בית יצחק - קבוע ספיקות צז

התפלל דהוא ג"כ ספק הרגיל ועומד לכך להתפלל לכן ספק מוציא מידי ודאי דרבנן וא"כ יש כאן סמך לדברי הט"ז בדין מליחת הבשר הנ"ל דהוא ג"כ ספק הרגיל ואפשר דזהו כוונת הט"ז במ"ש דרוב מולחין כהוגן ר"ל דמקרי ספק הרגיל, וקרוב לודאי וא"ש

אך מה שחילקו הגאונים בעל משנה למלך ובעל נוב"י בדין ספק אם נעשה מעשה בין אם ספק התחיל מעשה המסלק חזקת האיסור והתחיל המתיר או לא התחיל עדיין כגון בספק הינוח או לא טבל כלל: ובין שיש בו ודאי דהתחיל המתיר רק שיש ספק אם נגמרה הטבילה בכל גופו וכדומה יש לפקפק כ"ז מהא דפ"ג דעירובין במתן עירובו לקוף להוליכו או לקטן והתחיל להוליכו כמ"ש במשנה נתנו לקוף והוליכו כו' רק שיש ספק אם גמר שליחותו ונתן העירוב למי שאמר לקבלו ממנו כדקאמר התם בש"ס וא"כ הוה לן למימר דהו' ספיקא דרבנן ולקולא כמ"ש למעלה: וצ"ל דכיון דהקטן או הקוף אינם בני עירוב ומיירי שאמר לאחר לקבל ממנו כמבואר שם א"כ עיקר העירוב נעשה ע"י אותו אחר: ונמצא שכל שלא ידענו שמסרו העירוב ליד האחר הרי יש ספק אם התחיל הנחת העירוב או לאו דעיקר התחלת העירוב הוי ע"י אותו האחר שמקבל מהם: ואף דקאמר התם בהא דפריך ודילמא לא מקבל מיני' ושני לי' חזקה שליח עושה שליחותו וא"כ בו אין שום ספק כלל רק עיקר הספק באותו שליח הקוף או הקטן אם הביאו ליד האחר וא"כ הדרא. קושי' לדוכתי' דדמיא לירד לטבול וספק אם גמר הטבילה. וצ"ל דבאמת מאי דפריך התם ודלמא לא ממטי לי' היינו דלכתחילה אין לסמוך ע"ז להכניס עצמו בספק או משום דאיכא לברורי כמ"ש במל"מ: אך מה שהקשה שם ודילמא לא שקיל מיני' והוצרך לתרץ משום חזקה שליח עושה שליחותו היינו משום דהוי ספק הינוח עדיין שלא התחיל המתיר ומכאן יש להוכיח דהא דקאמר בכ"מ בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו אינו מטעם ספיקא דרבנן לקולא דהא כאן לא מהני הך סברא. אלא צ"ל דהך סברא דחזקה שליח עושה שליחותו מקרי ספק הרגיל שעומד לכך וקרוב לודאי ולכן הוא מוציא מידי ודאי איסור דרבנן ולא מידי ודאי איסור דאורייתא ועמ"ש בשעה"ק בזה באורך

סימן לט

דין ס"ס לחומרא באיסור דרבנן

עוד חקר הגאון בעל מל"מ (פ"ד מה' בכורות) אם היו איסור דרבנן ויש בו ס"ס לחומרא אם אסור או לאו דלכאורה יש לומר דכי היכא דבאיסור תורה דקיי"ל בספיקא לחומרא מ"מ אם יש ס"ס אזלינן לקולא והוה כרובא להיתר וא"כ באיסור דרבנן אף דקיי"ל בספיקו לקולא מ"מ היכא דיש ס"ס לחומרא הוי קרוב לאיסור יותר וכודאי איסור דרבנן דמיא ובפ"ח מה' אבות הטומאה האריך ג"כ בענין זה והביא שם מהא דפ"ב דמקואות והובא בפ' בכל מערבין בהא דספק עירוב טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפי' טבל ספק היה בו כשיעור ספק לא הי' בו כשיעור דפירש הרע"ב דחדא אאידך קיימא דאפי' יש בו ס"ס להחמיר שמאזלא טבל ואת"ל טבל שמא לא הי' בו ארבעים סאה אפ"ה בטומאה קלה טהור הרי מבואר דבאיסור דרבנן אפי' ביש ס"ס להחמיר אזלינן לקולא: וכן פירשו בתוס' פ' בכל מערבין דהך ואפי' טבל קאי ארישא אבל ריצב"א פירש שם דאו או קתני וכן נראה מפרש"י שם ודקדק כן מדברי הרמב"ם (פ"י דמקואות וא"כ נראה דדין זה במחלוקות שנוי'

אמנם באמת צריך עיון לדעת המקילין באיסור דרבנן אפילו ביש ס"ס להחמיר ולפמ"ש הרשב"א בתשובה ונתבאר בכ"מ דס"ס מטעם רובא אתינן עלה וא"כ הוי רובא לאיסורא ומה גם דחזקת טומאה דהך גברא מסייע להך רוכא: וא"כ יש כאן רובא וחזקה ביחד דבכל התורה כודאי חשוב ולמה נתיר בזה דהא גם באיסור דרבנן אזלינן בתר רובא בכ"מ. ועיין בסי' ק"י בדין שתי קדירות ובפ' הערל ובמס' תרומות וכן בכ"מ ועיין בפ"ק דביצה זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן כו' ועיין מל"מ (פ"י דה' מקואות) שהביא משנה דפ"ב דמס' ידים בנטילת ידים והביא שם פר"ש דאפי' בג' ספיקות הידים טהורות דהיינו ספק אם יש בהם כשיעור או לאו ואפי' היה כשיעור ספק נעשה בהם מלאכה או לאו ואפי' תאמר לא נעשה בהם מלאכה ספק טמאים או טהורים דג"כ הידים טהורות וכ' שם במל"מ דאפשר דדוקא בנטילת ידים הקילו להתיר כמה ספיקות להחמיר משא"כ בשאר איסורים דרבנן אבל אין זה מספיק בהא דעירובין גבי טבילה דשם א"א לתרץ כן דא"כ לא הוי מקשה הש"ס מר"מ דעירובין אר"מ דטומאה דאפשר דשאני טומאה קלה דדברי סופרים מכל ספיקות דרבנן דהא גם ביש ס"ס להחמיר הקילו בו: גם אין סברא לומר שהקילו באיסור טומאת ידים משאר איסורים דרבנן כיון שיש לו סמך מקראי דוהתקדשתם והחמירו בו הרבה כמ"ש בפ"ב דערובין ובכ"מ

וסבור הייתי לומר בהך דידים כל הספיקות הם משם אחד דכל הספק אם המים יש בהם כדי לטהר דמה לי אם הם טמאי' או שנעשו בהם מלאכ' שאין בהם כשיעור וא"כ הכל ספק אחד אם המים כשירי' או פסולי' אך הך ספיקא דאם יש בהם כשיעור או לאו לא דמיא לספק נעשה בהם מלאכה דהא ידוע דאם ספק אחד מתיר יותר מחבירו שפיר אמרינן דהוה ס"ס אפי' היכא שהם משם אחד כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס ונתבאר בסימנים הקודמים וא"כ אם נעשו בהם מלאכה פסולים לגמרי משא"כ אם אין בהם כשיעור הם ראויים להצטרף ולהיות כשירים כשישלים אותם לכשיעור ויותר נ"ל דהפוסקים הם מחולקים בהא דקיי"ל ס"ס לחומרא דהתוס' ור"ש שפירשו דאפי' בכמה ספיקות מותר באיסור דרבנן ס"ל דלאו מטעם רובא הוא אלא משום דספק ראשון נעשה דרבנן וס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ושוב כשיש עוד ספק שני' הוה ספק בדרבנן וא"כ בס"ס באיסור דרבנן והס"ס לא שייך זה ק אזלינן לקולא, והריצב"א והרמב"ם דמשמע מדבריהם דאו או קתני ס"ל דטעם ס"ס הוא מטעם רובא, ולכך גם בדרבנן ס"ס להחמיר אזלינן לחומרא וקצת יש ראי' דלאו מטעם רובא הוא מהא דאיתא בסוף מס' יומא גבי פיקוח גל דאיתא התם ספק הי' שם ספק לא הי' שם ואפי' הי' שם ספק חי ספק מת מפקחין דמשמע דאפי' הי' שם כל הספיקות ג"כ מפקחין אף דקיי"ל בפיקוח נפש אין הולכין אחר הרוב היינו דווקא באתחזק ישראל שם כדמוכח שם מהא דמחלק בין חצר זו לחצר אחרת בין פריש כולהו לפריש מקצתייתו, וא"כ כאן שיש ס"ס אם הי' שם או לא הי' חי דלא אתחזק ישראל שם קשה למה מפקחין ושם א"א לפרש דאו או קתני. דא"כ מאי האי דקאמר ואפי' אם הי' חט כו' אדרבא בזה יש סברא יותר לומר דמפקחין דאתחזק שם ישראל אלא ע"כ דחדא אאידך קיימא, וכן מבואר להדיא בא"ח (סי' שכ"ט סעיף ג') דאפי' יש בו כמה ספיקות מפקחין אלא ע"כ דס"ל דס"ס לאו מטעם רובא הוא, ולכך בפ"נ דקיי"ל לקולא מקרא דוחי בהם מותר אפי' בכמה ספיקות ובזה יתיישב מאוד לשון הרמב"ם (פ"ב מה' שבת הלכה י"ח) וז"ל מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו כו' ולא הזכיר רבותא יותר והשמיט ג"כ מה דקאמר בש"ס דאפי' בכמה ספיקות מפקחין, ולפמ"ש א"ש דהוא אזיל לשיטתו דס"ל בה' מקואות דבכמה ספיקות לא הלכו להקל דמפרש שם או או קתני כמ"ש, וס"ל דס"ס מטעם רובא הוא ולכן גם בפיקוח גל ס"ל דלא מקלינן בס"ס, וס"ל במתני' דיומא דאו או קתני או שלא היו גורסים שם במתני' רק הך לישנא ספק שם כו' ונקט הך ספיקא לרבותא דאפי' ספק אם אתחזק שם ישראל מפקחין וכ"ש בשאר ספיקות והוא יותר נכון בעיני דאין דרכו של הרמב"ם לשנות לשון הש"ס ואלו הי' גורס כגירסא דידן הי' כותבו כמו בה' מקואות. אמנם במגיד משנה שם ראיתי שכ' דהרמב"ם לא חש להזכיר זה דכמה ספיקות ג"כ מפקחין משום שסמך עצמו על מ"ש בסמוך דאפי' תשעה עובדי כוכבים ואחד ישראל מפקחין והוא תמוה דמשם ליכא למשמע דין זה דש"ה דאתחזק ישראל והוה לי' קבוע וכדמפרש בש"ס להדיא:

ומלבד זה אין דרכו של הרמב"ם לשנות מלשון הש"ס ולסמוך שנוכל ללמוד דין זה מכללא דדין אחר מה שאינו מבואר בפירוש ובפרט דשם קיל יותר כמ"ש ולפ"ז מ"ש המג"א בא"ח ה' נט"י (סי' ק"ס) ) בהך דספק נטל ידיו כו' וגם ספק הי' בהם כשיעור כו' והביא שם דאפי' בכמה ספיקות אזלינן ג"כ לקולא. לפמ"ש אין זה ברור ומוסכם לכל הפוסקים:

ולדידן דס"ל דס"ס מטעם רובא הוא קיי"ל דס"ס אפילו במילתא דרבנן אם היא לחומרא אזלינן בתרה וכן עיקר לענ"ד ומכ"ש לדעת הש"ך דס"ל דספיקא דרבנן במקום חזקה אסור כ"ש בס"ס להחמיר אפילו שלא במקום חזקה דס"ס עדיף מחזקה וראי' לזה דהא לכמה פוסקים ס"ס במקום חזקה מותר וכמו שיבאר לפנינו אכן מ"ש לתרץ דעת התוס' דס"ל דס"ס לאו מטעם רובא הוא צ"ע דמדברי התוס' פ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ משמע דבריהם שם דאדרבא ס"ס עדיף מרובא דס"ל שם דאפילו להוציא ממון אזלינן בתר ס"ס וכמ"ש למעלה ואפשר לומר דס"ל דבטומאה הקילו יותר מכל איסורי דרבנן כמ"ש בפ"ק דביצה (דף ואו ע"א) שאני איסורא מטומאה דאפושי טומאה לא מפשינן וצ"ע

סימן מ

דין ס"ס לחומרא באיסור דרבנן ונודע ספק ראשון בתחילה

לפמ"ש בסימן הקודם דאם יש ס"ס להחמיר באיסור דרבנן אזלינן לחומרא יש לחקור אם הי' אפשר להפריד הספיקות ונודע ספק ראשון תחילה ואח"כ נולד הספק השני אי אזלינן בי' לחומרא דלכאורה י"ל כמו בס"ס באיסור דאורייתא אם יש ס"ס לקולא בגופו ונודע ספק ראשון תחילה דיש פוסקים שאינו מועיל והטעם כיון שנולד ספק הראשון כבר נאסר מן התורה וא"כ אם שוב נולד ספק שני הרי יש בו ספק דאוריית' וכמו כן בנד"ד באיסור דרבנן כל שנולד ספק ראשון תחיל' כבר נקרא עליו שם היתר וכודאי היתר הוא ואם שוב נולד עוד ספק לחומרא הרי הוי ספיקא דרבנן ולקולא ויש למצוא זה באופן שכתבנו בסי' הקודם בנט"י דהי' מים בכלי ספק הי' שם כשיעור או לא ונודע הספק ואח"כ נטל בהם ידיו וספק אם נטל כדין או לאו או שהי' תחיל' ספק במים אם נעשו בהם מלאכה ושוב נשפכו מהם ולא נודע אם נשאר כשיעור או לאו והספק הראשון נולד בתחילה ועמ"ש (לעיל סי' ד' ה') בדין ס"ס בדאורייתא ונולד ספק א' בתחילה דיש בזה מחלוקת האחרונים ודעת הפר"ח להקל וכן נוטה משמעות דברי הגר"א מווילנא וכתבנו שם סניף להתיר אם נאמר כדעת הרמב"ם