בית יצחק - קבוע ספיקות צט

סימן מג

דין ספיקא דאורייתא בספק אם נעשה מעשה להתיר לשיטת הרמב"ם

לפמ"ש (סי' ל"ח) באריכות דאף אם נאמר ספיקא דרבנן לקולא גם באתחזק איסורא מ"מ ביש ספק אם נעשה מעשה להתיר חמיר יותר יעו"ש נלע"ד דבזה הענין יש לחלק ג"כ במ"ש הרמב"ם ספיקא דאורייתא מותר מן התורה היינו דווקא בספק במציאות אבל אם יש ספק אם נעשה מעשה להוציא מן האיסור או להוציאו מידי חיוב דאורייתא דבכה"ג מודה הרמב"ם דהוי אסור מן התורה בספק ועדיף יותר מאתחזק איסורא בחתיכה אחת משתי חתיכות שכתבנו בפהש"ע באורך דבזה מודה הרמב"ם וראי' מאשם תלוי ע"ש וא"כ כ"ש בכה"ג דשם אתחזק ג"כ התירא וכ"ש כאן דהאיסור הי' ודאי וספק אם נעשה מעשה להוציאו מידי איסור דודאי אסור ועליך להביא ראי' ואף שדבר זה פשוט דעדיף מחזקת איסור וכודאי חשיב כדאיתא בפ"ק דחולין לא בדק בסימנים הוי נבילה ומקרי ודאי נבילה כמ"ש הפוסקים. מ"מ כתבתי זה לפי שראיתי בפרמ"ג (בפתיחה לה' תערובו') שכ' במי שספק לו אם בירך ברכת המזון או לאו באכל שיעורא דאורייתא כדי שביעה ומי שאכל שיעורא דרבנן והיינו אשה שאכלה שיעורא דרבנן שלא היתה בכלל הערבות מוציאה אותו להרמב"ם דס"ל ספיקא לקולא מן התורה הוי דרבנן ודרבנן ופטור ואינו צריך לחזור ולברך משא"כ לשיטת הרשב"א ודעימי' דס"ל ספיקו מדאורייתא לחומרא אינו יוצא ע"י וצריך לחזור ולברך ולענ"ד אינו כן דבכה"ג חייב לחזור ולברך מדאורייתא גם לשיטת הרמב"ם דדמיא לספק אם נעשה מעשה להוציא מידי חיוב שנתחייב כבר מן התורה ועיין בשערי תשובה להגאון מוהרא"ז מרגליות מבראר (א"ח סי' קפ"ד ס"ק ו') שהביא שם בשם ליקוטי פר"ח במ"ש המחבר בספק אם בירך ברהמ"ז דצריך לחזור ולברך כ' שם דאעפ"כ לא מצי להוציא אחרים שודאי לא בירכו משום דספק דאורייתא לחומרא מדרבנן ולא אתי למיפק דאורייתא. והביא שם בשם ס' בר"י שהקשה בשם חכם אחד דהא חזקה דאורייתא ובכה"ג ספיקא לחומרא מן התורה. והוא ז"ל תירץ ע"ז דהכא אין החזקה שאכל מתנגד לספק שמא בירך יעו"ש ולענ"ד אינו כן דדמיא לספק אם נעשה מעשה להתיר דגרע יותר מחזקה דדינא ואין לך חזקה יותר מזה דהעמידנו על חזקתו שלא בירך כמו בתחילה ודמיא ממש לספק הניח עירוב שנתבאר לעיל (סי' ל"ח) יעו"ש אכן מטעם אחר הי' נראה לכאורה דאינו מוציא מי שאכל כדי שביעה בודאי דאף דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא מ"מ לא חשיב כודאי ממש ומידי ספיקא לא נפקא וא"כ מי שאכל כד' שביעה יש בו ג"כ ספיקא דאורייתא אם יצא ידי חובת ברהמ"ז או לא דאולי האחר כבר בירך ויצא ולא הי' יכול להוציא האחר:

ואף שכתבנו שיש לו חזקת חיוב מדאורייתא דהעמידנו על חזקתו לכ"ע, מ"מ גם השני יש לו חזקה להיפוך דנתחייב בברהמ"ז מן התורה ואינו יודע אם נפטר מחיובו שהי' עליו בתחילה ע"י אותו אחר או לאו, ואף בחזקת הראשון עדיף יותר שהיא חזקה דגופא. ודמיא לאינו יודע אם שחט הסימנים משא"כ חזקה של השני דעכ"פ שמע ברהמ"ז מן הראשון רק שאינו יודע אם יצא בזה אולי לא הי' בר חיובא מדאורייתא והוה חזקה דדינא דגרע מחזקה דגופא כמ"ש באורך (סי' ל"ח) ע"ש מ"מ לקולא אין סברא לחלק בין חזקה לחזקה גם מ"ש בפרמ"ג בפתיחה שם דאשה שמסופקת אם ברכה ברהמ"ז דפטורה. מטעם ס"ס בדאורייתא וספיקא דרבנן ביחד יעו"ש לפמ"ש אין הדבר כן דמטעם ספיקא דרבנן אין להקל דדמיא לספק הניח עירוב ואף אם נאמר דס"ס בדאורייתא אפי' במקום חזקה כהאי שאינו יודע אם נעשה מעשה שינוי להוציא מחזקה שהי' בו הוי ס"ס מעליא מ"מ מטעם חד ספק בדרבנן יש להחמיר בכה"ג ולברך, ואף שיש כאן ספק ברכה שאינה צריכה, מ"מ לפמ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין דברכה שאינה צריכה לאו מדאורייתא הוא א"כ הוי ספיקא דרבנן ולקולא וכיון שמצד חיוב ברהמ"ז ראוי לחייבה מספיקא דרבנן בספק אם נעשה מעשה ספק דרבנן זה דוחה לספק דרבנן של איסור ברכה שאינה צריכה והא לא דמיא להא דספק מוציא מידי ודאי אפי' בדאורייתא כל שהי' ספק שני כגוונא דפ"ק דפסחים בחבר שמת או בהפילה נפל. וכן במדורות הכושיים דשם הוי ספק הרגיל דדרך חולדה וברדלס לגרור ולאכול וכן בחבר דרכו לתקן שלא יוציא תקלה מידו כדאיתא התם ומסתמא דרכו לתקן מיד כדי שלא יבא תקלה ע"י משא"כ בברהמ"ז דאין זה רגיל שתברך תיכף אם לא כשנזכרה אחר זמן שאין דרכה להתאחר בכל פעם לברך אחר אכילתה כמו שנתאחר הזמן עכשיו בזה יש לדמות להא דספק הרגיל וכמ"ש למעלה (סי' ל') יעו"ש וא"כ גם מ"ש המחבר (שם סעיף ד') אכל ואינו יודע אם בירך צריך לברך מספק מפני שהוא של תורה משמע דבברכות דרבנן אינו צריך לחזור ולברך ולפמ"ש. אם הספק לו תיכף אחר האכילה צריך לברך גם בברכות דרבנן דהוי כספק הניח העירוב אם לא כשנזכר אחר זמן שאין דרכו להתאחר כל כך וצ"ע שסתמו הפוסקים וקצרו בזה ונראה דאפילו נזכר מיד לפמ"ש שמחוייבת מדרבנן לברך אם הוציאה למי שאכל שיעורא דרבנן כזית אינה יכולה להוציאו וחייב לברך שנית דאף אם נאמר דחייבת לברך מדרבנן מטעם דהוי כספק הינוח. מ"מ ודאי ממש לא הוי ועכ"פ קיל יותר ממי שאכל שיעורא דרבנן וחיובו ודאי ודמיא לקטן שאכל כזית שאינו מוציא גדול שאכל ג"כ כזית אף דגם הוא חיובו רק דרבנן מ"מ הקטן הוי תרתי דרבנן ובגדול חד דרבנן וכמ"ש התוס' בכ"מ במס' ברכות ובפרק שלשה שאכלו ובפרק מי שמתו ודוק

סימן מד

דין ספיקא דאורייתא לשיטת הרמב"ם אימת הוא לקולא מן התורה

כתב הפרמ"ג (שפ"ד ס"ק כ"ה) דאף לדעת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא צריך שיתייחס לזה שמנה תנאים ואלו הם:

(א) שלא יהא חזקה לאיסורא. דהא סוקלין ושורפין על החזקות ובזה יש כמה חילוקים שונים וכבר נתבאר למעלה באריכות. (ב) היכא דבידינו לברר הספק אז הוא מדאורייתא לכ"ע כן כתב מהרי"ע ופר"ח. והוכיחו כן מהא דדייק הש"ס בפ"ק דחולין מנלן דאזלינן בתר רובא וקאמר שם מפסח ומראשה של עולה ופרה אדומה ולפי שיטת הרמב"ם אין כאן ראי' ולכן תירצו דשם יש לברר הספק ע"י בדיקה:

ולכאורה הוא תמוה דהא קאמר שם דאי אפשר לברורי משום דכתיב ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה וכן בפסח כתיב ועצם לא ישברו בו וכן כולם יעו"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' לשיטת הרמב"ם וצריך לומר דהכי קאמרי כיון דאי הוה חולין הי' אפשר לברר הספק בכזה מדאורייתא אסור וא"כ האיך אמרה תורה להקריב עולה דהא קודם שיקדישנה אסורה הוא מספיקא דאורייתא:

ועמ"ש בפתח השער בשם הכרו"פ ישוב אחר לקושיא זאת וא"כ אין חילוק זה מוכרח בדעת הרמב"ם (ג) איקבע איסורא כגון שתי חתיכות ואחת מהן חלב אפי' נאבדה אחת מהן ספיקו אסור מן התורה ועיין ברמב"ם (פ"ח מהלכו' שגגות ה"ד) שפסק כמ"ד בחתיכ' אחת משתי חתיכות משום דאיקבע איסורא ובכ"מ שם הניח בצ"ע דרבא ור' זירא פליגי על ר"ג דקאמר האי טעמא ולדידהו בכה"ג לא מחייב אשם תליו:

ובלחם משנה יישב קושיא זאת ע"ש:

(ד) ספק כרת אפשר לחד גירסא בדברי הרמב"ם שהוא מן התורה:

וגירסא זאת כבר דחו אותה האחרונים דמשמע שכת' כן הרמב"ם כדי לתרץ מה דחייבה תורה אשם תלוי על ספק כרת ובאמת לפמ"ש הרמב"ם דאינו חייב כי אם בחתיכה אחת משתי חתיכות א"כ אין ראי' משם וא"כ אין הכרח לענין זה:

וקצת סמך יש לזה ממ"ש בכ"מ שחששו חכמים באיסור אשת איש למיעוטא כמו שמצינו בסוף מס' יבמות במים שאין להם סוף, ובפ"ב דקדושין באתרא דרובא מתבלי והדר מקדשי כו' (דף נ' ע"ב) ובתוס' שם שכתבו ג"כ דמחומר אשת איש חששו חכמים למיעוטא ואם נאמר דבספק דאורייתא בחומר כרת מן התורה לחומרא שפיר חששו חכמים למיעוטא כיון שהתורה החמירה ג"כ בזה יותר ה תרי ותרי או פלוגתא דרבוותא אפשר דמודה הרמב"ם דהוא אסור מן התורה ולכאורה מוכרח לחלק כן מהא דאמרה תורה אחרי רבים להטות והוא כלל גדול בכל דבר שחז"ל למדו משם דאזלינן בתר רובא אף באיסורים ומשמע דאם היה פלגא ופלגא אסור מן התורה ויש לומר דזה הוי כחתיכה אחת משתי חתיכות דאתחזק איסורא מקרי אכן יש לחלק דש"ה דיש חתיכה אחת בודאי שהוא אסורה משא"כ בזה. וכן יראה מלשון הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וגו' וציוות' התור' וקמת ועלית וגו' הרי מוכח דאסור לסמוך אקולא בדב' שיש בו ספק דפלוגת'. אך לפמ"ש הפר"ח רב מקו' דאיכ' לברורי לא התיר' התור' אין ראי' מש' דשם ג"כ א"כ לברורי ע"י ב"ד הגדול שבירושלי' (ו) כשהאיסור שכיח יותר ונוטה הספק יותר לאיסור ג"כ מן התורה לחומרא וזה פשט לפמ"ש הש"ך דכל ספק שאינו שקול לא מקרי ספק כלל:

(ז) היכא שע"י שנתיר ספק איסור נבוא לידי איסור ממנ"פ ג"כ אסור מן התורה כגון בספק ממזר דרחמנא