בית א-ל א קיח

ניצוק אינו חיבור כדמשמע בדף ע"ב ע"ב בעובדא דגישתא ובת גישתא דאסר רבא ואמר לי' רב אדא ש"מ ניצוק חיבור וקאמר ש"ה דכולו חמרא אגישתא ובר גישתא גריר ע"ש משמע דרבא ס"ל ניצוק אינו חיבור ובזה א"ש דהשמיט הרמב"ם הא דנקטא אופיא בידה והקשה הלח"מ אמאי השמיט רבינו רבותא זו ולפמ"ש א"ש דלדידן דקיי"ל ניצוק חיבור ליכא למימר הכי דא"כ ה"ל ניצוק וזה ברור. ואמנם י"ל דאף לדידן דקיי"ל ניצוק חיבור מ"מ היין מותר דהא מיירי בתינוקת וקטן אינו עושה יין נסך רק לאסור בשתיה וכבר כתב הש"ך דיין נסך האסור בשתיה לבד לא אמרינין בי' ניצוק חיבור וע' בש"ע סימן קכ"ו סעיף ה' וא"כ א"ש דשריא רבא חמרא אפילו נימא דס"ל ניצוק חיבור ואמנם התוס' דכתבו דצריך לגרוס שקלטתו ולא שקלתו דא"כ אסור משום ניצוק אזלו לשיטתן דהשיגו על רש"י דכתב דתינוק דוקא אלא כתבו דתינוק לאו דוקא אלא דעובדא הכי הוי ושפיר כתבו דגרסינין דקלטתו ודו"ק ואפשר זה כוונת הראב"ד שסיים ואף דאופיא בידה התירוה ור"ל דרבינו השמיט דנקטא אופיא בידה והיינו דאם היה אופיא בידה היה אסור היין משום ניצוק ולא כן הוא דאף אם אופיא בידה מותר היין דביי"נ המותר בהנאה לא אמרינין ניצוק כמ"ש ודו"ק

ובזה י"ל דלא כמו"ש הכ"מ דס"ל להראב"ד דתינוק לאו דוקא אלא ה"ה גדולה ולע"ד שפיר ס"ל להראב"ד תינוקת דוקא דא"א יי"נ רק בשתיה ולא שייך ניצוק ודו"ק היטב. והנה בש"ע סימן קכ"ט סעיף י"ז כתב של יין שצפה בנהר כו' אם יש בנהר מכשילות כו'. ואמנם ברמב"ם פי"ב הלכה כ"ח כתב סתם אם נמצא כנגד עיר שרובה ישראל מותרת בהנאה כו' ולא חילק אם יש מכשילות בנהר או לא והלח"מ תמה אמאי השמיט זה הא קיי"ל כרבי חנינא דרוב וקרוב הלך הרוב ע"ש והנה יש לדקדק אמאי כתב הרמב"ם מותרת בהנאה ובש"ס איתא סתם מותרת ובהלכה כ"ט כתב הרמב"ם מקום שהיו רוב מוכרי יין ישראל הרי אילו מותרין בהנאה ע"ש ושם דיקדק הכסף משנה אמאי כתב בהנאה דוקא וכאן לא דיקדק ונראה דרבינו ס"ל (סוף התשובה נאבדה ממני)

פי"ח בדין שכר יין נסך

הנה הרמב"ם פי"ג מה' מ"א הט"ו כתב לפיכך עכו"ם ששכר את ישראל לעשות ביי"נ שכרו אסור וכתב הלח"מ לכאורה נראה דתלה רבינו איסור השכר בתפיסת הדמים שכתב החמירו חז"ל להיות דמיו אסורים כדין דמי יין שנתנסך לע"ז לפיכך עכו"ם ששכר כו' וקשה ע"ז דבש"ס דחו זה דאמרו הואיל ותופס דמיו והרי שביעית כו' ומסיק דקנס הוא ולאו משום האי טעמא ע"ש שנדחק לתרץ ובמחכ"ה נעלם ממנו בעת ההיא דברי הר"ן שכתב ומסתברא לי דכי מסקינין קנס הוא שקנסו חז"ל אטעמא דתופס דמיו סמכינין דאילו מטעם קנס לחודי' לא היה ראוי לאסור אלא לפועל לבד אבל מטעמא דתופס דמיו אסרוהו לכל כו' ע"ש וצ"ל דלולא דקנסוהו לפועל שלא יהנה מדמי שכדו שלא היו אוסרין אותו לכל אדם וכה"ג כתב הרשב"א גבי יי"נ ע"ש ועפ"ז א"ש המשך דברי הרמב"ם שכתב לפיכך עכו"ם ששכר כו' וכן השוכר את החמור כו' יוליכם לים המלח כו' דמזה מוכח דאפילו לאחרים אסורין כמו שתמהו הפוסקים על הארחות חיים שכתב דמותרין לאחרים מהא דיוליכם לים המלח דמוכח דאסורין לאחרים והיינו כמו"ש דמשום שדמיו אסורין לכל החמירו גם בשכרו דאסור לכל וז"ב ובחידושי אמרתי דהא דבעי בש"ס שכרו לשבר כדי יי"נ אי שכרו מותר היינו דאם הטעם משום גזרה אטו דמי יי"נ אין חילוק אבל אי הטעם משום קנס שקנסוהו לפועל דעביד איסורא כאן דלמעט תפלה לא עביד איסורא והארכתי שם בסוגיא וז"ב

והנה ברמב"ם פ"ה מה' כלאים העתיק משנה זו דאין עודרין עם הנכרי בכלאים אבל עוקרין עמו כו' והוא פסק דלא כר"ע דסבר המקיים כלאים לוקה וא"כ צריך לומר דמיירי בחנם ואסור משום מתנת חנם וא"כ בנכרי המכירו מותר ע' תוס' שם וע' בטורי זהב סימן רצ"ו ס"ק ג' דכתב דמדכתב הש"ע והמקיים אינו לוקה משמע דאיסורא מן התורה איכא וקשה הא אמרינין לא כרבנן ופריך אי כרבנן אפילו לקיומי שרי וצ"ע והנה הכ"מ הקשה אהא דפסק הרמב"ם בהלכה כ"ג מדד לו עד שלא פסק דמיו אסורין אמאי כיון דאינו אלא לעכו"ם הזה שניסכו וכמ"ש בהלכה כ"ח וע"ש שתירץ דדוקא בנתכוון להזיקו כמ"ש הרמב"ם שם ע"ש ובאמת שם תמה הכ"מ על הרמב"ם כי לא נתכוון אמאי לא מחייב הא אדם מועד לעולם וע"ש שחילק בין דברים שהם ידועים לעולם שהם נזקים אבל נגיעה בעלמא ביין כיון דלכ"ע לית בי' נזק כלל אלא לישראל זה או ליודעים בטיבם כל שלא נתכוון אין לחייבו לשלם עכ"ל הכ"מ ואפשר דר"ל דבדברים שאינם ידועים לכל שהם נזק ה"ל כאונס ופטור כמ"ש בח"מ ולע"ד י"ל דהא באמת הוא היזק שאינו ניכר ולאו שמי' היזק אלא דקנסו חז"ל שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומזיק ולכך בשוגג פטור וזה ברור דבשוגג ליש שלא יהא כל א' וא' ומכ"ש דבמדד עד שלא פסק ל"ש שלא יהא כאו"א דהא מדעת המוכר ומרצונו עשה זאת וזה ברור והנה יש להעיר דאמאי מותר לקבל הדמים מן העכו"ם בהלכה כ"ח הא העכו"ם קלב"מ ופטור מלשלם לדעת רש"י בעירובין ואמנם עכ"פ לצי"ש חייב וא"כ מותר לישראל לקבלו דהא בכל חיוב לצי"ש אי תפס לא מפקינין מיני' כדפירש"י בב"ק ובזה מדוקדק לישנא שרי לישראל למשקל דמי מההוא עכו"ם היינו אם העכו"ם משלם לו מותר לקבלו וז"ב והנה כתבו התוס' בסנהדרין בעובדא דרבא דאיגנב לי' דיכרי ולא רצה לקבלם דבדמים קננהו והקשו התוס' הא חייבים לצי"ש ותירצו דהם לא ידעו וסברו דבתורת חיוב הוא ולכך אסור לקבלם ע"ש וא"כ במדד עד שלא פסק דהנכרי משלם לו בתורת מכירה ודמי היין נותן לו שפיר אסור ולא קשה קושית הכ"מ וז"ב ובזה נלע"ד ליישב קושית הגאון מהרמ"ז ז"ל איך מותר לקבל המעות מהעכו"ם הא הוא רוצה בקיומו דאם ישפך היין לא ישלם לו העכו"ם ולפמ"ש י"ל דזה לא הוי רוצה בקיומו דהא אין חיוב על העכו"ם לשלם לו אלא אם העכו"ם משלם לו רשאי לקבלם ודוקא אם ע"י האיסור הנאה חייב העכו"ם לשלם ונמצא דאיסור הנאה גורם לו התשלומין אז אסור דהוי דבר הגורם לממון וחשוב כאילו נהנה מהאיסור הנאה עצמו אבל כאן הא"ה אינו ודאי שיגרום לו תשלומין דהא אין על העכו"ם חיוב כלל לשלם מותר וז"ב

ואמנם במ"א כתבתי דאפשר דבעכו"ם בדיניהן דיינינין לי' ובדיניהם חייב לשלם ובזה י"ל דלכך בשוגג פטור דבשוגג בדיניהן פטור דבדיננו אדם מועד לעולם ולא בדיניהם וז"ב

פי"ט בדין נמצא עכו"ם עומד אצל היין

הנה בפי"ב ה' כ"ה כתב הרמב"ם עכו"ם שנמצא עומד במקום היין אם יש לו מלוה על אותו היין אסור מפני שלבו גס בו והוא מהש"ס דף ס' ואמר שמואל והוא דיש לו מלוה על אותו היין ופירש"י דאז לא מרתת ונגע אבל אם יש לו מלוה ביד הישראל ולא על אותו היין מירתת ולא נגע ע"ש והנה לפמ"ש לעיל דאף דקלב"מ מ"מ מותר לישראל לקבל ממנו דמי היין אם משלם לו דהא אי תפס לא מפקינין מיני' ואמנם הישראל אינו יכול לתבוע ממנו בדין א"כ לא מרתת הנכרי ואמנם כשיש לעכו"ם מלוה ביד הישראל שפיר יוכל הישראל לתפוס המלוה בעד דמי הזיקו ואף דאין המלוה על אותו היין ולא עשה לו היין אפותיקי מ"מ יכול הישראל לתפוס המלוה ביד ההיזק ומרתת העכו"ם לכך מותר היין אבל אם אין להעכו"ם מלוה כלל ביד הישראל לא מרתת ואסור היין וא"ש הא דאמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו היין ומנ"ל לשמואל הא והא במשנה תני סתם יש לו מלוה עליו ופירש"י על הישראל ומי הכריחו לשמואל דוקא על אותו היין ולפמ"ש א"ש דאם נפרש אם יש לו מלוה על הישראל אף שלא על אותו היין א"כ הא דתני בסיפא ואם אין לו מלוה עליו מותר היינו שאין לו על הישראל מלוה כלל א"כ אמאי מותר הא לא יוכל הישראל לתבעו כלל דהא קלב"מ ועכצ"ל דרישא מיירי שיש לו מלוה על אותו היין דשויא לי' הישרא' לאפותיקו ולכך אסור דאינו נתפס עליו כגנב דיוכל לומר לראות את האפותיקי שלי באתי ובסיפא שאין לו מלוה על אותו היין אבל יש לו מלוה על הישראל ומרתת שפיר שמא יתפוס הישראל המלוה שבידו תמורת ההיזק ולכך מותר ודו"ק. ועוד כתבתי בחידושי ואין להאריך כאן. והנה בהלכה ג' פי"ג כתב הרמב"ם עכו"ם ששכר ישראל לדרוך לו יינו בטהרה והיה היין בביתו של עכו"ם אם היה הישראל השומר היין דר בחצר והשומר נכנס ויוצא מותר כו' וכתב עליו הראב"ד זה שיבוש שאין הבית צריך לכך והיינו כמ"ש הלח"מ דרבינו ס"ל דבעינין תרתי שיהי' הישראל דר שם וגם יוצא ונכנס והוא ס"ל דדר לחודי' סגי כו' והלח"מ כתב דרבינו למד כן מהא דאמר ר' יוחנן לתנא תני אע"פ שאין המפתח וחותם בידו ומה הכריחו להגיה הברייתא ולשבשה ועכ"מ משום דקשיא לי' דבמתני' תני יוצא ונכנס ולא תני מפתח וחותם כלל ואי נימא דברייתא לא קאי על מתניתין ל"צ להגיה כלל דבמתניתין דמיירי ביוצא ונכנס א"צ למפתח וחותם וברייתא בדר לחודי' ולכך בעי מפתח וחותם וע"כ דהא דתני בברייתא דר היינו עם יוצא ונכנס והוא הוספה על המשנה וקשה לר' יוחנן אמאי לא תני במתניתין מפתח וחותם כמו בברייתא ולכך הגיה הברייתא ותני אף דאין מפתח וחותם בידו ומעתה המשנה והברייתא חדא נינהו ע"כ דברי הלח"מ ודפח"ח וע"ש עוד בלח"מ שהקשה דא"כ