בית יצחק - קבוע ספיקות צו

כ"ג ע"ב) ד"ה תרווייהו בפנוי' קא מסהדי: ולכך פסק ג"כ המחבר (או"ח סי' שנ"ד וסימן ת"ט) דספק אם הונח העירוב או לא אינו עירוב דכאן לא אתרע החזקה כלל ודמיא לספק טבל לגמרי אכן השיג שם על הש"ך מטעם אחר במאי דהביא ראיה מתשו' הרשב"א דאתחזק איסורא אסור בספק דרבנן מהא דהשיב הרשב"א להשואל יעו"ש. דבאמת לכולהו שנויי דהתם באיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא אפי' אם אתחזק אסורא הדין ג"כ להתיר כל שלא הי' הספק בחזקה עצמה כגון בספק הינוח או ספק טבל וכעין מ"ש למעלה באורך וכן נראה נכון להשוות כל הסוגיות ולתוספת ביאור אומר אני דכלל גדול הוא וידוע בכ"מ בש"ס ופוסקים שיש שני מיני חזקות אחד חזקה דגופא. השני חזקה דדינא חזקה דגופא הוא שאנו מסופקים אם נעשה מעשה להוציא הדבר ממה שהי' בתחיל' כגון טבל שאינו ידוע אם נתרם עליו תרומה או לאו: או בספק הינוח עירוב או לא בכזה אמרינן כל זמן שאין אתה יודע שנשתנה הדבר מכמו שהי' מקדם מהיכי תיתי נאמר כן וסברא זאת אנו תופסים לודאי דהרי בכ"מ אמרינן אחזוקי איסורא לא מחזקינן. וכן קיי"ל באם נמצא כלי של חלב בשל בשר ואינו ידוע אם נשתמשו יחד דמותרים דמספיקא אין מחזיקין איסור וכן הוא בכ"מ עצמו מספר ולכן ודאי דגם לקולא אי אפשר לעשותו שם ספק, וא"כ הוי ודאי איסור דרבנן והאיך אפשר לומר דמותר, אכן חזקה דדינא מקרי שנעשה מעשה שינוי בגוף הדבר רק שע"פ דין יש ספק אם זה השינוי הועיל ע"פ. ד"ת להוציאו מחזקת איסור שהי' בתחילה כגון בהא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה והיינו שלא בדק הסימנים אם נשחטו רובם וכדומה דהרי חזקה דגופא אתרעי בודאי שתחילה היו הסימנים שלמים ועכשיו נחתכו או כגון שנמצא פגימה בסכין ואינו ידוע אם במפרקת או בעור נפגמה והוי חזקה דדינא אבל הסימנים הרי נשתנו בודאי ממה שהי' בתחיל', אבל עדיין רק האיסור שהי' בו בתחילה לא נעשה בו מעשה היתר בודאי להוציא האיסור ויש ספק אם נעשה בו מעשה היתר או לאו והרי זה דומה לספק מעשה לענין חזקה דגופא, ובזה שפיר יש לומר דבאיסור דרבנן כל שנעשה בו שינוי שע"פ דין אינו ידוע אם המעשה הזה הי' בו כדי להוציא האיסור דרבנן או לאו בזה לא החמירו רבנן שאין שייך כאן לומר דהוי ודאי איסור דרבנן שחזקה זאת לאו כודאי גמור היא

ובזה יש לפרש לענ"ד סוגיא דפ"ק דחולין (ד' ט' ע"א) לא בדק בסימנים מאי ר"א בן אנטיגנוס אומר טריפה ואסורה באכילה במתני' תני נבילה ומטמאה במשא שבאמת הדברים מתמיהים לדברי הברייתא איך נתפוס החבל בשני ראשים ממנ"פ אם אנו תופסים החזקה שלא נשחטה הרי היא בחזקת שלא נשחטו הסימנים רובם והאיך אפשר שלא תטמא והוא תרתי דסתרי. גם מאי דקאמר שם בגמרא במאי קא מיפלגי כו' מר סבר בחזקת איסור עומדת והשתא. מתה היא. ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן: הוא דבר שאין לו ביאור ודברי התוס' שם בד"ה ואסורה שכתבו משום דרוב פעמים שחיט שפיר לכך לא החמירו בו לענין טומאה: ולפי זה משמע דאין כאן איסור דאורייתא ולא משמע כן מסתימת דברי הפוסקים: וכן הרמב"ם כתב בזה דהוי ודאי נבילה משמע דאורייתא: אבל לפמ"ש יובן היטיב דבזה פליגי אם נלך בתר חזקה דגופא או בתר חזקה דדינא דכיון דהתחיל כאן מעשה המסלק החזקה והתחיל לשחוט א"כ אתרעי הך חזקה דגופא ואין כאן רק חזקה דדינא לבד שעכ"פ אינו ידוע אם נעשה בו מעשה המסלק הדין שהי' עליו בתחילה ולכן א"א להחמיר יותר מהאיסור שהיתה בו בתחילה בחייה בחזקת איסור ולא בטומאה ומתני' ס"ל כיון דיש כאן חזקה דדינא וע"פ אותה חזקה מחזיקין אותה לודאי איסור א"כ ע"כ צ"ל דלא נשחטו רובם ובהכרח צ"ל ג"כ דנעמיד אותה אחזקה דגופא וגם. י"ל דס"ל כיון שיש ג"כ ספק אם נגמרה השחיטה בכל הסימנים הרי על הגמר אין אנו יודעים אם נעשה בו מעשה או לאו ולכן יש בזה חזקה דגופא: וכיון דיש בזה מחלוקת אף דלדינא קיי"ל כמתני' דמטמא במשא כמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' שחיטה) אפ"ה באיסור דרבנן בכה"ג לא החמירו בו כל כך וחילקו בזה וס"ל כר"א בן אנטיגנוס דלא אזלינן בתר חזקה דגופא רק בתר חזקה דדינא: ובהיות כן מ"ש הט"ז (סי' ס"ט ס"ק כ"ד) בדין אשה ששכחה אם מלחה הבשר שמתיר שם מטעם ספיקא דרבנן לקולא דדם שבישלו דרבנן אין הדין מוסכם להלכה דהא דמיא לספק הינוח כיון שהספק הוא אם נעשה בו מעשה להוציאו מחזקת איסור דם שהי' בו מקודם והא דכ' בשם קובץ ישן באשה שאינה יודעת אם הדיחה הבשר דמותר מטעם ספיקא דרבנן לקולא י"ל דהתם דמיא לספק טבל כראוי כו' כיון שהתחיל המעשה להוציא דמו מתוכו ע"י מליחה וספק אם נגמר לסלק הדם ממנה ע"י הדחה או לא: ומ"ש שם הט"ז עוד דלא מקרי חזקה לאיסורא משום דרוב מולחין כהוגן ורובא עדיף מחזקה הוא תמוה ג"כ דא"כ לא בדק בסימנים למה. הוי נבילה נימא ג"כ דרוב שוחטים כהוגן

ובאמת דברי הט"ז יש להם מקום לפי דברי התוס' שם שכתבו דבאמת שם ג"כ אינו כי אם מדרבנן:

אבל לא כן משמע מסתימת דברי הפוסקים כמ"ש ואין לדמות זה למ"ש במס' חולין (דף פ"ו ע"א) תינוק שנמצא בצד עיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאים מפני שרוב תינוקות מטפחין ונמצא דאף דהוי דומיא דספק הינוח שאינו ידוע אם נעשה מעשה אזלינן בתר רובא דש"ה שהתינוק עצמו בו נולד הספק דהא מיירי בתינוק שאין בו דעת לשאול כמ"ש התוס' שם וא"כ עיקר הספק הוא לנו אם התינוק הוא, מאותם שדרכם לטפח או לאו ולכך שפיר אמרינן זיל בתר רובא דהא אין כאן ריעותא לומר דאתרע רובא משא"כ באשה זו שאנו דנין עליה שיש ספק לה לעצמ' אם מלחה ואין סברא דאזלינן בתר רובא דאדרבא אמרינן רוב נשים יודעים אם מולחים הבשר ואשה זאת שיש לה ספק יצתה מן הרוב ואתרע הך רובא:

וגם לא דמיא למי שהתפלל ולא נזכר אם אמר משיב הרוח דלאחר שלשים יום חזקה מה שהוא למוד הוא מזכיר אף דספק אם אמר והוי כספק הינוח דש"ה דעכ"פ עמד להתפלל והוי דומיא דספק טבל כראוי או לאו דעכ"פ טבל וראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ג דברכות ספק קרא ק"ש ספק לא קרא דאמרינן חוזר וקורא. אף דרוב ימות השנה הוא רגיל לקרות בכל יום ואפ"ה לא אמרינן דהולכים אחר הרוב ולא קשיא ג"כ מהא דאיתא שם בספק התפלל דאינו חוזר ומתפלל משום דתפיל' דרבנן הרי אף דדמי' לספק הינוח מותר בספק דרבנן דהתם לא שייך חזקה כלל דאין לומר העמידנו על חזקתו הראשונ' שלא התפלל שהרי לא הי' עליו חזקת איסור מעולם שבשעה שהגיע הזמן להתפלל תיכף יש לו ספק אם התפלל או לאו ואפילו אם ידוע לו ודאי שלא התפלל תיכף בהתחלת הזמן רק אח"כ נולד לו הספק י"ל ג"כ כיון שזמן תפילה נמשך עדיין לא חלה עליו שם חיוב תפילה כלל כיון שיש לו שהות להתפלל אח"כ משא"כ בדין בשר שלא נמלח שכ"ז שלא נמלח יש עליו שם איסו' שאסור לבשלו ובספק אם נעשה מעש' אינו יוצא מחזקתו הראשונה ודמיא לספק הניח עירוב דלא מהני:

אכן מאי דקשה לפי שיטת הרמב"ם שכתבתי בסימנים הקודמים דס"ל דבעירוב לא שייך חזקת איסור דקודם שבת אין כאן חיוב ואיסור כלל וא"כ דמיא ממש לספק התפלל דג"כ קודם זמן אין חיוב עליו כלל כמ"ש וא"כ למה בספק עירוב אמרינן דאינו עירוב ובספק התפלל אינו חוזר ומתפלל וגם לפי דברי התוס' שם דס"ל דגם בזה שייך חזקת איסור דהעמידנו על חזקת תחום ביתו אף דקודם שבת לא היה בו חיוב תחומין כלל א"כ קשה למה בספק התפלל אינו חוזר ומתפלל:

הן אמת שדין ספק הינוח לא נזכר כלל בדברי הרמב"ם ואפשר שהוא סובר באמת דהעירוב כשר והא דפריך בפ' בכל מערבין גבי נתנו לקוף ודילמא לא ממטי לי' היינו לכתחילה אין לסמוך על ספיקא דרבנן וכעין מ"ש בתחילה במשנה למלך (פ"ד דבכורות) יעו"ש באריכות, אכן לדעתי בדעת הטור שכ' דין זה להלכה (סי' שצ"ד) וכן המחבר בש"ע (שם וסי' ת"ט) קשה וסבור הייתי לומר דלא דמי כלל לספק התפלל דשם עיקר הטעם כיון דתפיל' דרבנן כל שיש ספק אם התפלל א"כ יש ספק ג"כ אם יתפלל שמא יזכיר ברכה שאינה צריכה שג"כ אסור מדרבנן עכ"פ כיון דעיקר דין תפילה הוא דרבנן בסברא, כל דהו הקילו כל שיש כאן חשש ברכה שאינה צריכה משא"כ בקרא ק"ש דספיקא דאורייתא הוא ומה גם דיש ספק אם נעשה בו מעשה מדאורייתא חייב לקרות ק"ש מחדש ולכך באמת ויציב דהוי דאורייתא וכן בברכות המזון חוזר ומברך ואין בו חשש ברכה שאינה צריכה כלל

וא"כ יצא לנו דין חדשות דהא דקיי"ל ספיקא דרבנן במקום חזקה במקום שיש ספק אם נעשה מעשה להתיר דאם נחמיר בו יבוא לידי חשש ספק אחר להקל באיסור דרבנן אז אין הולכין בו לחומרא וא"כ בספק הניח העירוב דאם נאמר בו כיון שיש ספק אם נעשה מעשה להקל אינו מותר לילך חוץ לתחום מספיקא א"כ יבוא מזה קולא אחרת דרבנן כגון שירצה לילך למזרח אלפים והוא ספק לו אם הניח למערב היה לנו לומר דנעשה חמר גמל והי' אסור לו לזוז מעירו. ולא כן משמע מדברי הפוסקים שכתבו סתם דאינו עירוב דמשמע שאינו עירוב כלל לכן נלע"ד דבאמת יש חילוק בספק אם נעשה מעשה להתיר בין ספק הרגיל או לאו והוא מוכרח מדברי הש"ס בסוגיא דאין ספק מוציא מידי ודאי בהא דחבר שמת והניח מגורה של פירות דתירץ הש"ס באבע"א ספק וספק הוא דאימר הכניסו במוץ שלה דהקשו התוס' שם הא עכ"פ אסור לאכול לאדם אכילת קבע ותירצו בתירץ שני דכיון דמה דאסור לאכול קבע הוי דרבנן בספק הקילו והא שם דמיא לספק הינוח דהא יש ספק אם תיקן החבר או לא והרי יש ספק אם נעשה מעשה להתיר וא"כ קשה מזה להפוסקים דחילקו בכך כמ"ש: לכך צ"ל דש"ה דהוה ספק הרגיל ושכיח דעומד ליתקן: וראיה דהש"ס בס"ד הוי ס"ל דאפילו מידי ודאי איסור דאורייתא הוא מוציא: ונהי דמתרץ דהתם ספק וספק הוא וס"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי היינו מידי ודאי איסור דאורייתא: אבל לא מידי ודאי איסור דרבנן: ולכך כאן שיש ספק שמא הכניסם במוץ שלה יש ס"ס בדאורייתא וספק באיסור דרבנן אף בספק אם נעשה מעשה להתיר מ"מ כיון דהוא עכ"פ ספק הרגיל הוא מוציא מידי ודאי דרבנן: וא"כ א"ש הכל דגבי ספק הינוח העירוב אינו ספק הרגיל ומצוי להך מחמרינן בספיקא דרבנן ג"כ כל שיש ספק אם נעשה מעשה להתיר משא"כ בספק