בית א-ל א קכג

מהש"ס כתובות ס"ד ב' זיל לא מפקדת ע"ש א"כ בלא"ה א"ש דאם היא רצתה להמתין ל"ש שיהוי מצוה לא משהינין דהא עליה אין מצוה אבל לעיל דהקטן אומר המתינו שפיר אמרינין שיהוי מצוה לא משהינין כמ"ש הה"מ הואיל ועליו הוא המצוה וכן לפמ"ש בחידושי דשם בכתובות הוא רוצה לחלוץ רק דהיא רצתה להתייבם שפיר אמרי' זיל לא מפקדת דעיקר היבום משום פ"ו כמ"ש הרשב"א אבל עכ"פ המצוה גם עליה או להתיבם או לחלוץ ג"כ א"ש דהא כאן יכול לחלוץ לה כמ"ש המל"מ ודו"ק. (יב) הלכה ט"ו ע' הה"מ וכפי הנראה הי' גרסתו ברש"י ולא הי' להם כעס זע"ז (ובגירסתנו אלא שהי' להם) ומ"ש המל"מ דהה"מ סבור שדברי רש"י קאי על ואם נתכוונה לכך והשיג עליו ולא כן הוא במח"כ ומה שהקשה עליו דא"כ מאי מקשה הש"ס לפלוג ולתני בדידה דהא י"ל דעדיפא מינה אשמעונין דל"מ כו' אלא אפי' יש לה בנים כל שיש לה כעס חוששין ע"ש ולע"ד לק"מ דודאי אם יש לה בנים אפי' יש לה כעס אין חוששין אא"כ אמרה בפירוש שנתכוונה לכך וכדאיתא בש"ס בפשיטות דכולי האי לא מסקא אדעתה והה"מ לא מיירי אלא באין לה בנים ואליבא דרב דקיי"ל כוותי' אבל לשמואל דמוקי לה ביש לה בנים ודאי דהפי' ואם נתכוונה לכך היינו בידוע בבירור וז"ב. ובזה א"ש מ"ש הה"מ ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרי' לא אסקא אדעתה דמית בעל כו' וכוונתו לפמ"ש דכל שיש להסתפק שמא נתכוונה לכך אין כופין א"כ עכצ"ל דברישא דתני כופין היינו משום דכל שאין שם כעס ונדרה בחיי בעלה אמרי' ודאי לא נתכוונה לכך דלא מסקא אדעתה דמית בעל אא"כ הי' להם כעס דאז שפיר יש להסתפק שמא כוונה לכך וכן אם נדרה לאחר מיתת בעלה אף שלא הי' להם כעס מ"מ יש להסתפק שמא כוונה לכך דהא ל"ש הסברא דלא מסקה אדעתה דמית בעל וזה כוונת הה"מ בבירור ודו"ק ומ"ש הלח"מ בדברי הרי"ף וגם מ"ש המל"מ על הה"מ בד"ה אלא אם כן מרדה ביארתי יפה בחידושי לאהע"ז גם בדברי הרשב"א שהקשה הא כל שאינו עולה ליבום א"ע לחליצה פלפלתי שם בארוכה גם בקונטרס על מנין המצוות שקראתיו נר מצוה כתבתי בזה ואכמ"ל (לעיל הלכה די הנה מ"ש התוס' להימנה במיגו דא"י לבוא עלי לכאורה י"ל לפמ"ש המהרש"א בסוגיא דפ"פ דלאסור לא מהני מיגו א"כ א"ש וע' בנמ"י סוגיא דנדרה הנאה מיבמה דכתב דשאני ממונא מאיסורא והוא כסברת המהרש"א הנ"ל ואכמ"ל

(יג) הלכה ט"ז מה שהקשה הלח"מ על המפרשים ממילתא דר' יוחנן במאי מיירי ע"ש י"ל דר' יוחנן בתבע לחלוץ והיא אינה רוצה לא להתיבם ולא לחלוץ דאז שפיר נזקקין לו עכ"פ לחלוץ דהי"מ לא אמרו אלא באם היא רוצה להתיבם וכיון דמצות יבום קודמת לכך אין כופין אותה לחלוץ אבל אם אינה רוצה לא לחלוץ ולא להתיבם כופין אותה עכ"פ לחלוץ אבל אם תבע ליבם אין כופין אותה דלא גרע מאמרה מאיס עלי דעכ"פ אין כופין אותה לד"ה ומה דלא תירצו כן מלתא דשמואל דמיירי באומרת מאיס עלי דא"כ מאי קאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם הא אפי' על א"א אין כותבין בכה"ג ולא נקראת מורדת כלל אבל מלתא דר"י מפרשה שפיר דאין נזקקין לו אבל אין כופין אותו [ובאמת לדעת רבנו בפי"ט מה' אישות שפיר כופין אותו בכה"ג ואמנם הפוס' חלקו עליו בזה) וז"ב. (יד) הלכה כ"א ע' בחידושי שכתבתי דזה תלוי בפלוגתא דרבנו והראב"ד פח"י מה' א"ב באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי ע"ש ה' ט' גם נסתפקתי שם אם מת הכהן ונפלה לפני אחיו ליבום ע"ש ואלקים חיים יחינו מיומים

(טו) פרק שלישי הלכה ב' עמ"מ ועלח"מ שהקשה על המ"מ ועל הר"ן ז"ל דהא גם אליבא דר"נ קשה דע"כ ל"פ ר"נ אלא בהדר בי' בשעת מיתה ע"ש ולע"ד לק"מ דאליבא דר"נ דס"ל מה לי לשקר כחזקה דמי ורק דמרע לי' לחזקת יבום וסמכינין דאין אדם חוטא ולא לו כמו שפירש"י ז"ל (ובחידושי לאהע"ז סי' קנ"ו בארתי כוונתו היטב ע"ש) ובזה ודאי יש לחלק דהתם בב"ב הא איכא עדים במה"י ואין לסמוך על ע"א כמ"ש הר"ן שם רק דלרבי דס"ל מ"ל לשקר כעדים דמי שפיר קשה דכיון דהוי כעדים לפנינו המעידים שאין לו אחים למה נחוש שמא יש עדים במה"י ולכך הוצרך הר"ן לתרץ דאעפ"כ לכתחלה יש לחוש ולשאול את פיהם ע"ש וז"ב ורבנו לא ס"ל החילוק הזה כמ"ש הר"ן ולכן פסק כר"נ ע"ש ואמנם לפמ"ש התוס' בקידושין ס"ד ב' ד"ה רבי בתירוצם בתרא דבשעת מיתתן ל"ש מ"ל לשקר דאולי אין בכחו לגרש ל"ק קושית הר"ן כלל דשם בב"ב דמיירי דאמר בשעת מיתה אין לי אחים ובשעת קידושין לא כזכר שאמר כלל ל"ש מה לו לשקר כלל ואין להאריך כאן. (טז) הלכה ד' מה שהקשה המ"מ מהא דפסק רבנו פ"ז מתרומות דכהן שבא על בת ישראל וילדה תאכל בתרומה יש ליישב דשם ליכא חזקת איסור דהא היא אומרת ברי שלא נבעלה לאחר וחזקה לא מהני נגד הטוען ברי כמ"ש הרשב"א אבל כאן אשתו של זה שזינה עם פנוי' אינה יודעת האמת ונשארת בחזקת זקוקה נאמנת על עצמה ומותרת לשוק וצ"ע לדינא ובחידושי כתבתי בזה ויש להקשות במ"ש הרשב"א אם מודה שבא עלי' בתר דידי' שדינין לי' הא כיון דפנוי' היא איכא איסור' דאוריית' לדעת רבנו ולשאר פוסקים עכ"פ איסורא דרבנן וא"א משים עצמו רשע ופ"ד ל"ל דאי לאו מיני' אלא אחר בא עלי' א"כ אשתו זקוקה ליבם וצ"ל דהרשב"א ס"ל דאיסור' דרבנן ל"ש א"א מע"ר גם י"ל דכוונתו לטובה כדי שלא תתיבם באיסור ואמנם הא עכצ"ל דהיא גם הוא אומרת דממנו נתעברה דאל"כ עדיין צריכה חליצה עכ"פ דשויתה נפשה חד"א וא"כ ל"ש דכוונתו שלא תתיבם באיסור דהא בלא"ה לא תתיבם מחמת דיבורה ואמנם יש להסתפק אם היא נאמנת לשויא נפשה חד"א לגבי יבם דמשעבדא לי' וגם דילמא סניא לי' ואכמ"ל ובחי' לאהע"ז הארכתי בפלפול ע"ז יעוייש"ה. והנה מ"ש ר' נתן נאמן לאסור י"ל אי רק לאסור לעלמא בלא חליצה אבל להחזרה להתיבם לא דא"נ להכחיש דיבורי' הקודם שאמר אין לי אחים או יש לי בנים והנה הא דנאמן אי לא הדר בי' לר' נתן היינו דא"א חוטא ולא לו ואמנם עתה שחוזר בו ואומר דאין לו בנים א"כ רוצה שתתיבם וא"כ איכא להפך סברא זו דא"א חוטא ול"ל ואדרבא אז בשעת קידושין ל"ש כ"כ א"א חוטא דהא עדיין א"י אם תזקק ליבום שמא יהיו לו בנים או תמות בחייו ועתה בשעת מיתה שייך יותר א"א חוטא ול"ל ובזה אפשר לחלק בין אמר אין לי בנים ובין אמר יש לי אחים ועמ"ש לקמן הלכה ה' ודו"ק. והתוס' ב"ב קל"ד ד"ה חזיא לכהנא כתבו דע"כ מטעם גרשתי הי' מתיר ולא מטעם יש לי בנים דא"כ הי' נאמן כדתנן במתני' זה בני נאמן כו' והא שם מיירי בשעת מיתה ואין לו מיגו דגרשתי לשינויא בתרא דהתוס' דהבאתי בהלכה ב' וא"כ ממתני' אין ראיה דשם מיירי בעודו בחיים דנאמן במיגו דגרשתי' וע"כ הביא הש"ס מר' יוחנן ומ"מ י"ל דמיירי דאמר בפירוש יש לי בנים וע"ש ברשב"ם שפירש בהדיא דלא אמר יש לי בנים כו' אלא דא"כ גם גרשתי' א"נ דהא ל"ל מיגו דהי' מגרשה בשעת מיתה לתי' ב' של התוס' וצ"ע לע"ע והרמב"ן כתב דלא הוי מיגו לחצי טענה כשאומר יש לי בנים דלא אכפת לי' כלל אם תינשא לכהן אתר מותו או לא והביאו המל"מ הלכה א' ע"ש ואמנם בעובדא דב"ב דאמר חזיא לכהנא רבה הרי חזינין דמכוון שתהי' מותרת לכהן שפיר י"ל דהוי מיגו לחצי טענה ועכצ"ל דלא אמר יש לי בנים וע"כ כונתו הי' שגירשה כמ"ש הרשב"ם והתוס' וא"ש דמייתי הש"ס מילתא דר' יוחנן ואמנם אם אמר לכהנא רבא וזה ודאי א"א לומר דכונתו להתירה אף לכהן דהא עכ"פ אלמנה הוא כמ"ש התוס' וע"כ דלאו דוקא אמר ולפ"ז שפיר י"ל דאמר יש לי בנים ולפ"ז יצא דין חדש דאם אמר יש לי בנים ושריא לכהנא רבה נאמן ואם אמר לכהנא סתם אינו נאמן וצ"ע ובחידושי לאהע"ז כ' דלפמ"ש לעיל להעיר דא"א מע"ר י"ל דלענין ירושה שפיר נאמן דלענין ממון ל"ש זה ועלח"מ ה"ד מ"ש בשם הטור להקשות על רבנו ולפמ"ש יש לחלק וקצרתי (יז) הלכה ה' ע' בהשגת הראב"ד שכתב אפי' בעל עצמו א"נ כו' ונראה כוונתו דבעל הא יש לו מיגו דבידו לגרשה מ"מ א"נ ומכ"ש ע"א דהא מיגו תמיד עדיפא מע"א וז"ב והרשב"א כתב דעל בעל סמכא טפי ול"ש דייקא כ"כ משא"כ בע"א ע"ש במ"מ שהביאו ואמנם זה אין לו מקור בש"ס ואמנם לפמ"ש בשם התוסי דבשעת מיתה ל"ש מיגו א"ש בפשיטות דבש"ס הא מיירי בשעת מיתה ול"ל מיגו לכך הבעל א"כ וא"כ נסתר ק"ו שכתבתי לעיל לדעת הראב"ד ודו"ק (יח) הלכה י"א עיין בקונטרסי בפרק י"ג הלכה ט"ז מהלכות גירושין שהארכתי בדברי רבנו אלה ובנוסחת היש"ש גם בחידושי לאהע"ז סי' טו"ב הארכתי בענינים אלה ע"ש ע' ב"ש סי' קנ"ח ס"ק ד' שהקשה לשיטת הרא"ש דע"א ביבם א"נ א"כ מאי אריא דאינה מעידות משום דהיא יבמתה הא אפי' ע"א דעלמ' א"נ ותירץ דה"א משום דנאמנת על עצמה נאמנת גם על חברתה ע"ש וע' יבמות קי"ט דאמר טעמ' דר"א משום דלא מקלקלא נפשה ולכי מנסבה מנסבינין לצרתה ע"ש וא"כ קמ"ל דהכא א"נ וז"ב. ועמ"ש הה"מ פי"ב ה' כ"ד מה' גירושין בשם הירושלמי ודו"ק ועב"ש ס"ק ג' שהקשה בת בעלה היכי מ"ל כיון דיש לבעלה בת א"כ אינה זקוקה ליבם ובחידושי לאהע"ז כתבתי דמשכחת לה מי שזינה עם פנוי' ואמר על העובר נקבה שהיא בתו שהו' נאמן לענין ירושה ולא לענין לפטור מיבום כמ"ש רבנו בהלכה ד' וא"כ שייך שפיר דאכלה לגרסנא דאבא ואעפ"כ אינה פוטרתו מיבום וז"ב ואם העידה בת בעלה בעוד בעלה חי שמת אחיו י"ל אם נאמנת דכולי האי לא עלתה על דעתה שימות אבי' ותמות היא בחייו וצ"ע ואם נימא דא"כ א"ש קו' הב"ש דמ"ל דהעידה בחיי אבי' ומתה בחייו ושבקה לן חיי ובחי' כתבתי בזה ע"ש: