בית יצחק - קבוע ספיקות צח

דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא וא"כ בספק ראשון נעשה איסור דרבנן ואם נולד עוד ספק שני נעשה ספק בדרבנן וזה לא שייך בנד"ד דאפילו נאמר כן א"כ בספק ראשון כבר הותר א"כ גם בס"ס לחומרא יש להקל בנד"ד אכן לפמ"ש שם בדין ספק ראשון בגופו ספק ב' ע"י תערובות אפי' חד בחד אפילו נודע ספק ראשון תחילה יצא מידי איסור תורה והטעם דס"ס מטעם רובא הוא ואין לחלק כמ"ש שם דנלמד מסנהדרין אף דהם אומרים דעתם זה אחר זה יעו"ש א"כ ה"ה בנד"ד הוי רובא לאיסורא ואינו מועיל

וסבור הייתי לדקדק זה מדברי המל"מ (פ"ד מה' בכורות) בדין שאחד עשה שליח למכור פרתו המבכרת ונתן לו פרוטה דיש ס"ס לחומרא ספק אחד אם עשה שליחותו ספק שני אם הלכה כר"ת או כרש"י אם כסף קונה או משיכה ושם הי' איסור דרבנן דלבסוף נעשה בבכור מום בידים רק דאית בי' קנסא. וחקר שם דנראה דאם יש ס"ס להחמיר אסור גם בדרבנן ושם נולד ספק ראשון תחילה דהא הך ספיקא דכסף קונה או משיכה הוא ספיקא דדינא ונולד קודם מעשה זו אך יש לדחות דשם אף דספיקא דהאי דינא נולד תחילה מ"מ לא היה נ"מ בספק זה בשום דבר עד שנולד הבכור ונעשה בו המום ואז כבר באו ב' הספיקות יחד משא"כ בנד"ד אך כיון דבאמת בס"ס בדאוריית' נוטה דעת כמה פוסקים דשפיר הוי ס"ס ואנן קיי"ל דס"ס מטעם רובא הוי לכן אין להקל אף בדרבנן ואם היינו אומרים דס"ס לחומרא בדרבנן בנודע הספק בתחילה אזלינן לקולא היה אפשר ליישב מ"ש בסי' הקודם בהך סוגיא דידים ספק הי' בהם כשיעור כו' וכן בהא דפ"ב דעירובין ספק טבל כו' ואפי' טבל כו' דלכך אזלינן לקולא די"ל דמיירי בנודע ספק ראשון בתחילה וכמ"ש אבל לדינא נראה כמ"ש

סימן מא

דין ספק באיסור דרבנן ואח"כ ע"י גלגול נעשה ספק איסור דאורייתא

יש להסתפק אם הי' כאן איסור דרבנן בספק ואח"כ ע"י גלגול נעשה ספק בדאורייתא מה דינו כגון שעה חמשית בער"פ שאסור לאכול חמץ מדרבנן והי' כאן חתיכה שנסתפקנו אם חמץ הוא או לאו דלכאורה יש לומר כיון דבאיסור דאורייתא כבר נתבאר דאם הי' תחילה ספק בדאורייתא ואח"כ ע"י גלגול נעשה דרבנן אינו מועיל להתיר כיון שכבר נאסר מספק נעשה כודאי איסור וא"כ ה"ה להיפוך אם הי' תחילה ספק בדרבנן כיון שכבר נקרא עליו שם היתר א"כ שוב אי אתה יכול לאוסרה גם אחר שעה ששית לשיטת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ואולי לא אסרוה חכמים מספיקא כיון שכבר נתנו עליו שם היתר בתחילה והחזיקו בו כודאי מצה:

(אמנם זה פשוט לדעת הרשב"א ודעימי' דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא ודאי דאין כח ביד חכמים מה שהתירוהו בשעה חמישית להתיר ספק איסור שאסור מן התורה וזה פשוט) אך נראה דגם לדעת הרמב"ם אין להקל בזה כיון דלענין איסור דאורייתא כל זמן שלא הגיע שעת איסור מן התורה כאילו לא הי' נולד בו שום ספק דמיא דהא מדאורייתא בשעה חמישית אין בו נ"מ בהך ספק וא"כ כשהגיע שעה דאסור דאורייתא נולד בו ספק וא"כ הוי ספיקא דאורייתא ממש ואזלינן לחומרא:

ומה שיש לחקור עוד אם בשעה חמישית מותר מספק דאז עכ"פ הוה ספיקא דרבנן או דילמא כיון דאותה חתיכה עצמה תהי' אסורה לאחר שש מספק וכ"ש למאן דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא א"כ נחזיק אותה לחמץ ודאי א"כ א"א להתירה קודם שש דהאיך נחזיק אותה אז לאינה חמץ והוה תרתי דסתרי ועוד דאיכא למגזר אם יאכלנה קודם שש יאכלנה ג"כ אח"כ דהא עיקר הגזירה היתה לאסור ב' שעות קודם משום דאיכא למטעי ביום המעונן כמ"ש בגמרא ואין להוכיח מהנך בעיות דפ"ק דפסחים בסוגיא דתשע ציבורין של מצה כו' ובבעי' דעכבר נכנס כו' דמסקינן אם בטלו אז ספיקו להקל דהוי ספיקא דרבנן דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי אף דזה עצמו יהי' ספק דאורייתא כשלא יבטל עד שעה ששית דאז אין ברשותו לבטלו וא"כ גם בנד"ד אף שאח"כ יהי' בו ספק דאורייתא כיון שעכשיו הוא ספק דרבנן מותר דזה אינו דהתם יש למצוא מקום דלעולם לא יהי' בו חשש איסור דאורייתא כגון אם יבטלו עכשיו שוב אין עליו חיוב בדיקה דאורייתא לעולם משא"כ בנד"ד והיה נראה לכאורה דתליא במחלוקת הרמב"ם והרשב"א דלהרמב"ם דס"ל ספק תורה לקולא מן התורה לא שייך לגזור אטו אחר שש דהוה גזירה לגזירה ולהרשב"א ודעימי' גזרינן ויש דמות ראי' לזה מהא דקיי"ל תבואה כל זמן שלא הוקבע למעשר ולא נכנס לבית אוכל מהם עראי ולאחר שראה פני הבית אסור ואם הכניס פירות ודעתו להכניסם לבית אע"פ שנגמר מלאכתם אוכל מהם עראי עד שיכנסו לבית וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' מעשר הלכה ד') הרי דאף שאח"כ יתחייב במעשר מן התורה אפ"ה בעת שהיא מדרבנן אוכל מהם עראי אבל לשיטת הרשב"א שפיר יש לגזור וכמ"ש. אך לפ"ז הי' נראה דגם להרשב"א מותר דנראה דמדאורייתא גבי מעשר אין חילוק בין קבע לעראי רק במה דחייב מדרבנן יש חילוק בזה ואין כאן מקומו. ויש לדחות ג"כ דש"ה דיש בידו שלא יתחייבו לעולם מן התורה כגון שלא יכניסם לבית לכך לא גזרינן בי' אטו אח"כ משא"כ בנד"ד דע"כ אחר שש יאסר מדאורייתא ואף אם נאמר כהרמב"ם דספיקא מותר מן התורה יש הרבה דברים שגזרו בהם גזירה לגזירה כדאיתא ברפ"ק דביצה ובפרט בשעות דנקל בהם לטעות וצריך עיון

סימן מב

דין ספיקא דרבנן במקום חזקה אי מחזיקין מחזקה זו לאחר

נסתפקתי לפי אותם פוסקים הסוברים דספיקא דרבנן במי דאתחזק איסורא הולכים לחומרא אם יש לו מחזיקים מאיסור לאיסור דשמא יש לומר דווקא אם הספק הוא בא חזקה עצמה שהי' מוחזק בה בתחילה בודאי איסור ואינו יודע אם ממנה אז אמרינן דאפילו בדרבנן לחומרא דכל חזקה כודאי הוא כל שאפילו אם נחמיר עליו עכ"פ יצא מחזקתו הראשונה ונכנס לחצר אחרת יש לומר כיון דתחילת כניסתו לחזקה שני' הוא בספק. אמרינן בי' ספיקא דרבנן לקולא. ומה שהביאני להסתפק בזה הא דאיתא פ"ק דמכות (דף ד' ע"א) חביות מליאה מים שנפל ל הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה כו' ופרש"י שם משום דחיישינן שמא כל המים שבחביות באו למקום אחד וחיישינן שמא הי' שלש לוגין מים שאובים במקום אחד: ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובים

והנה הך דינא הוא מדרבנן ולתרומה דהרי שיעור מקוה של כל מימות שבעולם אין פוסלים אותו רק טומאה דרבנן כאן משמנה עשר דבר שגזרו דהבא ראשו ורובו במים שאובים בשלש לוגין דנפסל גופו מלאכול בתרומה. וא"כ הרי יש כאן ספיקא במילתא דרבנן: וא"כ קשה למה החמירו חכמים בזה אלא ע"כ משום דהך גברא בחזקת טומאה קאי והיה ספיקא במקום חזקה אף דעכ"פ יו מחזקתו הראשונה שהי' טמא תחילה דהרי לחולין הוא טהור גמור אפי' מדרבנן מ"מ כאן דלתרומה נשאר עליו שם טומאה ובעת שעד לא טבל טבילה גמורה נכנס שם יצא מחזקה לחזקה ומחזיקין מטומאה לטומאה. ואף שכתבנו למעלה שדעת הרמב"ם דספיקא דרבנן במקום חזקה לקולא עליו לא קשה כלל דהוא גורס בש"ס א"א שלא יהא שלשה לוגין במקום אחד כמ"ש: ובזה מתורץ מה דנקט הטובל שו כו' דמשמע דמיירי בטמא ולא נקט הש"ס הך דינא בטהור גמור לפ"ד הרמב"ם דגם בטהור גזרו בביאה כמ"ש (בפ"ט מה' אבות הטומאה הלכה א') יעו"ש משום דכאן לא הוי ספיקא במקום חזקה ואדרבא יש לו חזקת טהרה. ובזה נדחה מ"ש במל"מ שם להוכיח מזה דרש"י ס"ל דבטהור לא גזרו רק בנפילה דלפמ"ש אין זה מוכרח כלל אכן דין זה שכתבתי אינו מוכרח משם דלפ"ז יקשה מה דאיתא בסוגיא דשם תניא נמי הכי חביות מליאה יין כו' חיישינן לשלשה לוגין מים שאובים כו' וכן בככר של תרומה שנפל שם טמא וקאמר שם מאי וב כו' מ"ד התם אוקי גברא אחזקה הכא אוקי תרומה אחזקה קמ"ל הרי מבואר דבתרומה אין שם חזקה ואדרבא יש לככר חזקה לטהרה ואפ"ה מטמאים אותו והא קיי"ל בכל דוכתי אוקי אחזקה ואמאי הככר טמא'. והא קיי"ל דים הגדול דינו כרה"ר לטומאה כמ"ש הרמב"ם (פ"כ מהלכות אבות הטומאה הלכה ב') וספק טומאה ברה"י טהור: וצ"ל משום דשכיח ביותר שיהיו שלשה לוגין במקום אחד והוי ספק הרגיל וקרוב לודאי טומאה: ולכך גזרו ג"כ בטומאה דרבנן וכן נראה דהא לכמה פוסקים אין מחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש הפוסקים בדין נמצא מים בראש ונסתפקו אם הגיעו למוח עש"ך (סי' נ') ובאחרונים שהאריכו בזה ודברי הפרמ"ג כאן תמוהים לענ"ד שדקדק מדברי הש"ס אלו דבמקום חזקה אזלינן בספיק' דרבנן לחומרא. וכתב מאי דככר טמא הוא ממילא כיון שהאדם טמא. וזה ודאי אינו דהא בש"ס מבואר דבככר אין כאן חזקת טומאה כלל. גם אין דבריו מובנים כלל מ"ש דכיון דגברא טמא כ' הא בגמרא מיירי בככר של תרומה שנפל מעצמו ומה שייכות טומאה דגברא לכאן ודוק: