בית א-ל א קכב

וז"ב. (ה) הלכה י"ט ע' מל"מ שהביא דברי הב"י בשם הגהמ"ר ודברי התוס' ר"פ החולץ דפליגי אי צריכה לחזור על כל האחין בנחללה תוך צ"ח ע"ש ועמ"ש בחידושי לאהע"ז סי' קס"ד ע"ש (ו) הלכה כ"ב עמ"ש בחידושי לאהע"ז סי' הנ"ל ומ"ש הלח"מ דש"ס ערוכה הוא דנהי דרבנן פליגי על ר"א מ"מ בהא דצריכה גט ל"פ ואני תמה דהא שם ר"א ס"ל דקנסינין לי' ואפי' הפילה ורבנן פליגי עלי' דלא קנסינין לי' וכדאמרינין התם ר"א ור"מ דבר אחד אמרו ע"ש ועכ"פ התם מיירי בהפילה נפל גמור וז"ש רבנו בראש דבריו אם הפילה יחזור ויקיים ומה ענין לזה וסוף דברי רבינו דמיירי בולד גמור מדאורייתא אלא דמדרבנן צריכה חליצה כמ"ש המ"מ וס"ל לרבנו דאף דמה"ת ה"ל אשת אח שלא במקום מצוה ואין כאן נישואין כלל מ"מ צריכה גנו דמחזי ככנוסה כמ"ש המ"מ ואולי זה כוונת הלח"מ בתירוצו אלא דזה דבר פשוט

(ז) פרק שני הלכה ד' ע' במל"מ שנסתפק אם צריך עדים כמו קידושין דעלמא ובחידושי לאהע"ז כתבתי בזה וראיתי בספר בית מאיר שהקשה מסוטה כ"ד אמאי לא מוקי לה בבא עלי' יבם בלא עדים ועמ"ש בחידושי ליישב זה והבית מאיר תירץ דאי מיירי בלא עדים א"כ אין הבעל נאמן שבא עלי' כדי להשקותה דאפילו בשבוי' אינו נאמן דהיא בחזקת איסור אצלו ע"ש. והנה מ"ש שדימה זה לשבוי' הנה בשבוי' ע"א נאמן וא"כ אכתי י"ל דבא עלי' בע"א ואין לומר דבשבוי' הקילו דדרבנן הוא וכאן הוי ספק דאורייתא מ"מ לפמ"ש התוס' בנדה ב' ד"ה והלל ליכא כאן חזקת איסור ואדרבא איכא חזקה שאינה טמאה ודאי ויש לומר דע"א נאמן ושוב ראיתי בש"ש שמעתא ו' פכ"ג שפלפל בזה ואכמ"ל ע"ש. והנה מ"ש השה"ג דצריך עדים כשם שגיטין וקדושי' צריכים עדים לאו דוקא דשם צריך שיכוונו המקדש והמקודשת וידעו שיש עדים בדבר כמ"ש בסי' מ"ב ס"ג ובב"ש שם דאל"כ לא הוי קידושין אבל כאן דאפי' שוגגים קנו ל"ש זה וז"ב

ואמנם לפמ"ש המל"מ דהוי כביאת שוגג א"כ לרב הא אמר קנה לכל והדרא ק"ל שומרת יבם קרית לה דהא שם לרב פריך ע"ש ולס"ד דכשמואל אתיא הא בלא"ה משני לה שפיר בבא עלי' שוגג ע"ש וא"כ לק"מ וע' בחידושי ודו"ק. (ח) הלכה ה' עמ"ש המ"מ ועלח"מ ובתוס' ד"ה הוא אומרת ע"ש. והנה אם נימא דדוקא כשאמר מעקרא בעלתי צריכה גט אבל אם לא אמר בעלתי לא בעיא גט וכמ"ש הה"מ מתחלה א"כ א"א לומר דצרה מותרת כשהוא לא אמר בעלתי כמ"ש התוס' דהא אם הוא א"צ גנו ש"מ דמחזיקין אותה שלא בעל ואיך נתיר הצרה וכן לדעת הי"א דדוקא לאחר ל' יום צריכה גנו אבל בתוך למ"ד א"צ גט אף דאמר בעלתי א"כ מכ"ש דהצרה אסורה תוך למ"ד אף דאמר בעלתי מתחלה וזה דעת הה"מ מתחלה אבל אח"כ כתב דעי"ל דסיפא דשניהם מודים מיירי אפי' תוך ל' וע"כ הא דתני ברישא כופין לחלוץ ה"ה לגרש כמ"ש התוס' ועפ"ז יבוארו דברי הה"מ והן דברי התוס' ממש ע"ש ובחידושי לאהע"ז כתבתי לבאר דברי התוס' וליישב קושית מהרש"א גם השמטת הרי"ף ורבנו האי בעיא עיי"ש. והנה זקני הגאון מהרש"ל ז"ל ביש"ש סי' ק"ה כתב להשיג על הה"מ דאפי' נתן לה גט קודם כניסה מ"מ מאחר שכנסה אחר הגט ושהת' אצלו א"כ סבר דליכא איסור ושרי לי' ואמת שאינה אסורה אלא מדרבנן ואח"כ כתב דהיכא דלא כנסה פשיטא דלא מהימן שום א' מהן לומר שבעל אע"פ שיש עדים דנתיחדה עמו שהרי אסור לו לבוא עלי' עד שיקדשנה כו' והיינו דמעקרא מיירי מהרש"ל להדיא כשכנסה אחר הגט א"כ הרי חזינין דסובר שהיא מותרת לו דאל"כ לא הי' כונסה אבל אח"כ דמיירי להדיא בלא כנסה שפיר כתב דמסתמא לא עביד איסורא וזה ברור והבית מאיר ז"ל כתב דדברי היש"ש סותרים זא"ז ולא ידעתי מה קאמר שהרי דבריו צדקו יחדיו וכמ"ש והיש"ש כ' שם על דברי רבנו דכתב או יחלוץ ויתן גט דהגט הוא דכיון דכנסה ודאי עשה בה מאמר וצריכה גט למאמרו וא"ש הגירסא בש"ס שהובא בלח"מ הכא גט למאמרו ע"ש ולפ"ז מ"ש המ"מ דאי קודם כניסה אפי' לאחר ל' יום היתה היא נאמנת לומר לא נבעלתי כיון דאיכא איסורא היינו דהיתה נאמנת לענין שהיו כופין אותו לחלוץ דקרוב הדבר דודאי לא בעל אבל גט ודאי צריכה דהא כנסה ועשה בה מאמר כמ"ש רש"ל ע"ש ואכמ"ל ודו"ק

והנה התוס' ב"ב דף ה' הקשו אמאי אחר למ"ד מבקשין הא אית לה מיגו דאי בעי אמרה אינו יכול לבוא עלי ע"ש ולכאורה י"ל דהא טעמא דנאמנת לומר א"י לבוא עלי דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה כדאיתא בש"ס סוף נדרים והיינו רק להוציא נפשה מבעלה כדכתבו כל הפוסקים אבל כאן דמוקי לה בגט יוצא מת"י א"כ ל"ש א"א מעיזה דהא אפילו אמר הבעל גרשתיך כתב רבנו דתו ל"ש א"א מעיזה ואינה נאמנת ומכ"ש היכא דכבר גירשה וזה ברור ואם גירשה קודם כניסה ואח"כ כנסה ודאי ל"ש א"א מעיזה ההא בלא"ה אסורה עליו מחמת הגט שנתן וז"ב וכן מה שהקשה השיך סי' פ"ב אמאי לא תהי' נאמנת לא נבעלתי דהא חזקה א"א מעיזה לק"מ לפ"ז ובזה הי' א"ש לשון רבנן שכתב גירשה לאחר ל' יום מבקשין אותו לחלוץ ואמאי לא כתב דבלא גירשה מבקשין אותו שיבעול או יחלוץ ולפמ"ש א"ש דאם לא גירשה שפיר נאמנת במיגו דא"י לבוא עלי או מחמת חזקה א"א מעיזה וכופין אותו וז"ב

וע' במל"מ פ"ב מה' אישות הלכה י"ג שכתב דקטנה שנתקדשה ע"י אביה ל"ש א"א מעיזה כיון דלא קדשה עצמה ע"ש וה"ה ביבמה י"ל דל"ש חזקה הנ"ל דהא בע"כ הוא מוכרחת להתייבם דאל"כ כותבין עלי' אגרת מרד ואכמ"ל ועמ"ש בקונטרס זה לקמן על האי דחקר הריב"ש אי כותבין בשטר חליצה זמן ע"ש ודו"ק היטב והש"ך סי' פ"ב שם כתב ליישב קושית התוס' דכיון דהא דנאמנת לומר א"י לבוא עלי הוא משום חזקה א"א מעיזה וכיון דבטענתה לא נבעלתי סותרת החזקה דלא מוקי אנפשי' לכך אינה נאמנת ע"ש ולכאורה אין סברתו מובנת דס"ס הרי יש לה מיגו וכמ"ש הוא עצמו דיש להתעקש כך ודחה זה ובעניי לא הבינותי דחייתו ע"ש ואמנם י"ל סמך לדבריו ממ"ש התוס' הא דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אף די"ל מיגו דמזוייף מ"מ כיון דמה"ת עדים החתומין עהש"ט כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי רק דרבנן הצריכו קיום ועכ"פ מיגו ל"א ע"ש וכן י"ל הכא כיון דבטענת א"י אינה נאמנת אלא משום חזקה ואיך נימא מיגו מזה לסתור החזקה ומ"מ י"ל דשם ה"פ כיון דמה"ת מזויף לאו טענה הוא וע"כ דלא שכיח כלל רק חז"ל חשו בזה למלתא דל"ש דהרי אפשר בקיום ואמנם מיגו דמזויף לא אמרי' דהוי מיגו דלא שכיח וא"כ אין סמך מזה לסברת הש"ך וצ"ע ובמ"א כתבתי כמדומה שראיתי בס' אחד פני שלמה שהביא בשם הגאון מוהרר"ע איגר זלה"ה דכתב לתמוה על קושית התוס' כיון דעיקר הטעם משום דא"א מעיזה וכאן הרי גיטה בידה ולפי דבריו אינו בעלה עוד כו' והוא נוטה למ"ש ובס' הנ"ל יישב דברי התוס' דהא אמרי' בנדרים דבטמאה אני לך ל"ש א"א מעיזה ואפ"ה נאמנת למשנה ראשונה ואף דלמשנה אחרונה אינה נאמנת היינו משום דעניה נתנה באחר אבל כאן דל"ש זה ודאי נאמנת ומ"ש הר"ן שם דמדינא אפי' למשנה ראשונה אינה נאמנת לאפוקי נפשה מבעלה אלא משום דכסיפא לה ואי לאו דקושטא אמרה לא הוית מזלזלא בנפשה כו' א"כ הכא ל"ש זה דהא אינה רוצה לאפוקי נפשה מבעלה דהא גיטה בידה וא"כ ודאי נאמנת אלא די"ל דשם אי לאו דמשעבדא לי' היתה נאמנת משום דכסיפא לה וזה ל"ש הכא וגם שם הוא לא קים לי' והיא טוענת ברי ודאי די"ל דנאמנת משא"כ הכא דהוא מכחישה ועמ"ש הר"ן שם בסוף הסוגיא בשם הרמב"ן ליישב מהא דיבמות ע"ש ודו"ק ואכמ"ל והנה אם שניהם מודים א"כ ל"ש א"א מעיזה כמ"ש הרמב"ם ובאהע"ז סי' קנ"ב ולפ"ז י"ל הא דנקט הוא אמר בעלתי וכתבו התוס' דלאו דוקא אלא דקמ"ל דאפ"ה כופין ולפמ"ש י"ל דרבותא נקטו דאפ"ה בעי גט ולא אמרי' חזקה א"א מעיזה ומכ"ש בשניהם מודים ובזה י"ל דרבא דרצה לומר חלוצי לה ולא בעי' גנו לטעמי' אזיל דבשילהי נדרים לא ס"ל הא דרב המנונא ואמר אפי' למשנה ראשונה היינו משום דכסיפא לה כו' ע"ש וא"כ לדידי' ל"ל דרבותא נקט הוא אמר בעלתי וע"כ דדוקא הוא אבל אם הודה מתחלה א"צ גט ושפיר אמר חלוצו לה ודו"ק ובזה י"ל הא דברישא לא תני וצריכה גט והתוס' כתבו דה"ה דצריכה גנו אלא אכתי לא אתי לאשמעונין תקנת' ע"ש וי"ל דהא ברישא תני בין שאמר לא בעלתי וכיון דהוא מודה לדבריה ל"ש א"א מעיזה והוי ס"ד דא"צ חליצה דחזקה משכנסה בעל כמ"ש המ"מ קמ"ל דצריכה חליצה ובסיפא דתני הוא אמר בעלתי והיא מכחישתו וס"ד דא"צ גט דהא שייך א"א מעיזה קמ"ל דאפ"ה בעיא גט משום דהוא אמר בעלתי והוי רבותא ברישא ובסיפא ודו"ק והב"י הביא גירסא בתוס' דאפי' שניהם מודים שבעל תוך ל' יום צרתה אסורה והיינו משום דבחזקת איסור קיימא וע"א במקום חזקת איסור א"כ אלא דכאן הוא בידו לבעול ואמנם כיון דכבר גירשה תו אין בידו לבעול דאסורה עליו וכבר כתבתי בזה בחידושי אהע"ז ואכמ"ל. (י) הלכה י"ב אפשר לומר דלכתחלה ודאי חוזרין על הגדול גדול קודם רק דאם אינה רוצה בו ורוצה בקטן ממנו לא הוי מורדת כיון שנסתלק הגדול שבכולן ומ"ש רבנו הרי כולן שוין היינו למאי דמסיק מכיון שהיא רוצה בא' מהן כו' אבל אם היא אינה אומרת כלל והיא רוצה בזה כמו בזה ודאי הגדול גדול קודם ובזה א"ש קושית הרשב"א וגם לשון המשנה דפ' החולץ ולשון אביי קשישא לא יסתרו אהדדי ובחידושי הארכתי ליישב דברי זקני הב"ח ז"ל ואכמ"ל (יא) שם בהה"מ דעת רבנו כו' ועמל"מ. ולע"ד י"ל לפמ"ש הרשב"א דעל היבמה אין כאן מצוה כלל רק על היבם ובחידושי כתבתי דיש לו ראיה