בית א-ל א קיג

מכל אדם מישראל ובח"ל לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות ובזה"ז אין לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות כו' ובהשגה זו אינה משנה כו' וביאר הלח"מ דכוונתו דסובר דלא אמרו סוריא אלא מפני שבסוריא היו חשודים ע"ש ובאמת דכן פירש"י דף ל"ט ע"ב ד"ה אין לוקחין דחנונים שבסוריא חשודים על ל"ע ע"ש והנה שם דף ל"ט ע"א עבדי' דר' לוי זבין תכלתא כו' ואמר ר"י עבד חבר הרי הוא כחבר והרמב"ן גריס עבדי' דלוי והקשה מה צורך לעבד חבר הא אפילו מעם הארץ קונין ואין לומר דבסוריא היה דאין זה מקומו של לוי ואפשר דגרסינין ר' לוי ע"ש ואמנם לפי דעת רבינו א"ש דלאו דוקא סוריא אלא בכל מקום בחוץ לארץ חוששין ורש"י אזיל לשיטתו דגרס שם ר' לוי וי"ל דבסוריא היה אבל הרמב"ם גרס כגירסא הספרדית לוי ומזה הוכיח שיטתו. ומה ששאלת בתוס' דף נ"ח ד"ה בצר יפה שאלת והנני לבאר לך מה שחידשתי בדיבור התוס' הזה והנה מה שהקשו התוס' מהא דביצה דף י"ב דמוכח דקטניות חייבין במעשר בח"ל זה לפי דעתם דרק דגן תירוש ויצהר חייבין במעשר מה"ת ולא שאר פירות אבל לפ"ד הפוס' דכל הפירות חייבין במעשר מה"ת חוץ מירק א"ש דקטניות כשאר פירות דמי והנה הביאו הירושלמי וע"ש דהוכיחו דבסוכות היה והקשו איך היה יכול לעשר ביו"ט ולכאורה י"ל דהא מעשר פירות דרבנן לפי דעת התוס' כמ"ש ויכול לעשר ביו"ט דהוי תיקון דרבנן כמו כלי שנטמא בולד הטומאה דמטבילין אותו ביו"ט ואמנם הה"מ כתב דשם גם עתה חזי לחולין לכך לא הוי תיקון ע"ש ולכאור' י"ל דהא היה צריך לצאת ידי מצות אתרוג ואחר לא היה לו א"כ היה מוכרח לעשר דבאתרוג של טבל אין יוצאין ושפיר היה מותר לעשר ביו"ט דהוי שבות וא"כ לא קשה קושית התוס' דהא התוס' בכתובות דף ז' כתבו דשבות במקום מצוה מותר ובזה א"ש דשלח לו שהוא ודאי דאם היה דמאי הא קיי"ל דיוצאין באתרוג של דמאי ולא היה מותר לעשרו לכך הודיעו שהוא ודאי ומותר לעשרו והשתא א"ש דהודיעו שהוא טמא דאם היה טהור היה מעשרו ממקום אחר דהיינו מאתרוג אחר פסול למצוה אבל כיון דהוא טמא אין מעשרין מן הטהור על הטמא וזה ברור ועוד דברתי בזה בחידושי ע"ש

פרק ז

התוס' בדף נ"ו ב' ד"ה אבל הקשו והלא מסתמא יש בגת יותר מששים מטיפת יין שבגרגותני כו' והשתא צ"ע דלפירוש קמא כו' וכשאנו מחזירין בשוגג גרגותני לגת יש להתיר כו' ויש לדקדק למה בתחלה הקשו הלא מסתמא יש ששים בגת כו' ולא הזכירו מלת שוגג וכאן הזכירו שוגג ועוד מה הקשו בתחלה דילמא מיירי שהחזירו במזיד ולא בטיל ונשאלתי בזה מחד דרבנן והשבתי בארוכה וכאן אשיב בקצרה הנה הגאון מופת דורנו בעל ספר ישועת יעקב תירץ קושית התוס' וכתב סברא נכונה דהא דלא קנסו במבטל בשוגג שוגג אטו מזיד היינו דאם נקנוס שוגג אטו מזיד יפסיד גם ההיתר ולכך לא קנסו ועפ"ז אמר לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה והשאר דהא דהשאר מותר היינו בהנאה אבל בשתיה אסור ולפ"ז כאן אם נקנוס שוגג אטו מזיד היינו דיאסור גם מה שבבור בהנאה דבשתיה בלא"ה אסור ואיסור הנאה לא הוי הפסד דהא' קיי"ל כרשב"ג דימכר לנכרי חוץ מדמי יין נסך א"כ לא יפסיד כלום ושפיר קנסו שוגג אטו מזיד ודפח"ח ואמנם לע"ד הקשו התוס' שפיר דהא כתבו התוס' דרב הונא כרב רבי' ס"ל ע"ש והא רב ס"ל הלכה כרשב"ג בחבית בחבית אבל לא ביין ביין א"כ שפיר יפסיד את ההיתר ולא קנסינין שוגג אטו מזיד ושפיר הקשו התוס' הא מסתמא יש בגת ששים נגד הטיפה ודו"ק אך לפ"ז קשה מה שכתבו התוס' וצ"ע כשאנו מחזירין הגורגתני לגת בשוגג יש לבטל יין הגרגותני בס' כו' הא אנן קיי"ל בסתם יינם כרשב"ג אפילו יין ביין וא"כ אין כאן הפסד ההיתר וקנסינין שוגג אטו מזיד ולא בטל בס' ואמנם לפמ"ש הש"ך בסימן קכ"ד ס"ק ע"א דכ"מ דבזמן הש"ס היה אסור רק בשתיה בזה"ז מותר אף בשתיה דנכרים שבזמננו לא עע"ז הן ע"ש א"כ לדידן אף לדעת הר"ר שמעי' מה שבגת מותר אף בשתיה א"כ שפיר יפסיד ההיתר ושפיר כתבו התוס' דיש לבטל בס' ובזה א"ש דדקדקו וכתבו אח"כ בשוגג דלא נימא דלדידן יש לקנוס שוגג אטו מזיד וזה אינו דהא לדידן מה שבגת מותר אף בשתיה ויש הפסד וא"כ לא קנסינין שוגג אטו מזיד ודו"ק והנה ראיתי בישועת יעקב שהקשה לדעת הראב"ד דכתב דהא דס"ל לר' יהודא מין במינו לא בטל היינו באכילה אבל בהנאה בטל והקשה מהא דכתבו התוס' דף ע"ג ע"א ד"ה יין ביין דדוקא יין שנתנסך לע"ז במשהו אבל סתם יינן בטל בששים והא דאגרדמים נכרי דתני בתוספתא שטיפת יין אוסרתו במשהו אתיא כר' יהודא דס"ל מין במינו לא בטל ע"ש והא העובדא דאגרדמי' מבואר להדיא בש"ס דאסור בהנאה ומוכח דלא כהראב"ד ע"ש ולע"ד נראה ליישב דנראה טעמא דהראב"ד דס"ל נהי דמין במינו לא בטל מ"מ הרי ודאי אין בו כזית בכא"פ והיתר נהפך לאיסור לא אמרינין בדבר שנאסר במשהו אפילו לר' יהודא כמ"ש תוס' בחולין דף ק' ולא עדיף מחצי שיעור בעיני' והרי כתב הפמ"ג בהקדמתו דלענין הנאה לא אמרינין חצי שיעור מן התורה דלא שייך חצי לאצטרופי למלקות דבהנאה ליכא מלקות ע"ש ולכך מין במינו לענין הנאה שפיר בטל וז"ב ואמנם זה הכל בכל איסורי הנאה אבל ביי"נ דכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"ז דכל הנהנה מדברים אלו כל שהו לוקה שנאמר לא ידבק בך מאומה וכ"כ בריש פרק זה שפיר מב"מ אף לענין הנאה לא בטיל וזה ברור ולא קשה קושית הישועת יעקב ועפ"ז יבוארו דברי הכסף משנה שכתב בריש פרק זה דיצא לרבינו הא דאיסור זה הוא בכל שהו מהמשנה דמנה יי"נ בכלל אילו שאוסרין בכל שהו והוא תמוה דזה לענין תערובות ומה ענין זה לפחות מכשיעור ולפמ"ש יש ליישב וא"ש ודו"ק היטב

פ"ח בדין איך נאסר במגע עכו"ם

הנה הרמב"ם ר"פ י"ב כתב כיצד היא הנגיעה שאוסר בה העכו"ם היין הוא שנגע העכו"ם ביין עצמו וישכשך אבל אם פשט ידו לחבית ותפסו ידו קודם שיוציאה ולא ינידה ופתחו החבית מלמטה עד שיצא היין למטה מידו לא נאסר היין והראב"ד כתב א"א זה המחבר לא בא לפרש כו' אלא כך אמרו תפסו את ידו שלא ישכשך שאין אוסר בהנאה אלא אם כן ישכשך וכתבו הכ"מ והלח"מ דכוונתו להשיג על הרמב"ם דמשמע מדבריו דאפילו בשתיה מותר וה"ל לפרש דרק בהנאה מותר ע"ש אמנם הר"ן כתב בשם הראב"ד דגם בשתיה מותר וא"כ דבריו סותרים זא"ז ואולם שם פירש הראב"ד דלא תיקשי מהא עובדא דהאי עכו"ם דאשתכח במעצרתא דליכא טופח ע"מ להטפיח ואעפי"כ צריך הדחה כמ"ש רבינו בהלכה כ"ז והא התם ודאי לא שיכשך וכתב דשם איכא כוונת מגע וחיישי' למיעוט דמנסכין בלא שכשוך אבל הכא ליכא כוונת מגע ע"ש והיינו בגונא דעובדא דש"ס דהאי אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא דפשט ידו לאחוז האתרוג שלא ישתקע ביין ולא כיוון כלל ליגע ביין אלא להוציא האתרוג כמ"ש התוס' בשם רשב"ם ע"ש והוי מגע שלא בכוונה וז"ב ואמנם הרמב"ם לא כתב כלל שנפל אתרוג לחבית אלא סתם וכתב ופשט העכו"ם את ידו לחבית משמע שהיה בכוונת מגע וא"כ ע"כ ההיתר הוא מפני שלא שיכשך ואינו מותר רק בהנאה וזה כוונת הראב"ד לדעתי וע' בהלכה כ"ז שכתב הרמב"ם וזה הרחקה יתירה וע"ש בלח"מ מה שפירש ולע"ד כוונתו משום דלא שיכשך כמו שהקשה הראב"ד והרמב"ם לשיטתו דס"ל דאפילו בשתיה מותר אם לא שכשך לכן כתב דשם באמת הרחקה יתירה הוא והיינו דמה הפסד יש אם ידיח ולא מדינא זה לע"ד ביאור דבריהם על נכון

פרק ט בדין שכשוך בלא נגיעה

כתב הרשב"ם בפי"ב ה"א וכן אם אחז העכו"ם כלי של יין פתוח ושכשכו ע' בכסף משנה שכתב וכן יש להוכיח מהא דגרסי' ישראל אדנא וגוי אכובא שרי ואי מצדיד אצדודי אסור ופירש"י דהוי כחו בכוונה ואסור בשתיה ע"ש והיינו דמזה מוכח דאפילו לא שיכשך בתוך גופו של יין אסור ואמנם בהלכה ג' כתב הכ"מ דרבנו ס"ל דכח דעכו"ם אפילו בהנאה אסור ושכן דעת רש"י ע"ש וצריך לחלק דשם יצא היין לחוץ ע"י כח העכו"ם דהא מה שבפנים שרי לגמרי ואמנם יש לחלק בין האי להא דדרי זיקי דכאן שכשכו בכוונה אבל שם העכו"ם טרוד במלאכתו אלא שהיין מתקשקש מאיליו ולכך קאמר שם גבי זיקי דדרי עכו"ם אבל כאן מיירי אפי' לא הגביהו כמ"ש הרמב"ם והנה הראב"ד כתב והוא שניתז מן היין ונראה דבכוונה כתב שניתז אבל אם נשפך אף שבכלי אסור משום ניצוק אבל ניתז הוי כמו זריקה דשרי בזה ע' הלכה י"ב ודו"ק. והנה הכ"מ כתב על הא דכתב רבינו בהלכה ב' הגביהו ולא שכשך ולא נגע מותר דזה נלמד מהא דהנזקין דף נ"ב מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך ולכאורה אין משם ראיה רק דאם לא שכשך מותר בהנאה דזה לא הוי ניסוך ואינו מתחייב בנפשו אבל מ"מ י"ל דאסור עכ"פ בשתיה וכמ"ש הראב"ד לעיל בהלכה א' דאין אסור בהנאה אא"כ שיכשך אלא דרבינו לטעמי' דס"ל דאם לא שכשך מותר בשתיה ולא כמ"ש הכ"מ שם וצ"ע

והנה בהלכה ד' כתב הרמב"ם כלי סתום מותר העכו"ם לטלטלו ממקום למקום וע' לח"מ מה שתמה בזה ומה שפירש