בית א-ל א קכ

תרב ישועת יעקב דמתניתין ר' יהודא והא דאסור בהנאה הוא משום דהוי דשל"מ ולא צריך לדחוקי דהתם בהתירא לגו איסורא אלא כפשטו ואתיא מתניתין ר' יהודא הוא ודו"ק

ואמנם בעיקר קושיתו יש לפקפק דאין זה דשל"מ דבשלמא בביצה שנולדה ביו"ט האיסור עצמו יהיה מותר למחר וכן עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט אבל כאן האיסור עצמו דהיינו היין נסך לא יותר לעולם בהנאה דהא צריך למכרו חוץ מדמי יין כסך שבו ולא יהנה לעולם מדמי היין האסור ואיך יקרא לו שם דשל"מ וזה ברור לע"ד עד שאני תמה על הרב ז"ל שהקשה כן ואמנם בטלה דעתי נגד דעתו הרמה. והנה הראב"ד השיג על הרמב"ם דפסק דראשון ראשון בטל וכתב א"א הא דלא כהלכתא ממתניתין דאגרדמין ע"ש ואמנם לפמ"ש התוס' לשיטת ר"ת דאתיא כר' יהודא דאמר מין במינו לא בטל א"ש דודאי לר' יהודא דאמר דמין במינו מדאורייתא לא בטיל דיליף מדם הפר ומדם השעיר אין חילוק בין איסורא לגו התירא או איפכא ובכל גווני לא בטיל אבל לדידן דקיי"ל מין במינו בטל בששים רק דהחמירו ביין כסך לאסרו במשהו שפיר י"ל דלא החמירו אלא בהיתרא לגו איסורא או בעירה מחבית דהעמוד גדול אבל בעירה מצרצור קטן התירא לגו איסורא לא החמירו ואמרו קעא קמא בטל וזה ברור לדעתי וא"ש הא דאגרדמים ותמהני על מארן הכ"מ ז"ל והלח"מ שלא הרגישו כלל בהשגת הראב"ד מהא דאגרדמים ולא השיבו דבר על השגתו וכמדומה שלא היה בנוסחת הלח"מ אלא הא דלא כהלכתא ותו לא ע"ש ותראה שכן הוא וכוונת הראב"ד הוא על הני מקומות שהביאו התוס' הלוקח ציר מע"ה כו' וגידולי תרומה ורבו גדוליו על העיקר והתוס' תירצו שלא היה בהיתר ששים ע"ש אבל מהא דאגרדמים דאמר שטיפת יין כסך אסורה ואוסרת בכל שהו שפיר קשה ואני יישבתי דעת הרמב"ם ז"ל ואמנם שבתי וראיתי דהראב"ד ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דאפילו לר' יהודא הא דמין במינו לא בטיל היינו באכילה אבל בהנאה מותר וא"כ א"א לאוקמי הא דאגרדמים כר' יהודא דהא שם אסרוהו כדאיתא בש"ס בהנאה ושפיר הקשה על הרמב"ם מהא דאגרדמים ואמנם לפמ"ש לעיל דביין נסך ל"ש סברת הראב"ד דהא חצי שיעור אסור ולוקין עליו מן התורה ואף דהאי דאגרדמים מיירי בסתם יינם ובזה שיעורו ברביעית כמ"ש הרמב"ם בפי"א מה' מ"א הלכה ג' מ"מ הלח"מ כתב שם דזה רק לענין שילקה מכת מרדות אבל איסורא מיהו איכא בכל שהוא ע"ש וגם לפמ"ש הישועת יעקב דלר' יהודא דלענין שתיה לא בטיל דה"ל מב"מ שפיר י"ל דלענין הנאה ה"ל דשל"מ דיכול למכרו חוץ מדמי יי"נ שבו אבל לדידן דבטל לענין שתיה ליכא למימר דבהנאה יהיה אסור ובשתיה יהי' מותר ואמנם לפי מה שכתבו התוס' דף כ"ח ד"ה איקלע דמתניתין דאגרדמים אתיא כרבנן דרשב"ג ע"ש א"כ שפיר הקשה הראב"ד ודו"ק

והנה מה שכתבתי לעיל לפקפק על סברת הישועת יעקב דזה לא הוי דשל"מ דהאיסור עצמו אין לו היתר אמינא גברא רבה אמר למילתא לא תדחי' דזה לטעמא דהר"ן דה"ל כמו היתר בהיתר דלא בטל שפיר י"ל דכיון דהאיסור עצמו אין לו היתר ל"ש סברת הר"ן אבל לטעמא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר גם בזה שייך לומר כן דלמה יהנה מהתערובות באיסור ע"י ביטול הלא טוב שנעשה בהיתר גמור ונמכרנו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו וז"ב והנה רש"י פסק דלא כרב דימי משום דרבין ורב יצחק פליגי על רב דימי ע"ש וקשה לי הרי רש"י פסק בחולין כרב דמין במינו לא בטל וא"כ בלא"ה ליתא להא דרב דימי אמר ר' יוחנן דר' יוחנן לטעמי' דס"ל מין במינו ברוב בטל רק ביי"נ החמירו אבל לשיטת רש"י דמב"מ בכל דוכתא לא בטל מהיכא תיתא לחלק בין איסורא לגו התירא או איפכא והיה נראה דרש"י ס"ל כמ"ש הראב"ד דהא דס"ל לר' יהודא דמב"מ לא בטיל היינו באכילה אבל בהנאה שפיר בטל והנה רש"י פירש לעיל בדברי רב דימי דמותר בהנאה ולא בשתיה וע' ברא"ש שתמה על זה וא"כ א"ש דהא בהנאה אפי' לר' יהודא בטל לדעת הראב"ד גם י"ל דרש"י ס"ל דבדרבנן גם ר' יהודא מודה וא"כ כ"מ לסתם יינן אך זה דוחק והנכון כמ"ש ודו"ק ובעיקר הא דפירש"י הא דרב דימי להתיר בהנאה והרא"ש תמה דאיך יתכן ביטול לחצאין ע"ש ואפשר לומר דהא רש"י פירש דאפילו אין ששים בכל ההיתר נגד האיסור מותר דקמא קמא בטל והפוסקים נחלקו בזה דס"ל דחוזר ונער כמ"ש התוס' דאיך יתכן דאם יערה אדם חלב תוך הקדרה עד כדי שיתן טעם שיהא מותר והלא חיך אוכל יטעם ע"ש ולכן ס"ל רש"י ז"ל דבאמת בשתיה אסור דהא הטעם מורגש היטב וטעמם טעמא דאיסורא אבל בהנאה מותר וזה ברור לכאורה ולפ"ז אם יש ששים בהיתר נגד האיסור גם רש"י מודה דמותר אף בשתיה וסברא זו מצאתי בר"ן ע"ש ובאמת מה שכתבו התוס' ותדע דאם יערה אדם חלב תוך הקדרה עד כדי שיתן טעם שיהא מותר כו' לכאורה י"ל דזה מין בשאינו מינו דמורגש הטעם אבל כאן במין במינו דאין מורגש הטעם שפיר י"ל דבזה ליש חוזר וניער לדעת רש"י ואין להאריך ודו"ק ושוב ראיתי כי התוס' כתבו שפיר ותדע כו' דהא אמרינין ת"ש יין במים בנותן טעם כו' מאי לאו חמרא דאיסורא גו מים דהתירא ופירש"י וקתני מכי יהיב טעמא בחמרא מיתסר כו' וכתבו התוס' שפיר דודאי בכה"ג דיהיב טעמא אסור דהא נותן טעם וע"כ דמיירי דיש ששים בהיתרא וז"ב ולדעת רש"י צ"ל דכיון דקמא קמא מתבטל נהפך האיסור להיות היתר ואף דבסוף חוזר וניער מ"מ ה"ל כאילו יין כשר נ"ט במים ובחידושי ביארתי היטב ועיין רש"י בד"ה הגדילו בהיתר ותמצא דרש"י כיוון לזה ע"ש והנה בפ"א כתב הרמב"ם דיי"נ גמור לוקה בכל שהו וסתם יינם ברביעית ועכ"מ שם דלמד מהא דיין ביין בכל שהו ועע"ש בביאורו וא"ש דעת ר"ת דסתם יינם בששים דדא ודא אחת הוא וחד מחברי יליף ודו"ק

פרק כג עוד בדינים אלו

הנה ראיתי בשו"ת אחד שהקשה אמתניתין דחביות סתומות דלא בטלין הא בלא"ה כתב הרשב"א כל שבלח לא בטל ביבש נמי לא בטל וא"כ מאי אריא סתומות אפילו פתוחות אינם בטלים וכבר כתבתי לעיל דלדעת ר"ת אתי שפיר דמיירי בסתם יינם דבטל בששים לדידי' ע"ש ואמנם ראיתי עתה בתוס' ע"ז דף ע"ד שהקשו למה חשיב יין נסך הכא דע"כ מיירי בחביות סתומות דהא תרתי אית לי', א"כ אמאי תניא הכא הא כבר תנא לי' במסכת ערלה דתני חביות סתומות וצריך לומר דאצטריך לאשמעי' חומרא אפילו בסתם יינם שהוא מדבריהם ע"ש ולפמ"ש קשה דהא ע"כ גם בערלה מיירי בסתם יינם דביי"נ גמור בלא"ה לא בטל כמ"ש ואמנם התוס' תירצו שם תירוץ אחר דיין כסך הכא במכלתין עיקר הוא למתניי' לכך תני' הכא אע"פ ששנה כבר במקומות אחרים כו' ע"ש בד"ה הא תנא והנה שם בד"ה אילו הביאו שם התוס' דעת ר"ת ור"י שנחלקו אם סתם יינם במשהו או בששים ע"ש ועפ"ז כתבו כאן שני תירוצים התירוץ ה"א לדעת ר"י ולדעתי' שפיר י"ל דאצטריך לאשמעינין חומרא אפילו בסתם יינם ובערלה מיירי ביי"נ גמור אבל לפמ"ש בדעת ר"ת ע"כ גם בערלה מיירי בסתם יינם לכך צריך לתרץ כתי' ה"ב ודו"ק והנה בש"ע סימן קל"ד סעיף ב' כתב אא"ז רמ"א ז"ל דדוקא חביות גדולות דחשובות לא בטלי אבל חביות קטנות דלא חשובות בטלי ולפ"ד הרשב"א אף קטנות לא בטלי דכל דבלח לא בטל גם ביבש לא בטל ואפשר דהרשב"א לא כתב כן אלא ביבש שנתערב זה בזה דשייך אם יבשלם יתן טעם אבל בחביות דכל אחת עומדות בפ"ע לא אמר וצ"ע והנה לפי פירש"י דרב דימי מיירי רק לענין להנאה אבל בשתיה אסור לפ"ז תתעורר קושית הישועת יעקב הא הוי לי' דשל"מ דיוכל למכרו לעכו"ם חוץ מדמי י"נ שבו ול"ש לומר כיון דלשתיה ליכא דשל"מ ומותר לא שייך לאסרו בהנאה דהא בשתיה לפ"ד רש"י בלא"ה אסור גם אין לומר דמיירי ביי"נ גמור דאסור למכרו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו דהא ר' יוחנן מרא דשמעתא אמר לקמן דאפילו יין ביין הלכה כרשב"ג ואמנם על ר' יוחנן עצמו לא קשה דר' יוחנן לית לי' דשל"מ כמ"ש הרמב"ן במלחמות אך על הרמב"ם דפסק כרב דימי יקשה ואמנם ביי"נ גמור א"ש דבזה פסק הרמב"ם כרב נחמן דיין ביין אסור אבל בסתם יינ' קשה ולעיל כתבתי לדחות דברי הישועת יעקב דכאן לא שייך דשל"מ ע"ש וראיתי בספר ישועת יעקב שכתב דטעמא דפירש"י הא דרב דימי דבהנאה מיירי משום דבשתיה אסור משום ניצוק ע"ש אך לפמ"ש הפוסקים דניצוק בטל בששים א"כ גם משום ניצוק ליכא דאמרינין קמא קמא בטל. ואמנם ר"ת לא ס"ל הא דניצוק חיבור ורש"י לשיטתו דס"ל ניצוק חיבור ודו"ק והנה כתבו הפוסקים דניצוק בטל בששים. ואמנם רש"י פירש דמיירי שנתרבה היי"נ שאין ששים ביין הכשר נגדו א"כ א"ש אמנם התוס' כתבו דמיירי דיש ששים נגדו אין כאן ניצוק ויש להאריך בזה וקצרתי

והנה דעת הרשב"א דניצוק אינו אלא היכא דנתחבר ליין כסך גמור אבל לסתם יינן לא א"כ י"ל דהכא מיירי בסתם יינן ומותר אפילו בשתיה אך ר"ת ס"ל דסתם יינן בטל ב"ס וע"כ דהכא ביי"נ גמור איירי וי"ל דר"ת הוכיח מזה דניצוק אינו חיבור דדוחק לומר דרב דימי מתיר רק להנאה דסתמא קאמר מותר וכמו שהוכיח הרא"ש דומיא דסלק את מינו דשרי אפילו בשתיה ואמנם י"ל דמיירי בסתם יינם דבזה שרי ניצוק כמ"ש הרשב"א אך ר"ת לשיטתו דפירש דסתם יינן בטל בששים ואין להאריך ע"ד פילפול ודו"ק: