בית א-ל א קה

לא מצי לשנויי כן דא"כ אמאי תני דפנו ושפיר פריך ודו"ק ע"ד פילפול והנה א"ז רמ"א בסי' קע"ג סי"א בהג"ה כתב אשה שהלך בעלת למה"י כו' ואינה כצרת סוטה ותמה הב"ש הא ש"ס ערוך הוא ביבמות דף י"א אמינ' אנא סוטה דאוריית' ואת אמרת סוטה דרבנן ולפמ"ש א"ש די"ל דהש"ס אזיל אליב' דרב דס"ל טעמ' משום דעל"ג אבל למ"ד משום אשה דייק' ומנסב' הוי באמת סוטה דאוריית' וכמ"ש הרב השואל בתשובת מהר"ח כהן קמ"ל רמ"א ז"ל דלא כן הוא דאף למ"ד טעמ' משום דאשה דייק' ומנסבא הוי רק סוטה דרבנן ודו"ק ובש"ע השמיט המחבר ז"ל דין זה וצ"ע ובחידושי כתבתי והנה בבעית הש"ס ע"א במלחמה מאי עלח"מ הלכה י"ט בפירוש שני דמיירי דאמר קברתיו דבלא קברתיו פשיט' לן דלא מהימן דאמר בדדמי וטעמ' דעל"ג לא שייך דאינו משקר אלא דנדמה לו דאומר אמת וכן לטעמ' דדייק' הכא לא דייק' ואמרה בדדמי רק הבעיא היא באמר קברתיו דל"ש בדדמי ולטעמ' דעל"ג מהני דהא לא משקר אבל לטעמ' דדייקי ומנסב' הכא לא דייק' ע"ש וא"ש קושית התוס' דהא ודאי טעמ' משום דייק' ומנסבא כדמוכח לעיל ולפמ"ש י"ל דהא דבעי לעיל טעמ' דדייק' ומנסבא היינו היכא דשייך דאמר העד בדדמי א"כ ל"ש טעו' דעל"ג לא משקר דהא סובר העד דאומר אמת לכך צריך נמי לטעמ' דדייק' אבל כאן דאמר קברתיו דל"ש בדדמי ואיכ' רק חשש דמשקר סמכינין שפיר אמילת' דעביד' לגלויי לא משקר או דילמ' דאפילו אומר קברתיו ולא שייך בדדמי לא סמכינן אמלת' דעל"ג לחוד וצריך גם טעמ' דדייקי והכ' לא דייק' ועתוס' ולח"מ בפירוש הא' ודו"ק

פ"ו עידי נשים אם צריך דו"ח

והנה בש"ע סי' י"ז פסק דאין לבדוק עידי נשים בדו"ח וע' בית שמואל מה שהקשה ע"ז מעידי זנות ומה שחילק ביניהם והנה התוס' סנהדרין דף ח' הוכיחו דלאסור אשה לבעלה בעי דו"ח מהא דפיר"ת דעידי הבעל שלא כיוונו עדותן או שהוכחשו בעי לשלם מאה סלע וע"כ דהיא מותרת לבעלה דאל"כ לא קרינן בה ולו תהי' לאשה וא"צ לשלם מאה סלע ומזה הוכיחו דעדים שבאו ואמרו זינתה אשת פלוני בעי דו"ח לאסרה על בעלה ע"ש ואמנם כראה דזה לשיטתם דפירשו לעיל בשם ר"ת דס"ל דלר"ע דס"ל כתובה דאוריית' אין הבעל נאמן להפסידה כתובתה בטענת פ"פ והקשו על פירש"י דמוכח מפירושו דאפילו לר"מ נאמן אבל לפירש"י אין מזה ראיה דהא טעמ' דהסוברים דעדי זנות לא בעי דו"ח היינו משום דאיכ' כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא דהא הם בעדותן מפסידים אותה כתובה וכמ"ש הבית שמואל ואמנם בסוגיא דמוציא ש"ר דפליגי ר"מ וחכמים הבעל טוען פ"פ מצאתי דנאמן להפסידה כתובתה לפירש"י א"כ הוא בעצמו נאמן להפסידה כתובתה ולא צריך לעדים והא דהביא עדים היינו לאסרה עליו דהא לאסרה אינו נאמן רק באשת כהן או בקיבל בה אביה קידושין פחותה מבת ג"ש דליכ' ס"ס א"כ לא פתיכא בי' דיני ממונות כלל ולכך בעי דרישה וחקירה אבל אם באו עדים והעידו שאשת פלוני זנתה והוא לא ידע כלל כיון דבאו להפסידה כתובתה י"ל דלא בעי דרישה וחקירה דכדיני ממונות דמיא ואף דכתבו התוס' בכתובות דף ט' דהיכ' דאינה נאסרת עליו דלא שייך חזקה א"א טורח בסעודה ומפסידה אינו נאמן להפסידה כתובתה מ"מ זה לרבנן דס"ל כתובה דרבנן והם אמרו והם אמרו אבל לר"מ דס"ל כתובה דאוריית' ואעפ"כ נאמן להפסידה כתובתה לפירש"י כאן וע"כ משום דאוקי ממונא בחזקת מארי' בחידושי א"כ שפיר נאמן להפסידה כתובתה גם בלא העדים וז"ב

ובזה אמרתי ליישב הא דכתב בש"ע יש אומרים דעדים שהעידו על אשה שזינתה צריכין דרישה וחקירה ואמנם בשו"ת הרא"ש כתב סתם לאסור אשה לבעלה צריך דו"ח והרב נו"ב עמד בזה ואפשר דכוונת המחבר דדוק' אם העיד שזינתה ברצון דאיכ' צד דיני נפשות אבל אם העידו על אשת כהן שנאנסה דבזה ליכא שום צד דיני נפשות דאונס רחמנא פטרי' ולא דמי לדיני נפשות א"צ דו"ח (ואמנם יש סבר' להיפך דבאשת כהן באונס דלא מפסדא כתובה א"כ לא פתיכא בה דיני ממונת כלל צריכין יותר דו"ח) ובתשובת הרא"ש מיירי שזינתה ברצון לכן סתם וכתב צריכין דו"ח וצ"ע

והנה התוס' שם ד"ה עידי האב נהרגין הקשו אמאי נהרגין דהא . מצי למימר לא לחייב עידי הבעל מיתה באנו אלא לחייב הבעל ממון באנו דהא לא התרו בהם דעדים זוממין לא בעי התראה ע"ש ולכאורה לפי מה שכתבו לעיל דלדעת ר"ת אם הוכחשו עדי הבעל וכא הוזמו משלם הבעל מאה סלע א"כ איך מצי למימר לחייב הבעל ממון באנו דלחייב ממון הוי יכולים להכחיש עדי הבעל ולא להזימם והיה הבעל ג"כ חייב מאה סלע וצ"ע לכאורה אך י"ל דמצי למימר לא רצינו להיות נפסלים לעדות לרב חסדא דס"ל בהדי סהדי שקרי למה לי וצ"ע וע' מ"ש א"ז מהרש"א ז"ל ודו"ק וער"ן שהקשה לר' מאיר למה בעי מומחין הא ר"מ לא חייש ללעז וע"ש מה שתירץ ויש לומר דר"מ לא חייש ללעז דיצטרכו להוסיף דיינים ויאמרו שהראשונים היו פסולין דע"כ ידעו שהיו כשרים דאל"כ מה בצע בהוספת דיינים דהא נמצ' אחד פסול אפילו בדיינים כולם בטלים כמ"ש המל"מ אבל אם יצטרכו הראשונים לצאת שפיר יאמרו שהיו פסולים וזה לע"ד כוונת הר"ן ודו"ק וע"ד פלפול יש לפרש דר"מ לטעמי' דס"ל כתובה דאוריית' וא"כ אין הבעל נאמן להפסידה כתובתה וא"כ יכולין העדים לומר להפסידה כתובתה באנו ואין כאן דיני נפשות לכך סגי בשלשה ורבנן ס"ל כתובה דרבנן וא"כ הוא עצמו נאמן להפסידה כתובתה ולא מצי העדים לומר להפסידה כתובתה באנו ושפיר נהרגת ולכך ס"ל בעשרים ושלשה וז"ב. ובזה אפשר לפרש לעולא הברייתא תבעו ממון היינו באשת ישראל דאיכ' ס"ס ומותרת לו דהשת' אין הבעל נאמן להפסיד כתובתה דהא ליכ' חזקה דאין אדם טורח כו' וא"כ יכולין העדים לומר אנן להפסידה כתובתה באנו והוי עדות שא"איל וליכא דיני נפשות לכך בשלשה סגי תבעו נפשות כגון באשת כהן או בקבל בה אביה קידושין פחות מבת ג"ש דאז הוא אסורה לו ואיכא חזקה א"א טורח כו' ונאמן הבעל עצמו להפסידה כתובתה ולא מצי לומר להפסידה כתובתה באנו ואיכ' ד"נ לכך בעשרים ושלשה ור' מאיר אזיל לטעמי' דס"ל כתובה דאוריית' ובכל גווני אינו נאמן להפסידה כתובתה ויכולין לומר להפסידה כתובתה באנו וליכא דיני נפשות לכך ס"ל בשלשה סגי לולא דהש"ס לא פירש כן ובטלה דעתי

(חדר נד) דין אם כתב לאשתו דו"ד אין לי בנכסיך

פרק א הנה הטור בסימן צ"ב כתב ואם לא הזכיר פירות אלא דו"ד אין לי בנכסייך בחייך ובמותך אוכל הפירות ואם מתה אינו יורשה ואם מכרה ונתנה קיים עכ"ל וכתב מארן הב"י ומשמע מדברי רבינו שכתב זה בבבא זו דדוקא אם לא סילק עצמו מפירות הוא דאם מכרה ונתנה קיים וכדדייק לישנא דא"כ למה כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך אבל אם סילק עצמו מפירות אם מכרה ונתנה בטל ולי נראה דאף אם סילק עצמו מפירות אם מכרה ונתנה קיים דאל"כ למה לי' למכתב דו"ד אין לי בנכסיך ה"ל למכתב דו"ד אין לי בפירות נכסיך עכ"ל הב"י ז"ל ואני תמה על רבינו הטור ועל מארן הב"י ז"ל דהא בדברי הרא"ש מבואר דאפילו הזכיר פירות מ"מ אם מכרה ונתנה קיים דזה לשון הרא"ש ברוב ספרים גרסינן במתניתין בפירותיהן ובפירי פירותיהן וא"כ סתם לן התנא כר' יהודא ונראה לי דצריך למגרסי' דאי לא גריס לי' אמאי תני אין אוכל פירות בחייה הא בבבא מציעתא כמי תני אין אוכל פירות בחייה ולא הוי לי' למתני אלא אם מתה אינה יורשה דדבר זה ניתוסף בתנאי האחרון בחייך ובמותך וכן בבבא מציעתא לא חזר ושנה אם מכרה ונתנה קיים לפי שגם בבבא הראשונה הדין כן אלא משום דאמר ר' יהודא לעולם הוא אוכל פ"פ תנא הכא דאינו אוכל פירי פירות שנתוספו בתנאי זה. עכ"ל הרא"ש הרי מבואר דגם בבבא מציעתא שהזכיר פירות מ"מ אם מכרה ונתנה קיים אלא דהתנא לא הוצרך לחזור ולשנותו משום דגם בבבא הראשונה הדין כן וממילא נשמע שהדין כן ואיך יחלוק הטור על אביו הרא"ש ז"ל מבלי יביא דעתו כלל וגם על המשביר הגדול הב"י ז"ל יפלא שלא הרגיש בזה כלל ואחר העיון אמרתי ליישב דברי הטור והב"י דהנה נלע"ד ליתן נועם לסברת הטור דתמה הגאון א"ז מהרש"א ז"ל לעיל דף נ' בתוס' ד"ה הבעל על הב"י דהבין כן בדברי הטור דא"כ יציבא בארע' כו' ע"ש ונלפע"ד עפמ"ש הב"ש בשיטת התוס' דב"ק דפירות הוי דבר שלב"לע והא דמהני הסילוק היינו משום דאמר בנכסייך והוי כמקנה דקל לפירותיו ע"ש וא"כ א"ש דברי הטור דאם הזכיר פירות י"ל דלא סילק עצמו ממכירה והא דאמר דו"ד אין לי בנכסייך היינו משום הפירות כדי שלא יהיו דבר שלבל"ע ולכך אמר בנכסייך כדי שיהיה כמו מקנה דקל לפירותיו כמ"ש הבית שמואל וכיון דיד בעהש"ט על התחתונה אמרינן כן ולכך אם מכרה ונתנה בטל אבל אם לא הזכיר פירות ואמר רק דו"ד אין לי בנכסיך ע"כ מה שאמר בנכסייך היינו לענין מכירה שאם מכרה ונתנה קיים וז"ב ויובנו בזה דברי הב"י שכתב דאם לא סילק עצמו מפירות הוא דאם מכרה ונתנה קיים וכדדייק לישנא דאם כן למה כתב לה דו"ד אין לי בנכסיך וכוון למה שכתבתי דאם לא סילק עצמו מפירות ליכא למימר דהא דאמר בנכסייך היינו מפירות דהא לא הזכיר פירות כלל ועכצ"ל דכוונתו שיהיה מכרה ונתנה קיים ודו"ק