בית א-ל א קד

בעקום הכחשה הוא אינו כלום ולכך אפילו נישאת להעד המעיד שמת תצא ולא דמי לתרי ותרי דתרי מדאוריית' נאמנים ואף דתרי מכחישים אותם מ"מ אם נשאת לאחד מעידיה לא תצא דכבר אתרע חזקת א"א שלה ע"פ שנים ואף דהוי תרי ותרי מותרת וז"ב ומעתה לא קשה קושית הישועת יעקב דאיך מצי לאוקמי קרא דדפנו בעד אחד נגד ע"א הא מה"ת אין ע"א נאמן כלל להעיד לאשה שמת בעלה אפילו ליכ' חד דמכחיש לי' ואמאי צריך קרא לומר דפנו וזה ברור אצלי והנה בכתובות דף כ"ב פירש"י באומרת ברי לי שאילו היה חי היה בא וע"ש בר"ן מה שהכריחו לרש"י לפרש כן ואמנם כאן דהעדים אומרים שבאותה שעה היה חי ואח"כ מת מה שייך לומר ברי לי שאילו היה חי היה בא הרי העדים אומרים ג"כ שמת רק שמת אח"כ וצ"ל דאומרים שמת אח"כ זמן מרובה ודוחק ואולי מפני זה פירש"י כאן ברי לי כגון ע"י סימנים ודו"ק ובמ"א כתבתי ולפמ"ש האבני מלואים גבי ה' נשים דפסולות לעדות דהיכא דלכתחלה לא תנשא לא שייך שוב תק"ע דהא לכתחלה לא תנשא א"כ א"ש שיטת הראב"ן כיון דלכתחלה לא תנשא ל"ש תקנת עגונות וא"כ הע"א אינו נאמן ואפילו נשאת תצא וא"ש דבחד וחד ס"ל להרמב"ן דאפילו נשאת תצא ומהא דלא מוקי ברייתא דדפנו בחד וחד אין ראיה דקרא וקדשתו ליכ' לאוקמי בחד וחד דהא מה"ת ע"א אינו נאמן כלל כמ"ש לעיל וא"ש ודו"ק היטב ואין להאריך עוד: ע"כ הג"ה

) פ"ה אם ע"א נאמן

מדאורייתא

(א) הנה הריב"ש הביא ראיה דע"א אינו נאמן מדאוריית' מהא דכתובות דף ק"ז דמשני ר"פ כששמעו בו שמת בע"א איהו דבעי לאנסובי כו' אחין דאי בעי למיחת לנכסי לא מצי נחתי כו' ואם היה ע"א נאמן מה"ת היה מהני גם לאחין לירד לנכסים כו' והנו"ב סי' ל"ג היה לו נוסח' אחרת בש"ס ע"ש ולע"ד י"ל דאפילו היה ע"א מה"ת מ"מ א"ש דלאחין לירד לנכסים לא מהני דהנה הבעה"ת הקשה אמאי אין ע"א מועיל להוצי' הא יש חזקה אין אדם חוטא ולא לו וחזקה דאתי מכח סבר' אלים וחזקת ממון כמו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמוציאין ממון על ידה אפי' מיורשים ותירץ די"ל שמא שכרו המלוה וכבר הבאתי דברי הבעה"ת ולפ"ז י"ל דבשלמ' להתיר האשה להנשא שפיר נאמן משום חזקה א"א חוטא ולא לו ולא שייך לחוש שמא שכרתו האשה דאדרבה חזקה אשה דייקא ומנסבא ואיך תעשה שקר בנפשה שתשכור עד שקר להיות אחריתה מרה כלענה די"ג דרכים בה וז"ב אבל לגבי אחין ודאי שייך חשש שמא שכרוהו האחין להעיד למען ינחלו נחלתו ולכך אין יורדין לנחלה על פיו וז"ב

(ב) והנה הגאון נו"ב הוכיח דלהרמב"ם שטר הוא מדאוריית' דהא כתב דאם יש ע"א חתום בשטר והלוה טוען פרעתי הוי משואיל"מ ובשבועה דרבנן לא אמרינין משואיל"מ ועפ"ז התיר עגונה ע"פ עדות בשטר ובאמת בחידושי יישבתי קושית הגאון הצדיק בעל בת עיני על דעת הסוברין דעדות בשטר הוא מדברי סופרים מהא דשבועות דפריך שבועת שומרין היכ' מ"ל הא יש לו מיגו דהחזרתי ומשני דאפקיד לי' בשטר ואי עדות בשטר הוא דרבנן הדק"ל איך חייבה תורה ש"ש הא יש לו מיגו דהחזרתי ע"ש וכתבתי דאף דעדות בשטר לא מהני מה"ת הוא מגזה"כ מפיהם ולא מפי כתבם וכמו דפסלה תורה קרובים אפילו משה ואהרן ואפילו לחוב לקרוביהם אין נאמנים לא משום חשש דמשקרי כמ"ש בתומים סימן ל"ג וא"כ כמו שכתב הרא"ש דמיגו נגד עדים פסולים לא אמרינין דירא להכחישן דיהיה מוחזק שקרן כן מיגו נגד עדים שבשטר לא אמרינין ואף דמה"ת לא מהני עדותן מ"מ יאמרו העולם שהו' שקרן שהרי עדים בשטר מעידים שהו' חייב ולא החזיר דאל"כ שטרו ביד המפקיד מה בעי וא"כ אין לו מיגו אבל לעולם עדות שבשטר מה"ת לא מהני וז"ב

ומעתה אני אומר על דברת הגאון נו"ב שהוכיח דעדות בשטר הוא מה"ת דאל"כ אמאי נעשה משואיל"מ ע"י ע"א בשטר הא הוי שבועה דרבנן י"ל לפמ"ש התוס' בב"מ דף ד' ד"ה הצד וז"ל וי"ל דמודה מקצת וע"א מכחישו נראה דמשקר ולכך חייב שבועה ע"ש והיינו דאיכ' רגלים לדבר ואף דע"א אינו קם לממון מ"מ רגלים לדבר הוא דהוי שמי שמכחישו והוא משקר ואף דלחייבו ממון אין להאמין ע"א מ"מ רגלים לדבר עכ"פ לחייב שבועה מה"ת ע"ש וכן י"ל בעדות שבכתב אף דהתורה לא האמינתו לממון וגזה"כ הוא מ"מ רגלים לדבר הוא לחייבו שבועה (ותדע דהא עדות בשטר מהני עכ"פ מדרבנן לחייבו ממון וע"א לא מהני לממון אף מדרבנן) מכ"ש אם כתב העד בשטר בציווי המתחייב שאם כפר עכ"פ חייב שבועה ולפ"ז נסתר ראית הגאון דשפיר הוי משואיל"מ ע"י העד שבשטר ודו"ק ואמנם לענין היתר עגונה י"ל דשפיר סומכין על עדות בכתב דאף דגזה"כ הוא דאין עדות שבכתב עדות כלל דמפיהם ולא מפ"כ אבל רגלים לדבר הוי שהענין אמת ולא גרע מגוי מסל"ת דאינו עדות כלל אלא אומדנא שהענין אמת כן עדות בכתב הוי אומדנא דמוכח דאמת הוא שפלוני מת וע' בית שמואל ס"ק מ"ט דע"פ אומדנות מוכיחות משיאין את האשה אפילו לכתחלה ונמצא פסק הגאון נו"ב קיים כן נלפע"ד ודו"ק

(ג) והנה הב"ש ס"ק ע' כתב בשם הרי"ו והרמ"ה דאם נישאת בסימנים אמצעים לא תצא והיה נראה דדוק' בשני עדים אבל בע"א תצא למ"ד דע"א נאמן רק מדרבנן משום תקנות עגונות וכיון דבסימנים אמצעים לכתחלה לא תנשא ליכ' תקנת עגונות ואמנם למ"ד ע"א נאמן מה"ת שפיר י"ל דאפי' בע"א לא תצא וכן משמע להדי' (חסר כאן) וכן י"ל בע"א במשאל"ס כיון דלא תנשא לכתחלה א"כ ליכ' תק"ע ואף בדיעבד אם נשאת תצא אבל מתשובת הרשב"א שהבי' הב"ש ס"ק ע' משמע דאפילו בכה"ג לא תצא וע"כ דטעם ע"א משום דהוי מלת' דעבידא לגלויי לא משקרא ולא משום תק"ע וע' מ"ש הרמב"ם ואם העיד לה ע"א שטבע בעלה במשאל"ס כו' ואם נשאת לא תצא והלח"מ עמד מאי שנא ע"א דנקט ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם לשיטתו דס"ל טעמ' דע"א נאמן משום דהוי מילת' דעל"ג ולכך אפילו בע"א אם נשאת לא תצא והיינו דקמ"ל הרמב"ם ודו"ק וע' בט"ז ס"ק למ"ד שהשיג על החלקת מחוקק ע"ש ולע"ד לפמ"ש המזרחי א"כ גם בסימנים דמתניתין נימ' הכי דמאן לימא לן דאותן הסימנים לא היו מכמה מיני סימנים כו' ע"ש א"כ לדידן דסביר' לן סימנים דרבנן וסימנים דמתניתין מיירי בסימנים אמצעים ג"כ מיירי שהיו מכמה מיני סימנים ומכמה מיני מראות ומתניתין סתמ' קתני דבכל ענין אין לסמוך עליהם א"כ מוכח דעל הרבה סימנים אמצעים אין לסמוך וכדעת החמ"ח ודו"ק והנה לעיל הקשיתי על הא דהקשו התוס' בכתובות דף כ"ב מהא דתנן הרגתיו לא ישא את אשתו והקשיתי דילמ' מיירי דהעד היה לו אשה בשעת העדות ואמרתי ליישב ע"פ דכתב הגאון ישועת יעקב דקושית התוס' לר' מנחם בר יוסף דאמר אימתי כי' ופירש רבא משום זילות' דבי דינא דיחזרו ויאסרו מה שהתירו ואמנם לאותו העד ודאי לא התירו ליכ' זילות' דב"ד ודפח"ח וא"כ אם נאמר דהיה לו אשה וא"כ בשעת עדותו אם היה רוצה לגרש אשתו ולישאנה לא היו מתירים לו א"כ שוב ליכ' זילותא דבי דינא ואמאי אמר ר"מ בר' יוסי לא תצא ודו"ק

(ד) הנה ראיתי בשו"ת הגאון מהר"ח הכהן בשם גדול אחד דכתב דהרמב"ם דכתב טעם דע"א משום דמילת' דעביד' לגלויי לא משקרי והיינו משום דפסק כרב דצרת סוטה אסורה וקשי' לי' מהא דאמר ר"ש ביאתה או חליצתה של אחת פוטרת צרתה וצ"ל כדמשני דזו סוטה דרבנן ע"ש והיינו לטעמ' דמילת' דעבידי לגלויי דאילו לטעמ' דאשה דייק' ומנסב' הוי סוטה דאוריית' דהא חזינין דלא דייק' ע"ש והגאון הקשה לו מלשון רש"י בדף פ"ה דכתב דע"א טעמ' דמהימן משום דדייק' ומנסבא והכ' לא דייק' וקנסוה רבנן אלמ' אפילו למ"ד משום דדייק' ומנסב' מ"מ הוי רק סוטה דרבנן ע"ש ואמנם כפ"ד התוס' דגם לטעמ' דמלת' דעל"ג מ"מ בעי דיוק' קצת ואז סומכין על הא דמלת' דעל"ג ע"ש א"ש פירש"י אליב' דמ"ד טעמ' דעל"ג דאעפ"כ כיון דבעי דיוק' קצת וכיון דהיא לא דייק' כלל קנסוה רבנן וזה מוכרח דאל"כ קשה למה פירש"י רק אליב' דמ"ד טעמ' משום דייק' ומנסב' ולא אליב' דמ"ד משום מלת' דעל"ג אלא ודאי דאליב' דמ"ד משום דהוי מלת' דעל"ג פירש"י דקשה לרש"י הא לדידי' ל"צ דיוק' ולאו אדיוק' דידה סמכינן אלא משום דהוי מילת' דעל"ג ולכך פירש דגם למ"ד משום מלת' דעל"ג אי לאו דסמכינין אדיוק' קצת דידה לא הוי שרינין א"א לעלמ' לכתחלה אלא משום תק"ע סמכו רבנן אדיוק' קצת דידה וכיון דהיא לא דייק' קנסוה אבל למ"ד דטעמ' משום דייק' ומנסבא א"כ עיקר הסמיכה על דיוק' דידה וכיון דהיא לא דייק' הוי סוטה דאוריית' ואפילו תימ' דרש"י לא ס"ל כן מ"מ הרמב"ם שפיר י"ל דס"ל לסבר' פשוטה דאליב' דמ"ד משום דייק' ומנסבא הוי סוטה דאוריית' ורב ס"ל כמ"ד משום מילת' דעביד' לגלויי ולכך פסק כן ודו"ק

(ה) והנה כבר כתבתי דהא דפסק הרמב"ם דבחד נגד חד אם ניסת לאחד מעידיה לא תצא היינו משום דס"ל טעמ' דמלת' דעל"ג לא משקרא וא"כ העד המעיד מת נאמן דהוי מילת' דעל"ג דשמא יבוא הבעל ויתברר שקרו אבל העד שאומר לא מת זה לא יתברר לעולם כמ"ש שם ובזה א"ש הא דפריך ביבמות דף פ"ח אמלת' דרב ממתניתין דאם לא רצה דפנו והא בלאו מלת' דרב קשה ולפמ"ש י"ל דהא בלא"ה י"ל דמיירי בחד נגד חד וניסת להעד המעיד שמת ואמרינן דתצא וכסברת הרמב"ן אך אליב' דרב דס"ל הטעם דמילת' דעל"ג ולדידי' בחד נגד חד ובניסת להעד לא תצא