטרסי לה' תפלין כתבתי באר היטב ע"ש. מ"ש למעלה להוכיח מפירש"י כדברי הרא"ש הנה עתה ראיתי ברש"י ד"ה מי כתיב וירקה כו' דפירש משום דא"א בלא צחצוחי רוק ע"ש א"כ לא ס"ל כהרא"ש וע' ביש"ש והנה י"ל דמה בכך דא"א לדם בלא צחצוחי רוק הא עכ"פ לא הוי רוק הנראה לדיינים ואפשר כיון דא"א בלא צחצוחי רוק הוי כאילו נראה לדיינים ואמנם זה דוחק קצת ובאמת לפ"ד הרמב"ם דאם לא ראו הדיינים הרוק כשרה החליצה וא"צ לרוק פעם אחרת כמ"ש הב"ש ס"ק ל"ט אך הב"ח ז"ל דקדק מתוס' ד"ה והחולצת דפסולה אם לא ראו הרוק והב"ש שם השיג עליו דלכ"ע הך דרשה לעיני הזקנים וירקה הוא אסמכתא ע"ש ואני בחידושי לאהע"ז הקשתי עליו דהא אמרי' בריש פרקין האי לעיני מה עביד לי מבעי' לי' לכדרבא כו' מוכח דהוי דרשה גמורה וז"ב וש"מ זה בספר בית מאיר ע"ש ואמנם לפמ"ש הב"ש ס"ק ל"ט הנ"ל דלפסול מן האחין אף אם לא ראו פוסלת אף דהוא כ"כ לשיטתו דאסמכתא הוא מ"מ י"ל אף לדעת הב"ח עכ"פ פוסלת מן האחין וכמ"ש בחידושי לאהע"ז וע' מ"מ הלכה כ"ז ודו"ק ולפ"ז א"ש דלענין חליצה מעליותא ל"מ מה דא"א בלא צחצוחי רוק דהא עכ"פ לא הוי רוק הנראה לדיינים ולכך משני מי כתיב וירקה רוק דגם דם נקרא רוק וא"כ הוי רוק הנראה לדיינים אבל לפסול על האחין דדם אינו פוסל כמ"ש הרא"ש לזה שפיר י"ל א"א בלא צחצוחי רוק דלענין לפסול לא בעינין רוק הנראה לדיינים ודו"ק ובחי' לאהע"ז כתבתי ליישב בזה הא דאמר רבא אכלה שום וכו' והרב אלפסי השמיטו משום דא"א בלא צחצוחי רוק מעצמה ע"ש ואמנם לפמ"ש א"ש דהתם לענין חליצה מעלייתא מיירי ובזה ל"מ הא דא"א דהא לא הוי רוק הנראה לדיינים ודו"ק ובחידושי שם הארכתי ואכ"מ (כה) הלכה כ"ח הנ"י כתב דדוקא בחלצה דלאו אורח ארעא הוא ע"כ חיישי' אבל רקקה לא ע"ש וי בפשיטות דחלצה בלא רקיקה מהני ע"כ חיישי' אבל רקיקה לחודי' ל"מ ולכך דוקא בב"ד דאז י"ל למראית עין דיאמרו כבר חלצה כדאיתא בש"ס אבל שלא בב"ד ל"ש זה וז"ב וראיתי בחי' הרמב"ן וכמדומה שכיון לזה ולפמ"ש בס' בית מאיר דברקיקה בעי רוק הנראה לדיינים אבל חליצה כשרה אפי' לא נראה לדיינים רק חומרא בעלמא ע"ש א"כ א"ש דברקיקה לא חיישי' דהא לא הוי רוק הנראה לדיינים משא"כ בחליצה ודו"ק

והנה לפ"ד הנ"י א"ש דעת הרי"ף דרק שמא כוונה היא חיישינין ולא שמא כיון הוא ענ"י וב"ש ולפמ"ש א"ש דהא החשש הוא רק מחמת דעשתה מעשה דלאו אורח ארעא וזה שייך עליה דעבדא מעשה אבל מה"ת נחוש על היבם דלא עשה מעשה כלל וז"ב. ואמנם אם נימא דרקיקה ג"כ חיישי' עכצ"ל דאין הטעם מחמת דעבדא מעשה דלאו אורח ארעא אלא דאפילו בסתם בלא הוכחה חיישי' ולפ"ז אף עליו חוששין וז"ב ובזה א"ש מה שהקשה הב"ש לשיטת הנ"י מה יענה לקושית הרא"ש דה"ל לצוות עלי' שתרוק בפניו דהא לדעתו אפילו בכיון א' סגי לפסול ותירץ דרקיקה לא פוסל בכיון א' מהם אלא דלפ"ז ה"ל להנ"י להוכיח מזה דברקיקה לא חיישי' ע"ש בס"ק מ"ה ולפמ"ש א"ש דאם נימא דרקיקה לבד חיישינין שפיר י"ל דצריך שיכוונו שניהם אף לפסול על האחין רק דבאמת חיישי' שמא כוונו שניהם דהא אם נימא דברקיקה לחוד חיישי' א"כ אין הטעם משום דעבדא מעשה דלאו אורח ארעא ושפיר י"ל דחיישינין שמא שניהם כוונו לחליצה וז"ב וא"כ ליכא הוכחה מהא דחלוץ לה ובכך אתה כונסה אמאי לא צוו לה לרוק ולפמ"ש א"ש דהא שם היבם בפירוש לא רצה לחלוץ אלא לייבם א"כ ל"ש לחוש שמא כיוון הוא ג"כ אבל ברקקה בין האחין שפיר י"ל דחיישינין שמא כוונו שניהם ודו"ק כי חריף הוא ובחידושי כתבתי הא דצריך למדחס כרעי' כדי שנדע דכוונתו רק למצוה ולא לחליצת נעל בעלמא ובזה א"ש דיבמה שגדלה בין האחין וחלצה נעלו של א' מהן חיישי' דמסתמא מיירי דלא דחיס לכרעי' ואעפ"כ חיישינין שמא כוונה היא לחודה וזה י"ל דעת הרי"ף ובחידושי הארכתי ואכ"מ ודו"ק (כו) הלכה כ"ט לפמ"ש בה' גירושין ליישב דברי הרמב"ם בפי' המשנה דבזה"ז אין חשש רק בין יום ולילה ע"ש א"כ שפיר הוכיח הריב"ש דגם בזמן מועט חיישינין והוי שכיח ול"ש דחית המל"מ דהתם אעיקרא דדינא כו' דהא בזה"ז ליכא חששה אלא לזמן מועט ודו"ק היטב

(כז) פרק חמישי הלכה ד' ויראה לי ע' בפרק א' הלכה י"ב. והנה בש"ס לר"ל אחין על החלוצה בכרת והחולץ בלאו וכיון דכאן גזרינין משום דאתי למבעל אחר חליצה ומכ"ש דעל האחין שייך לגזור כן דהם בכרת ואפי' לר"י דקיי"ל כותי' דשניהם בלאו מ"מ אין סברא דלדידי' יגרע הוא מאחיו הפך סברת ר"ל ואולי רבנו לטעמי' דדעתו שם דזה רק אסמכתא ועמ"ש שם ואמנם שבתי וראיתי דלל"ק הותרה צרתה ולא' היא והלא גם שם תסוב הקושיא דהא צרתה לר"ל גרועה מהיא דצרתה בכרת והיא בלאו וכן לל"ב אמרי' הותרה אפי' היא מלשון אפילו מוכח דל"מ צרתה ודאי שריא ולפי סברת ר"ל איפכא היא וא"כ חזינין דיש סברא דהיא גרועה מצרתה דבה נעשה מעשה החלוצה וא"כ ה"ה די"ל דהחולץ גרוע מאחיו דהוא עשה מעשה החליצה וזה סברת הל"ק אבל בל"ב לא כן הוא וזה לדעתי כוונת הראב"ד בהשגה ודו"ק (כח) עפמ"ש הלח"מ הלכה י"ט לפרש דברי הש"ס לדעת הטור ע"ש וכוונתי לזה מדעתאי בחידושי לאהע"ז ע"ש ובזה יישבתי שם מה שהקשה הב"ש על הרשב"א ורש"י דפירשו אנפלאות של בגד ממועט מתחש אף דבאין מן העור א"כ מה הקשה א"ה כולו של שער כמי הא ממועט מתחש ולפי פי' הלח"מ א"ש דבאמת למסקנא הכי הוא דההוא קרקא מקרי דכיון דאינו של עור לאו מנעל הוא אף דבא מן התחש וז"ב. (כט) הלכה י"ב יבואר אי"ה לקמן (ל) הלכה טו"ב מה שהקשה הב"ש והמל"מ והכ"מ לע"ד י"ל דהא גם בהאי בבא דקדם א' מהן ויבה אין מוציאין מידו קשה דילמא יבם אחיו וה"ל האשה זאת באיסור עשה או לאו הבא מכלל עשה כמ"ש רבנו פ"א הי"ב ועכצ"ל דמוקמינין לה בחזקת מותרת וזקוקה ליבם וז"ב ומכ"ש דלא חיישינין לחששה דתצטרך כרוז לכהונה דהיא חששה דרבנן ורחוקה משום דמוקמינין לה בחזקת זקוקה ומותרת ליבם וז"ב לע"ד (ודברי המל"מ דחוקים קצת במח"כ ואין להאריך) ובזה י"ל קושית