בית א-ל א קכא

פט"ו עוד בענין הנ"ל

והנה קשה לי לפי פירש"י דרב דימי בהנאה מתיר ולא בשתיה א"כ היכא מוכח הא דפירש"י דרבין ורבי יצחק פליגי על רב דימי דילמא רבי יצחק אמר דאם נפל קיתון של מים אפי' בשתיה מותר וזה שהוסיף על רב דימי ואולי זה כוונת הרא"ש שהקשה על פירש"י דפירש דברי רב דימי רק בהנאה וכתב הרא"ש דמותר אף בשתיה דומיא דסלק את מינו דמיירי אף בשתיה והוא קושיא על רש"י דהוכיח מרב יצחק דפליג על רב דימי ולדברי רש"י עצמו אין כאן הוכחה וכמ"ש ואפשר לפמ"ש דרש"י משום ניצוק אסר בשתיה והיינו בדברי רב דימי דאמר המערה יי"נ לבור דשייך בי' ניצוק אבל שם אמר רבי יצחק יי"נ שנפל לבור משמע שכפל ואקטופי אקטופי ל"ש ניצוק ודו"ק והנה התוס' נחלקו על רש"י שפירש דאפילו אין ששים ביין הכשר נגד היין האסור מותר והתוס' נחלקו עליו ע"ש והנה מי הכריחו לרש"י לפרש כן לכאורה י"ל דרש"י ג"כ ס"ל כר"ת דסתם יינן בששים וקשה לו דמאי פריך ממתני' דיין ביין בכל שהו די"ל דשם מיירי בי"נ גמור והוא בכל שהו אבל רב דימי מיירי בסתם יינם וקאמר דאמרינין קמא קמא בטיל כיון דיש בהיתר ס' לבטלו וקמ"ל דאין דינו כיין נסך גמור דהוא בכל שהו וכמ"ש התוס' לשיטתם ע"ש לכן הכריח רש"י דמיירי שאין בהיתר ס' רק דכאן בטל משום דקמא קמא בטיל דמתחלה כשנפל מעט מעט היה בהיתר ששים אלא דז"א דאין הכרח מזה ולעולם דיש ס' בהיתר ואעפ"כ לא מצי לתרץ דמיירי בסתם יינם דבטל בששים דא"כ מה צורך לומר דקמא קמא בטיל הא אפילו נפל בבת אחת ג"כ היה בטל וזה פשוט. והנה הרא"ש הקשה על הא דרבי יצחק הא חתיכה נעשה נבלה ויצטרך במים לבטל טעם היין האסור והיין המותר והוא קושית התוס' במסכת חולין דף צ"ח ומה שתירץ הרא"ש דע"י משהו לא נעשה נבלה הוא תירוץ התוס' בחולין שם דמיירי שיש ס' ביין המותר רק שנאסר במשהו ולא נעשה נבלה ע"ש שכתבו ומ"מ י"ל דהאי מ"ד דס"ל דנפל מים לבסוף יסבור אפשר לסחטו מותר ע"ש והנה ע"פ תירוץ זה דהתוס' א"ש מה דפסק רבינו כלישנא קמא דבעי קיתון של מים בתחלה וכל הפוסקים והרא"ש פסקו כלישנא בתרא דלא בעי מים תחלה דבשל סופרים הלך אחר המקיל ומארן ז"ל בכ"מ כתב דלא ידע אמאי פסק הרמב"ם כלישנא קמא וכן באור זרוע פסק כלישנא קמא ולפמ"ש א"ש דכל חד לשיטתי' דהפוסקים והרא"ש תירצו כתירוץ קמא דהתוס' דבמשהו לא נעשה נבלה ומיירי שיש ס' ולכך פסקו כלישנא בתרא דאפילו נפל קיתון של מים לבסוף שרי אבל הרמב"ם תירץ כתירוץ בתרא דהאי מ"ד ס"ל אפשר לסחטו מותר דהתוס' עצמם דחו תירוץ ראשון דאף דלא נעשה נבלה לאסור האחרות מ"מ האיסור עצמו נשאר באיסורו ולכך תירץ כתירוץ בתרא ואמנם הרמב"ם דפסק אפשר לסחטו אסור שפיר פסק כלישנא קמא דבעי שנפל קיתון של מים תחלה וזה ברור הן אמת דקשה לי על תירוץ התוס' הזה דהא האי מ"ד הוא ר' יוחנן והוא ס"ל בחולין דף ק"ח דאפשר לסחטו אסור וצ"ל דתרי אמוראי אליבא דר' יוחנן ועכ"פ פסק הרמב"ם עולה נכון ועפ"ז אתי לי שפיר דהב"י בש"ע פסק ביין נסך גמור דבעי קיתון של מים תחלה ובסתם יינם פסק דלא בעי מים תחלה וע"ש מה שכתבו בזה ולפמ"ש א"ש דבאיסור דרבנן י"ל גם הרמב"ם מודה דלא בעי מים תחלה לפמ"ש הפר"ח בדעת הרמב"ם דבאיסור דרבנן לא אמרינין חנ"נ וא"ש דרבינו ב"י כוון ברוח קדשו להלכה ודו"ק גם י"ל דהרמב"ם איירי דאין ס' ביין המותר ובזה יש לפרש מאן דמתני לה אמתניתין לא בעי תחלה וע' בפירש"י ולפמ"ש א"ש יותר דבמתניתין תני יין ביין בכל שהו ובמשהו לא נעשה נבלה אבל רבין י"ל דמיירי דאין ס' ביין המותר ונעשה נבלה ולכך בעי תחלה ודו"ק

פרק טז בדין סתם יינן שנתערב

הנה דעת ר"ת דסתם יינן שנתערב בטל בששים והר"ן הקשה מהא דתוספתא דאגרדמים דתני מפני שטיפת יין אסורה ואוסרת בכל שהו ואין לומר דאתיא כרב יהודא דס"ל מין במינו במשהו דא"כ ל"ל למתני מפני שטיפת יי"נ כו' הא בכל איסורין הדין כן ע"ש ולמ"ש הראב"ד דהא דמין במינו בכ"ש לר"י והקשה מהא דתני שטיפת יי"נ אוסרת בכ"ש למה נצרכה ותירץ דמב"מ במשהו היינו באכילה אבל לא בהנאה וביי"נ אוסרת אפילו בהנאה ע"ש ולפ"ז י"ל דשפיר אתיא כר' יהודא ואוסרת במשהו בהנאה אף דלר"י מב"מ בהנאה אינו במשהו מ"מ כאן ביי"נ אוסרת במשהו בהנאה משום דהוי דשל"מ דיכול למכרו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו ואף דבשתיה לא הוי דשל"מ מ"מ בשתיה בלא"ה אסור משום מב"מ אבל אנן דס"ל דמב"מ בס' לא שייך לאסרו בהנאה במשהו משום דשל"מ דהא בשתיה מותר דלא שייך בשתיה דשל"מ ואיך יהיה מותר בשתיה ואסור בהנאה וז"ב דלא קשה קושית הר"ן ואף דהאי ברייתא דאגרדמים לא אתיא כרשב"ג אלא כרבנן כמ"ש התוס' ד"ה איקלע מ"מ י"ל דרבנן דרשב"ג דאסרו למכרו חוץ מדמי יי"נ שבו מודי דמה"ת שרי אלא מדרבנן אסרו דלמה נעשה פלוגתא רחוקה ביניהם וא"כ שפיר הוי דשל"מ כמ"ש הר"ן גבי חמץ בפסח דחז"ל להחמיר אמרו ולא להקל ע"ש ודברי ר"ת תמימים וישרים ודו"ק

(חדר נו) הלכות יבום

וחליצה

(א) פרק א' הלכה ד' עט"ז סי' קנ"ו שתירץ על הקושיא דבסי' קמ"ט פסק הטור דהבא על אשה דעלמא אין חוששין שמא קדשה ובסי' קנ"ו פסק כהגאון דפוטר ותירץ דשם אין איסור אלא דרבנן משא"כ איסור שפחה שהוא מה"ת ע"ש ועמ"ש בקונטרסי פ"א ה"ד מה' אישות ואמנם דברי הט"ז לכאורה תמוהין דהא בכתובות פ' המדיר אמרי' טעמי' דרב דא"א עושה בב"ז וצריכה גט והרי לדעת הט"ז באיסור דרבנן לא אמרי' כן ובאמת הה"מ שם הוכיח מזה דהוא דאורייתא ועמ"ש שם ובלא"ה קשה לחלק בין דרבנן לדאורייתא דמי שהוא כשר וזהיר בדאורייתא גם בדרבנן מזהר זהיר ואמנם י"ל דהט"ז ה"ק דשם הוא איסור דרבנן וא"כ אף אי נימא דכיון לשם קידושין מ"מ עבר אדרבנן דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה וכיון דס"ס עבר דרבנן ל"ש א"א עושה בב"ז משא"כ בכתובות דהא כבר קדשה אף דהוי על תנאי ושמא לא נתקיים התנאי מ"מ ל"ש תו הך דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה דפריצותא הוא אבל כאן לאו פריצותא הוא מצד דס"ס קדשה ואם היא לא קיימה התנאי מה לו בכך זה לע"ד ברור וע"ש בט"ז מה שתירץ על קושית מהריב"ל על הגאון דלמה כתב דמספקא לי' ולא ירית הל"ל דחולקין כמו בספק ויבם ע"ש ולע"ד נראה דל"ש כלל חזקת שפחה חדא דחזקה דאם לא מהני לבנה כמ"ש הרמב"ן (ואמנם י"ל דכאן דנין גם על האם דאם נימא דשחררה מותרת בבן חורין) והקרוב אלי מה שתירץ הגאון זקני הב"ח ז"ל ע"ש והנה מה שהעירותי לעיל על הה"מ דמה לי איסור דרבנן מה לי דאורייתא אדם כשר זהיר בזה כבזה יש לומר דהה"מ הוכיח שפיר מהאי דכתובות דאי ס"ד דהוא מדרבנן א"כ שם דאינו יודע אם יש עלי' נדרים או מומין או לא ואדרבה סתמא לא הטעתו וכמ"ש הר"ן א"כ ה"ל ספקא דרבנן וא"כ לא עביד איסורא כלל ול"ש א"א עושה בב"ז ובזה א"ש דלא קשה ממ"ש הגאונים דבשפחה אמרי' מסתמא שחררה והא לדעת רבנו הוא רק דרבנן ולפמ"ש דבודאי איסור דרבנן שוה לדאורייתא לענין זה ולפ"ז נסתר תירוץ הט"ז דלעיל ולפמ"ש לעיל בכוונתו א"ש ודו"ק ואין להאריך. ואמנם יש ליישב הקושיא מסימן קמ"ט בפשיטות דשם אוקי להאשה בחזקת פנוי' אבל כאן חזקה דשפחה לא מהני להאשה הזקוקה ליבם אבל לענין ירושה שפיר י"ל דאהני לי' חזקה דאמו דהא מכח אמו אתי וכל הספק שלו שמא נשתחררה אמו ודו"ק היטב. (ב) שם ברמב"ם ואע"פ שבנה ממנו קיים שכבר שחררו לא ידענא מאי שכבר שחררו דמשמע הא לא שחררו אינה זקוקה ליבם והא אדרבא אם לא שחררו ודאי דאינו חשוב כבנו וצ"ל דהאי שכבר שחררו קאי אתיבת אע"פ ור"ל אע"פ ששחררו וס"ד דהוי כבנו קמ"ל ואם השפחה אומרת ששחררה קודם שבא עליה הנה אם שחררה אח"כ ודאי דא"נ דהא חזינין דאח"כ שחררה אבל אם לא שחררה אח"כ והיא אומרת ששחררה קודם שבא עלי' אפשר דנאמנת לענין שלא תתיבם אשתו דהא חזקה דא"א עושה בב"ז מסייע לה וצ"ע ולפמ"ש הט"ז דמוקמי' לה בחזקת שפחה י"ל דבגוונא דכתב רבינו דשחררה אח"כ א"כ שפיר מוקמי' לי' אחזקת כשרות ואי משום חזקת שפחה י"ל דכיון דהשתא ודאי משוחררת הוי תרתי לרעותא ולדעת רבנו תרתי לריעותא הוי ודאי וה"ל להיות פטורה מיבום ועכ"פ חולצת ולא מתיבמת קמ"ל רבנו דכיון דחזינין דשחררה אח"כ א"כ ודאי מעיקרא לא שחררה ולכך מתיבמת ודו"ק וע' בחי' לאהע"ז: (ג) הלכה ה' כבר הארכתי בכל ענינים אלה בחידושי לש"ע אהע"ז סימן קנ"ו ובררתי ביאור השיטות וגם שיטת רבנו יעוייש"ה. (ד) הלכה י"ב בחידושי לאהע"ז הקשיתי אהא דכתב רבנו דחלוצה לחולץ הוא מדרבנן כשניות מהא דגזר ר"ג ביאה אחר גט אטו ביאה אחר חליצה ואי כדעת רבנו דחליצה לחולץ הוא רק דרבנן ל"ש למגזר דהוי גזרה לגזרה וכן לעיל מיני' דילמא אתי למבעל אחר חליצה ע"ש ואפשר דהתם אזלא אליבא דר"ל דאמר בכרת ובזה א"ש פירש"י דהתם דפירש ואתי למפגע באשת אח ובספר בית מאיר עמד בזה ואמנם לפי הנ"ל א"ש דרש"י הוכרח לפרש כן דס"ל כרבנו דלר"י הוא רק דרבנן וע"כ דסוגיא אזיל אליבא דר"ל ושמואל