בית א-ל א קא

מ"מ הא לא היה בו משפטי תנאים ודו"ק היטב בדברים אלו כי נכונים הם לע"ד בס"ד ועוד יש לי פה פלפולים רבים ולא העליתים על ספר מפני האורך ואתה דע לך

(חדר נא) בענין יש תנאי בנישואין

הנה שאלת במה דכתב הה"מ כאן דהרמב"ם יצא לו דהמקדש על תנאי ובעל צריכה גט מספק מהא דאמרו זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גנו וכן נראה בפרק בא סימן ולא ידעת היכן מוכח שם כן הנה כבר עמד בזה הלח"מ ובא מצא מענה והנה בתוס' כתובות דף ע"ג ע"א ד"ה לא תימא כתבו תוס' דסוגיא דפרק בית שמאי סבר כעולא אמר ר' אלעזר דאמר המקדש על תנאי ובעל ד"ה צריכה הימנו גט ע"ש והנה עולא משמי' דר' אלעזר כלל הני ג' מקדש במלוה ועל תנאי ובפחות משום פרוטה ובעל דצריכה גט לדברי הכל כחדא ורב כהנא אמר עולא המקדש על תנאי ובעל זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט ומזה הוציא הרב המגיד דרק מספק צריכה גט וא"כ עולא דאמר לעיל משמי' דר"א ד"ה צריכה הימנו גט וכלל אותם כאחד ובמקדש במלוה או בש"פ צריכה גט בודאי כמ"ש הה"מ וא"כ ה"ה על תנאי ובעל צריכה גט ודאי וצ"ל דאף דכלל אותם כאחד מ"מ הא כדאיתא והא כדאיתא דבמלוה ופחות מש"פ צריכה גט ודאי ובעל תנאי ובעל צריכה גט מספק וא"כ כיון שכתבו התוס' דהא דפרק בית שמאי אזלי אליבא דעולא אמר ר' אלעזר והיינו דצריכה גט מספק ולפ"ז י"ל דט"ס הוא בהרב המגיד שכתב וכן נראה בפרק בא סימן וצ"ל בית שמאי אבל זה דוחק תיחוק מפשטי ולכן נראה דהנוסחא בפרק בא סימן א"ש והיינו דהא כתבו התוס' שם דשמואל סבר כר' ישמעאל בקידושי טעות ולא בקידושי קטנות והיינו משום דבתנאי י"ל דסמך על התנאי וסבור שנתקיים התנאי וא"כ א"ש דחילק הרמב"ם בין קידש על תנאי ובעל דצריכה גט מספק ובקידש במלוה או בפחות מש"פ כתב דצריכה גט ודאי דבתנאי י"ל דסמך על תנאו ולא בעל לשם קידושין אבל במלוה ופחות מש"פ דאדם יודע שאין קידושין במלוה ופחות מש"פ ודאי בעל לשם קידושין ולפ"ז גם רב דאמר צריכה הימנו גט היינו מספק וגבי קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת שפיר אמר דא"צ גט משני והיינו דודאי הראשון בעל לשם קידושין ובזה א"ש קושית התוס' ד"ה והא איפלגו דהקשו דתרויהו צריכי דאי איתמר קמייתא ה"א דהא דאמר רב צריכה גנו היינו מספק כו' ע"ש דזה למסקנא דאמר משום דאיכ' תנאה כו' אבל בס"ד לא אסיק אדעתי' הך סברא וחילוק זה ודו"ק היטב ולפ"ז למסקנא שפיר נוכל לפרש כוונת אביי לא תימא טעמי' דרב משום דאחולי אחיל לתנאה והוי קידושי ודאי אלא טעמ' דרב דא"א עושה בעילתו בעילת זנות והוי רק גט מספק דהא איכ' למימר דאתנאי' קא סמיך ולפ"ז לא קשה כלל והא אפלגו בה חדא זימנא כו' וזה כפירש"י דלטעמ' דאחולי אחלי' לתנאה אית לה כתובה דודאי הוא אלא טעמי' דרב דא"א עושה בב"ז. ואמנם ספק הוא ולית לה כתובה מספק וכשיטת התוס' דבין לטעמ' דאחולי אחלי' בין לטעמ' דא"א עושה בב"ז לית לה כתובה משמע דגם לטעמ' דאחולי אחלי' לתנאה הוי רק ספק ולכך לית לה כתובה וכמ"ש הרמב"ם וכדתנן במתניתין תצא שלא בכתובה ודו"ק

והנה התוס' ד"ה לא תימא הקשו על פירש"י דפירש לא תימא טעמי' דרב משום דכנסה סתם אחלי לתנאה וכתובה בעי למיתב לה אלא טעמ' כו' והקשו התוס' פשיטא דהא תנן תצא שלא בכתובה ופירש ר"י לא תימא טעמ' דרב משום דאחולי אחלי' לתנאה כיון דכנסה אף דלא בעל אלא טעמ' דא"א עבב"ז ודוקא בעיל אבל כתובה ודאי לית לה ע"ש דכתבו ופליגא אעולא אמר ר' אלעזר דאמר לקמן דבבעל כ"ע מודה דצריכה גנו ולא פליג שמואל על רב אלא בלא בעל ועמדו הא גם לפירש"י פליג אביי על עולא ע"ש ולפמ"ש א"ש דהא עמד הלח"מ מי הכריחו להש"ס לפרש דברי אביי דמשום א"א עושה בב"ז צריכה גט ודאי דילמ' בעי רק גט ספק ולא קשה והא אפלגי בה חדא זימנא דהא שם לא בעי לרב גט משני ותירץ דבעל הש"ס ידע דכן פירוש דברי אביי ע"ש והנה לפירש"י שפיר י"ל דהכי אמר אביי לא תימא טעמי' דרב דאחולי אחלי לתנאי' והוא ודאי וכתובה אית לה אלא טעמ' משום דא"א עושה בב"ז וצריכה גט מספק וכתובה לית לה וא"כ לא פליג על עולא אמר ר"א דהא גם לעולא צריכה רק גט מספק דהא רב כהנא משמי' דעולא אמר המקדש על תנאי ובעל זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט דמזה דקדקו הה"מ והרא"ש דהוא רק ספק גט אבל לפירוש תוס' בשם ר"י דה"פ לא תימא טעמ' דרב משום דכנסה אחולי אחלי' לתנאה ואפילו לא בעל אלא טעמי' דרב משום דא"א עושה בב"ז ודוקא בעל א"כ א"א לפרש כמ"ש דהא בכנס ובעל ג"כ יש יותר סברא שתהי' צריכה ודאי גט מכנס לחודי' וא"כ ע"כ כוונתו דהוא ודאי וא"כ פליג על עולא אמר ר"א ודו"ק היטב והנה הסוגיא עמוקה מאוד ולא עמדתי על תכנה ע"ש קצרתי

(חדר נב) בדין עד אחר בהכחשה

בקדושין

(א) בש"ע סי' מ"ז סעיף ג' ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר כו' ע"ש וע' ברמב"ם פרק ט' מהלכות אישות הלכה ל"א והה"מ כתב שם שדבריו מתמיהין כו' וכן מוכיח שם בסוגיא שבפרק האומר והוא מה דאמר שם ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן וע' בלח"מ ואמנם רש"י פירש שם דע"א מכחישו ושבועה לא שייך הכא עכ"ל וא"כ אין ראיה מכאן לאם אין ע"א כנגדו מכחישו רק האשה מכחישתו ובאמת הש"ך ביורה דעה סימן קכ"ז ס"ק י"ד הביא נוסחא אחרת בשם רש"י ע"ש אבל הפני יהושע החזיק בנוסחא שלפנינו ברש"י וכתב דעיקר מימרא דר"י מיירי כשהיא מכחישתו דהא בשניהם מודים אין ולאו ורפיא בידו ע"ש ועכצ"ל דהרב המגיד היה לו נוסחת הש"ך ברש"י אמנם לפי תירץ הרב המגיד שפיר כתב רש"י דע"א מכחישו דאילו מה שהיא מכחשת אינו כלום דהא הע"א מסייע לה וכמ"ש במ"א והנה הראב"ד פירש דבכתובות ומיירי שהיא אינה יודעת כגון דאומר שאביה קידשה כו' וע' בתוס' שם ד"ה תרויהו שהקשו אמאי לא תנשא דה"ל לאוקמי אחזקת פנויה ותירצו כגון שאנו יודעין שזרק לה קידושין כו' ועוד תירצו שהיו כרות דולקות כו' ומוכח מדבריהן דאפילו האשה מכחשת את העד לא תנשא לכתחלה דהא כתבו דלא היה צריך לזה הטעם דתרויהו בפנויה קא מסהדי דאפילו ליכא אלא העד דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים ואח"כ כתבו אבל תימא אמאי לא תינשא לכתחלה דהוי לן לאוקומי אחזקת פנויה ע"ש ולא הקשו, דאפילו בלא העד האומר לא נתקדשה אמאי לא תינשא לכתחלה ואי משום העד האומר נתקדשה הא כשניסת הרי היא כמכחשת אותו וע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואמנם י"ל דהתוס' קאי על אביי דמשני בע"א אומר נתקדשה כו' והנה אביי ס"ל בפרק האומר אשתך זכתה בע"א אסורה ואין להאריך

(ב) והנה כתב הרמב"ם אמרה מקודשת אני וכו' עד שיבוא ארוסה וכתב הה"מ דאינה מותרת לו בלא גט מן השני והקשה הלח"מ הא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין כמו בהלכה כ"ו ובאמת המקנה כתב דכוונת הרמב"ם עד שיבוא ויתן לה גט ותהיה מותרת לעלמ' אבל לשון הה"מ קשה ואני בתשובה ביארתי דברי הרמב"ם על נכון ומפני הטירדא לא העתקתי וכשאני לעצמי אמינא דהרמב"ם מיירי שאמרה נתקדשתי לפלוני וא"ש דכתב עד שיבוא ארוסה ונדחקו הה"מ וכן הב"ש לפרש שתודה לו ואפשר אף שתעמוד בדברי' כו' והב"ש כתב שיבואו עדים ע"ש ולפמ"ש א"ש דהא גם בתחלה אמרה נתקדשתי לפלוני ובא אותו פלוני ואף ששויא נפשה חד"א על כל העולם הא על אותו פלוני לא שויא נפשה חד"א ובאמת דהרא"ה כתב דאם אמרה לפלוני תו לא מהני אמתלא מ"מ י"ל דהרמב"ם לא ס"ל כן ובחידושי אמרתי בישוב קושית הלח"מ דהא רב שיננא אמר שם אף מגרש שני כו' דמימר אמרו עיינו בה רבנן דקידושי טעות היו ופירש"י דמצאו דהיתה מקודשת לראשון וקידושי שני לאו כלום היו ולא ידעו בגט שנתן לה השני ע"ש. ואמנם רב פפא לא ס"ל הכי דהא מיירי שבדקו על הקול ולא מצאו עדים ברורים בראיה ברורה שמקודשת לראשון וקידושי דשני היו לפנינו ואיך נימא דיסברו דמצאו שהי' מקודשת לראשון וקידושי שני לאו כלום הוא מה שהוא הפך להדיא ח"ב אבל כאן דאין הארוס לפנינו וגירשה שני ואח"כ בא הארוס והיא הודה לו ודאי יאמר הא דגירשה השני מפני שלא נודע לב"ד שהיא מקודשת לראשון וקידושי שני קידושי טעות הן אבל אח"כ כשבא הראשון והיא הודית לו ונתברר שהיא מקודשת לו וקידושי שני קידושי טעות הן שפיר פסקו שישאנה הראשון ולא מחזיר גרושתו הוא דהא קידושי שני לאו כלום היו וגירושיו לאו גירושין הן וז"ב

והנה יש להבין מ"ש ואם קידשה אחר נותן לה גט ותהי' אסורה עליו ועל כל העולם כו' גט זה מה טיבו כיון דאין מתירה לשום אדם ימתינו עד שיבוא ארוסה ואם תודה לו יגרשה שני וישאנה ראשון ולפמ"ש דאם ימתינו עד שיבוא הראשון ויהיו שניהם לפנינו אז לא יוכל הראשון לישאנה דשייך שיאמרו מחזיר גרושתו כו' לכך החכים הרמב"ם ליעץ שיגרש השני בטרם שיבוא הראשון ושפיר כשיבוא הראשון ותודה לי ישאנה ודו"ק היטב ולפמ"ש הב"ש דיבוא עדים שהיא מקודשת להראשון לא קשה קושית הלח"מ ודו"ק: