בית א-ל א קב

(חדר נג דיני ערות אשה) פ"א בדין ב' אימרים מת וב' אומרים לא

מת

(א) כתב הרמב"ם פי"ב מה' גירושין הכ"ג שני עדים אומרים מת ושנים אומרים שהוא חי ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהיא ספק ואם נישאת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי לי ה"ז לא תצא וכתב הה"מ וז"ל כתב הרשב"א וז"ל כתב ר"ת הא דתנן ביבמות מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא י"ל שיש ע"א זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו שאם נחסר אחד מאלו שנשא את האשה נשאר אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים ואין נראה כן דעת רבינו שהרי אפילו בעד ועד כתב שאם נשאת לאחד מעדיה לא תצא וכן ודאי נראה דלא בעינין שלשה דאם איתא ה"ל להש"ס לפרושי והא דתנן ה"ז לא ישא את אשתו אינו אלא בע"א אבל בתרי לא חיישינין ואע"ג דאיכ' תרי לגביהו לא אמרינין האי דנשאה כמאן דליתי' דמי ותדע לך דאפילו בחד אם כנס לא יוציא כמו שנתבאר פ"י כו' ולא אמרו אלא לכתחלה ומשום חשדא ולא אמרינין כמאן דליתי' דמי עכ"ל הה"מ וע' בלח"מ ומל"מ שהאריכו לפרש דבריו וכתבתי במ"א. והנה התוס' הקשו ג"כ קושיא זו ותירצו דשנים אינן חשודין והא דהרגנוהו לא ישא את אשתו לא דשניהם מעידין כן כו' וכבר הרעישו הגאונים הח"צ ומהרא"ב בתשובה דהא גם בע"א המעיד אם כנס לא יוציא ומאי קשיא להו להתוס' ולר"ח ז"ל ובאמת הה"מ לעיל פרק יו"ד הי"ד כתב דרש"י פירש דהא דאמר אם כנס לא יוציא אכולהי קאי וברש"י לפנינו איתא דאמביא גט ואחכם שאסר קאי אבל על עד המעיד לא קאי וכדעת הרשב"א שהחמיר בעד המעיד ופשוט בעיני דגם דעת ר"ח ותוס' היה כן ויפלא בעיני שהגאונים ז"ל הרעישו העולם בזה וז"ב ודברי הה"מ תמוהין דכיון דנחית לסברת רובי המפרשים דאם כנס לא יוציא למה היה צריך לחלק בין חד לתרי דבפשיטות ה"ל לתרץ דהא אם כנס לא יוציא ולכאורה י"ל דרש"י שלפנינו ורובי המפורשים פליגי בזה דרש"י ס"ל ע"א לא מהימן מה"ת רק דרבנן הימנוהו מפני תק"ע וכיון דאמרו לא ישא את אשתו אם כנס מוצא דהן אמרו והן אמרו ורובי המפרשים ס"ל דע"א נאמן מה"ת מקרא דלא יקום ע"א באיש אבל קם הוא בעדות אשה וכיון דנאמן מה"ת אף דחז"ל אמרו לא ישא את אשתו מ"מ אם כנס לא יוציא ובזה א"ש החילוק בין חד לתרי דבתרי הא מה"ת נאמנים לכך אם כנס לא יוציא ולכאורה י"ל אף דבעלמ' עד המעיד אם כנס לא יוציא היינו מפני שאין כאן נגיעה גמורה אלא חשד בעלמ' כמ"ש הה"מ דהא בשעה שהעיד לא ידע אם תתרצה להנשא לו ושמא תתרצה באיש אחר ואטו בעל שקלית מעלמ' ולחוש שמא קנוניא עשו ביניהם והבטיחה לו להינשא לו על תנאי שיעיד לה זה רחוק מאוד דאשה דייקא ומנסבא ומכ"ש שלא תעשה בנפשה שקר להינשא באיסור א"א בזדון ואם יבוא בעלה תצא מזה ומזה וי"ג דרכים בה לכן הוא רק חשדא בעלמ' ולכך אם כנס לא יוציא אבל בכאן בתרי נגד תרי דאם נשאת לאחר תצא ורק לעד זה מותרת להנשא והיא מוכרחת להנשא לו ואם לאו תשב עגונה הוא נגיעה גמורה וכ"ע מודי דאם כנס מוציא ושפיר הקשו התוס' ולכך תירצו דתרי לא חשידי והיינו דגם כאן אין ברור להעד שתתרצה להנשא לו דשמא תתרצה בהשני ושוב הוי רק חשדא בעלמ' כמו בכל עד המעיד ואש כנס לא יוצא ונמצ' דאין קושיא כלל על התוס' ודו"ק ואמנם י"ל קושית הר"ח והתוספות ע"פ דברי הרמב"ם דהא דחששו ביבם המעיד משום שמא עיניו נתן בה היינו משום דאין כאן תקנת עגונות דהא אפשר בחליצה וכמ"ש היש"ש והב"ש וה"ה בע"א המעיד חששו שמא עיניו נתן בה דהרי אפשר שתנשא לאחר וליכ' משום תק"ע וז"ב ואמנם כאן בתרי נגד פרי דאם לא תינשא לעד המעיד תהא אסורה לכל דהא אסורה לכל אדם רק להעד המעיד שוב איכ' משום תק"ע ולא חששו שמא עיניו נתן בה ולכך לא תצא וז"ב וא"ש ובלא"ה לא ידעתי מה הקשו התוס' הא י"ל דמיירי שהיה להם נשים ומתו דל"ש שמא ענ"ב ואפשר דקשה להתוס' דהוי לי' לש"ס לפרושי ובפשיטות י"ל דבאמת יש לומר כן אלא דהתוס' תירצו בפשיטות דתרי לא חשידי דזה האמת ועפ"ז א"ש קושית הישועת יעקב דמה יעשו בהאי דירושלמי דמיירי בעד נגד עד תירוצם ולמ"ש א"ש דשם ע"כ לתרץ דמיירי שיש להעד אשה ודו"ק

(ב) והנה ראיתי בשו"ת חו"ז הגאון ח"צ דתירץ דהתוס' קשיא להו הא דתני לא תנשא ואם נשאת לא תצא דהא אם נשאת לא תצא ע"כ בנישאת לאחד מעדיה א"כ גם האי לא תינשא קאי גם לאחד מעדיה וע"ז הקשו התוס' שפיר הא לכתחלה אסורה להנשא לא' מעדיה ודוחק לומר דלא תנשא היינו לעלמ' ואם נשאת היינו לא' מעדיה דזה דוחק ע"ש ואם נימ' כן א"ש קושית הישועת יעקב מהירושלמי דבירושלמי קאי על המשנה דיבמות ע"א אומר מת וע"א אומר לא מת ה"ז לא תצא ומוקי לה בירושלמי כר"מ בר' יוסי וצ"ל בניסת לא' מעדיה ושם לא תני לא תנשא אלא לא תצא ולא קשה מהא דהרגנוהו לא ישא את אשתו דהא אם כנס לא יוציא ודו"ק ובאמת הרמב"ם חילק הלשונות שכתב ה"ז לא תינש' ואם נשאת תצא ואם נשאת לאחד מעדיה לזה שאמר לא מת ה"ז לא תצא ע"ש ולא קשה קושית הרמב"ן דלמה לא מוקי בבאו בבת אחת ומאי אם נשאת לא תצא שנישאת לא' מעדיה דשם א"ר יוחנן ה"ז לא תנש' ואם נשאת לא תצא דמשמע דבחד מיירי כתירוץ הגאון ח"צ ע"ש וע"ש בתשובה שהגאון מהר"א ברודא כתב דקושית הש"ס הבא עליה באשם תלוי קאי הוא רק אליב' דת"ק דס"ל אפי' נישאת אחר שבאו עדים ואמרו לא מת לא תצא אבל אם נישאת קודם שבאו עדים ואמרו לא מת אפילו נשאת לאחד מעלמ' לא תצא ע"ש א"כ בלא"ה לא קשה קושית הישועת יעקב דהא במתני' דיבמות תני נשאת ואח"כ בא ע"א ואמר לא מת ה"ז לא תצא ולא צ"ל דניסת לא' מעדיה ע"ש אבל דברי מהר"א ברודא צע"ג ע"ש ודו"ק והנה בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג דפסק בש"ע דתינש' צ"ע אם מותרת להנש' לאחד מהם דהא ל"ש לומר דעיניו נתן בה ומעיד שקר דא"כ השני אומר אמת והכחשתו אינה הכחשה וצ"ע

פ"ב בדין התירוה

לינשא

(א) הנה הב"ש ס"ק ק"ט כ' בשם התוס' לחלק דדוק' הכא בעינן התירוה לינשא משום דע"א רק מדרבנן מהימן ולכך לא הוי כשנים אא"כ פסקו הדין על פיו אבל בסוטה דע"א נאמן מה"ת נחשב כשנים אף דעדיין לא פסקו הדין על פיו ע"ש ואמנם התוס' לשיטתם דס"ל דע"א רק מדרבנן נאמן אבל לשיטת הרמב"ם דנאמן מה"ת משום דהוי מילת' דעבידא לאגלויי דלא משקרי אינשי וכמ"ש הנודע ביהודא לשיטת הרמב"ם לית' לחילוק זה ונראה דאף דבשניהם ע"א נאמן מה"ת מ"מ יש חילוק ביניהם דבסוטה הטעם דנאמן משום דבלא עידותו יש רגלים לדבר דקינא לה ונסתרה ובצירוף הע"א ה"ל כשני עדים מעידים וחזקת היתר לבעלה איתרע משעה שנסתרה (דאפילו לבעלה) כמ"ש התוס' אבל כאן באשה הא דהאמינה תורה לע"א היינו משום דעבידא לגלויי דלא משקרי אינשי וזה אינו דבר ברור ממש כמו שני עדים אלא דרוב' דאינשי לא משקרי במלת' דעבידא לגלויי כמבואר מלשון הרמב"ם סוף ה' גירושין שכתב לא הקפידה תורה עליו ושדבר רחוק הוא שיעיד העד בו בשקר כו' ע"ש משמע דרק דבר רחוק הוא שיעיד העד בו בשקר אבל אינו מן הנמנע לכך כ"מ שלא נפסק הדין על פיו אינו נחשב כשנים וגם הא איכ' חזקת אשת איש וז"ב והנה הב"ש בס"ק ק"י כתב דאם התירוה להינש' משמע בתוס' דאסורה לכתחלה להנש' רק דאם ניסת לא תצא ולזה מהני הא דהתירוה ולפ"ז אם לא התירוה אף אם ניסת תצא כשבאו זה אחר זה ואח"כ בד"ה ע"א כתבו בזה אחר זה לא תצא ומשמע אפילו לא התירוה ואתיא לתירוץ ר"י ע"ש ונראה דבד"ה ע"א כתבו בסוף דבריהם ובזה אחר זה מותרת להנש' מן התור' ע"ש ולפ"ז י"ל כיון דס"ל דע"א נאמן מן התורה אפילו לא התירוה נחשב לשנים כמו בסוטה ורק משום לזות שפתים איכ' אבל לעיל ס"ל דכאן אינו נאמן רק מדרבנן כמו שכתבו שם להדי' ולכך דוק' התירוה אבל לא התירוה אפילו ניסת תצא וזה שכתב הבית שמואל ואתיא לתירוץ ר"י ור"ל לפמ"ש א"ז מהרש"א להגיה דאין חילוק בין הכא לסוטה דבשניהם נחשב כשנים ע"ש היטב ומשמע מדברי התוס' דציינו עצמם על ע"א אומר מת דמיירי בפסולי עדות דגם בפסולי עדות נאמן מה"ת ואפשר דמיירי דהיא גם היא ג"כ אומרת שמת ולכן היא מצטרפת עם הפסול הראשון נגד הפסול השני אף אם לא התירוה לענין זה עכ"פ דלא תצא וע' בית שמואל ס"ק קט"ז ודו"ק שם וזה נ"ל ברור בכוונת הב"ש ודו"ק

והנה המחבר סעיף ל"ט כתב הנשאת ע"פ ע"א שלא ברשות ב"ד הוי כברשות ב"ד ולא תצא ונראה הטעם דהא כל נאמנות הע"א משום דאשה דייקא א"כ אם כבר נשאת מעצמה אמרינן מסתמ' דקדקה היטב וידעה ברור שמת ולא גרע מאומרת ברי לי שמת וע' סי' י"ז ס"ו וטעם האומרים דתצא י"ל דס"ל כטעם רש"י דרבנן אפקיענתו לקידושין מינה וזה דווק' אם באה לב"ד והתירוה להנשא דאז אפקעינהו לקידושין מינה אבל נישאת מעצמה והב"ד לא ידעו מזה לא וז"ב והבית שמואל הוכיח מתוס' דס"ל דתצא ולפמ"ש לעיל י"ל דהתוס' מיירי בעד כשר ועד כשר דבזה לא מהני אמירת ברי שלה אבל בד"ה עד אחד דמיירי בפסולי עדות היא מצטרפת עם הפסול הראשון ולכך אף אם לא התירוה לא תצא ודו"ק: