בית א-ל א קיז

וניגוב ע"ש ומדסיים כאן הרמב"ם ואם לא הדיחו אסור משמע דבמעבד בהדחה סגי ובזה א"ש קושית התוס' למה לי עכבת יין הא בלא"ה בעי ניגוב ובזה א"ש דבלא עכבת יין בהדחה סגי דברייתא דהגת והמחץ אדחיא לה ועדיין צ"ע ודו"ק והנה הרמב"ן כתב דאע"ג דבלא"ה המשפך בעי הדחה וכל שלא הדיחו אם נתן בו יין נאסר היינו בשתיה כמ"ש רבינו פי"א הט"ו אבל בהנאה מותר אבל אם יש בו עכבת יין אסור בהנאה ע"ש ובזה מדוקדק לשון רבינו שכתב כאן ואם לא הדיחו הרי זה אסור ולעיל פי"א הי"ז והי"ט כשכתב דין הדחה במשפך לא כתב כן ולפמ"ש א"ש דכאן כתב דאם לא הדיחו אסור היינו בהנאה כמ"ש פי"א ה"ט דכל מקום שנאמר אסור היינו בהכאה והיינו משום שיש בו עכבת יין אבל אם אין בו עכבת יין ולא הדיחו אין אסור בהנאה ודו"ק. ובזה א"ש דהתחיל וכתב לא ימדוד בו לישראל יין עד שידיחנו וינגב ואח"כ כתב ואם לא הדיח ה"ז אסור ומשמע דבהדחה בעלמא סגי וכבר הרגיש בזה מארן הכ"מ ולפמ"ש א"ש דאם לא הדיחו ומדד בו יין לישראל היין אסור בהנאה אבל אם הדיחו אף שלא ניגבו ומדד בו יין לישראל היין מותר בהנאה ודו"ק והנה הרמב"ן הקשה למה כתב הרי"ף דין זה הא בלא"ה קיי"ל כרשב"ג דימכר לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו ותירץ דקמ"ל דצריך לפרט לעכו"ם חוץ מדמי אותו טיפה ע"ש ולע"ד לולא דברי קדשו דהרמב"ן הייתי אומר דנהי דקיי"ל בנתערב ימכר לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו מ"מ זה בנתערב בשוגג בדיעבד אבל כאן הוא נותן לכתחלה בכלי של יי"נ ה"ל כמבטל איסור לכתחלה וצ"ע ואפשר לזה כוון רבינו שכתב ואם לא הדיח הרי זה אסור והיינו דאסור אפילו למכרו חוץ מאותה טיפה כן הי' נלע"ד אך יראתי לחדש דבר נגד דעת הרמב"ן וע' ריטב"א שכתב כאן דין חדש ואינו ת"י והנה כבר הבאתי פלוגתא דר"מ ורבנן בנאדות העכו"ם וקנקניהן דר"ע אומר אסורין ואיסורן איסור הנאה וחכ"א אין איסורן איסור הנאה וכבר כתבתי טעם לפלוגתתם בתשובה וכעת נלע"ד די"ל דהא קיי"ל סתם כלי של עכו"ם אינו ב"י ואמנם בשתיה דאסרו משום בנותיהן וכיון דהוא משום כדי להרחיק מהן לא הלכו בתר טעם כמ"ש הרב המגיד לעיל פרק ג' הלכה י"ג שלא הלכו באיסורי עכו"ם בתר כנתינת טעם לפי שחז"ל ראו להרחיק ממאכליהם ע"ש וה"ה דאף נטל"פ אסרו דהא אין בו טעם גרע מנטל"פ דבכל איסורין אין בו טעם כלל הכל מודים דמותר ובנטל"פ פליגי' תנאי ולכך אם נתן לתוכן יין קודם שיטהרם אסור בשתיה אבל בהנאה דאסרו משום חשש ניסוך ולא משום הרחקה דהא בכל הנלקח מהעכו"ם לא אסרו בהכאה וכיון דמשום חשש יין נסך אסרו שפיר אמרינין סתם כלי עכו"ם אינן בני יומן ולכך ס"ל לחכמים דמותר בהנאה אבל ר' מאיר דס"ל נטל"פ אסור לכך ס"ל דאסור איסור הנאה ודו"ק. ואמנם רבינו בפ"ג נתן טעם אחר על איסור גבינות דלא בטל דה"ל מעמיד ולדידי' נסתר מה שכתבתי ושוב ראיתי כי אא"ז הרמ"א ז"ל בסימן קל"ז סעיף א' בהג"ה כתב דבכלים האסורין משום יין נסך אין חילוק בין הם בני יומן או לא וכתב הש"ך משום דכל שמתיישנים נותנים טעם יותר לשבח ע"ש ולפ"ז כל מה שכתבתי נסתר ואמנם בשו"ת שבות יעקב חלק שלישי שאלה ע"ג הקשה עליו מתוס' בפסחים דף מ"ד דהקשו אהא דאמרינין שם דטע"כ יליף ר"ע מגיעולי עכו"ם והקשו א"כ היכא יליף נזיר מגע"כ הא נזיר קיל מכל איסורין ותירצו דהתורה ציותה להגעיל כלי שתיה לנזירים ע"ש והקשה שבות יעקב דלפ"ד רמ"א הנ"ל מה קאמר גע"כ חידוש הוא דכל נטל"פ מותר וכאן אסור הא ביי"נ ליכא חידוש דאין בו פגם כלל ע"ש ואני השגתי עליו בגליון דהא אכתי חידוש הוא דציותה תורה להגעיל מכל האיסורין ובהם שפיר איכא חידוש דנטל"פ אסור ובעלמא שרי ודוחק לומר דקושיתו היא דילמא ציותה תורה להגעיל כל הכלים שמא בישלו בהם יין נסך ואמנם י"ל דקושיתו היא מהא דאמרינין לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ואיך יהיה הקרא לצדדין דבכל איסורין דוקא קדרה בת יומא ובכלי יי"נ אפילו לאחר מעל"ע ע"ש והארכתי בזה במקום אחר

והנה בתוס' ע"ז דף נ"ח ד"ה איקלע כתבו לכך נראה לר"י שריא רבא לזביני אפילו היין המשוכשך משום דלאו שכשוך גמור הוא דלא נתכוון כו' וכיון דנתערב בטל לגמרי והא דאסר רשב"ג לכל הפחות דמי היין היינו דוקא בסתם יינם דחמור טפי כו' ע"ש והנה הא דכתבו והא דאסר רשב"ג כו' והא ר"ת כתב דסתם יינם בששים והביאו התוס' בדף ע"ג ד"ה יין ואף ר"י משמע דלא פליג אלא שכתב דאפילו אם נפשך לומר דסתם יינם במשהו כו' ע"ש משמע דלדינא דעתו כדעת ר"ת וא"כ הא דכתבו התוס' לכך נראה דר"י כו' והא דאסר רשב"ג כו' היינו ודאי בפחות מששים וא"כ גס הכא מיירי שאין בחבית ששים נגד היין המשוכשך וז"ב לכאורה ובהכי א"ש מה שהקשה בישועת יעקב מה פריך מהא דאגרדמים הא רבא ס"ל מין במינו בששים רק משום חומרא דיי"נ הוא במשהו ולכך הכא בשכשוך גרוע הקילו ולא גזרו אבל האי ברייתא דאגרדמים דכתבו התוס' דאתיא כרבי יהודא דס"ל מין במינו במשהו לכך לא התירו ולפמ"ש א"ש דגם עובדא דרבא מיירי בנתערב בפחות מששים ואפ"ה התירו למכרו ובפחות מששים מדינא אסור ודו"ק ובמקום אחר כתבתי יותר וכאן קצרתי

פרק טז

הרמב"ם בפי"ב הלכה ח' כתב חבית שנסדקה לארכה כו' אבל נסדקה לרחבה כו' הרי זו מותר בשתיה כו' ומארן הכ"מ כתב על פירש"י שהביא כלומר וה"ל מגעו ע"י דבר אחר שלא בכוונת ניסוך שהרי להציל היין נתכוון עכ"ל ותמה הט"ז דהא רש"י כתב הטעם דאין זה שכשוך ע"ש ובאמת דרש"י גם בעובדא דהאי אתרוגא דנפל לחביתא לא כתב הטעם דהוי שלא בכוונה רק דלא שיכשך דס"ל דזה לא חשיב שלא בכוונה כיון דנתכוון ליגע וגם בעובדא דהכא כתב דאין זה שכשוך רק בעובדא דעכו"ם דסליק לדיקלא דלא נתכוון אפילו ליגע כתב הטעם דהוי שלא בכוונה וז"ב וע' בחידושי הרמב"ן דכתב דהא דאתותב רבא ולא אמר אנא כרבנן דר' נתן סבירא לי' דאמרו ימכר ותירץ דהתם מוכחא מילתא דלמדוד נתכוון אבל הכא כיון דאמר האי לאו חמרא הוא לא היה צריך עוד לשכשך וחיישינין שמא נתכוון לנסך כדי להפסידו ע"ש ואמנם הרמב"ם בהלכה ז' לא הזכיר כלל הא דאמר האי לאו חמרא הוא וא"כ אף דשכשך ה"ל להתיר כמו מדרו ביד לרבנן דקיי"ל כותיהו ולזה י"ל שכיוון הראב"ד בהשגתו דבש"ס מיירי דאמר הא לאו חמרא וא"כ לא היה צריך לשכשך עוד ולכן חיישינין שמא לנסך נתכוונו כדי להפסידו כמ"ש הרמב"ן אבל הרמב"ם דלא הזכיר כלל הא דאמר הא לאו חמרא הוא אפילו שיכשך מותר בהנאה כמו מדדו ביד לדידן וזה שכתב זה המעשה של עכו"ם שנכנס לחנות ואמר איכא חמרא לזבינ' ושכשך בי' ואמר הא לאו חמרא הוא ואסרוהו בהכאה מפני השכשוך ר"ל דלפי דאמר הא לאו חמרא הוא ולא היה צריך לשכשך ושיכשך ולכך אסרוהו בהנאה אבל רבינו דלא הזכיר דאמר הא לאו חמרא הוא אפילו שיכשך מותר בהנאה כמו מדדו ביד לרבנן וז"ב

ובזה נסתר מה שכתב מארן ז"ל ליישב וכתב ואני אומר דבמשמע ונגע בו שכתב רבינו הוה השכשוך שכבר הקדים בריש פרק זה כיצד הוא הנגיעה כו' שאין הנגיעה אוסרת עד שישכשך עכ"ל ואמנם לפמ"ש אין בזה מזור להשגת הראב"ד דמה בכך ששכשך כיון דלא אמר הא לאו חמרא הוא אין השכשוך אוסר בהנאה כמ"ש דדמי למדדו ביד וז"ב. ואמנם באמת הרמב"ם לשיטתו אזיל דלא הזכיר כלל והשמיט הא דמדדו ביד משום דלא נזכר במשנה כמ"ש הב"י וס"ל באמת דמדדו אסור בהנאה ואזדא לה השגת הראב"ד

ואמנם באמת מ"ש הרמב"ן בלשוני דנתכוון להפסידו צ"ע דהא כתבו הפוסקים והש"ע דאם נתכוון להפסידו מותר אפילו בשתיה וצ"ל דהיינו בזה"ז דלאו עובדי ע"ז נינהו וכל יינם מותר בהנאה לכך אם נתכוון להפסידו מותר אפי' בשתיה אבל בזמן הש"ס ל"ש זה וצ"ע והנה בעיקר הדין דמדדו ביד דהשמיט רבינו הב"י כתב הטעם ואיננו ת"י כעת ולע"ד י"ל דקשיא לי' קושית הרא"ש אהא דאמר רב פפא האי חביתא דחמרא דאשתקיל ברזי' כו' הא שם ג"כ לא נתכוון העכו"ם רק להציל היין וע"ש דהרא"ש תירץ דאין לדמות הטירדות זל"ז והראב"ד תירץ דהיה שם יהודים אחרים להציל היין ועמ"ש לעיל ואמנם רבינו מחמת קושיא זו דחה ברייתא דמדדו דלא הוזכר במשנה ולכן לא פירש רבינו בעובדא דאתרוגא הטעם משום טירדא ודו"ק וכן בחבית שנסדקה לאורכה פירש"י משום דלא שכשך ולא משום טרדא דס"ל כרבי נתן דאסור ואין להאריך ובחידושי כתבתי עוד

פרק יז

הנה בש"ע סימן קכ"ח סעיף ב' לא חילק בין תינוקת לגדולה והוא כדעת הראב"ד ואמנם הרמב"ם חילק דדוקא בתינוקת הקילו וי"ל הטעם דהא תינוק עכו"ם בלא"ה אינו עושה יי"נ רק בשתיה ולכן הקילו דהא לאו משום חשש יי"נ הוא דהא אינו יודע בטוב ע"ז ולכך תלינן לקולא והנה בתוס' שם גרסו שקלטתה והיינו מן האויר אבל מן החבית אסור היין משום ניצוק ואמנם י"ל דשפיר גרסינין שקלתה והא דלא אמר רבא משום ניצוק י"ל דרבא ס"ל