בית יצחק - קבוע ספיקות צה

משום גזירה כו' וא"כ האיך אנו חוששים שמא יבוא אביה וימחה הא הוי ספיקא דרבנן שמא ימחה או לא וספיקא דרבנן לקולא: ולכן נלע"ד דמה דקיי"ל ספיקא דרבנן הוא דווקא בספק שלא יתברר לעולם. ואף דמשמע מדברי הש"ך בדיני ס"ס. דס"ס בדאורייתא במקום דאיכא לברורי בקל אינו ס"ס. אבל במה דצריך טרחא לברורי מותר וספיקא דרבנן דמיא לכמה דברים לס"ס בדאורייתא מ"מ שם הבירור הוא מחוסר מעשה כשלא ירצה לטרוח ולבדוק ממילא לא יתברר ודמיא לי"ח טריפות דלא הצריכו חכמים לבדוק משום דצריך טרחא מרובה וס"ס מטעם רובא הוא: וכן הוא בספיקא דרבנן. משא"כ אם הדבר בעצמו יוכל להתברר שלא ע"י מעשה האדם בזה לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא דמחזי מילתא כחוכא ואטלולא דעכשיו מקילינן בספיקא ולאח"כ אפשר שיתברר איסורו בעצמו בידוע ולכן חיישינן הכא שמא יבא אביה וימחה כו' ר"ל שהדבר יתברר מעצמו שלא ע"י מעשה אדם כלל: ואף דברובא כה"ג לא חיישינן דהא בכל יומא אנן אכלינן חלב וגבינות מבהמה וביצים מתרנגלות ולא חיישינן שמא כשישחט אותה אז ממילא תמצא טריפה ונמצא שאכלנו טריפות לא דמיא להתם דהא אף אם תמצא טריפה נאמר השתא הוא דנטרפה דהא קיי"ל דהם כשירות למפרע ואף דבסירכא אוסרים מג' ימים. מ"מ הוי מילתא דלא שכיחא שיהי' דווקא סירכה וטריפה ודאית דרוב סירכות הם אסורות מספק כמ"ש הפוסקים. ועוד דשם ג"כ מחוסר מעש' שחיטה וכל זמן שלא ישחטנה אינו עומד הדבר להתברר מעצמו משא"כ כאן דשמא יבוא אביה מעצמו ושכיח הדבר שיחזור ממדינת הים לכך חיישינן לי' ואף דרב פליג עלי' דרב אסי נראה משום דס"ל דאין לחוש שמא ימחה כיון שהקידושין הי' לדעתו מסתמא יתרצה ג"כ בחופה דאין סברא לומר שישתנה דעתו מתחילה אבל אי לאו הכי בסברא זאת מודה לרב אסי דגם בספיקא דרבנן חיישינן בכה"ג: ועיין תוס' שם ד"ה הוה עובדא דפסק שם כרב אסי: וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהלכות תרומות הלכה ט"ז) ואף שהתוס' כתבו שם בשם ר"ת דס"ל דהלכה כרב מ"מ לפמ"ש לא פליג בהך סברא ארב אסי היכא רד דאיכא למיחש שיתברר הדבר מעצמו כמ"ש

ולכאורה יש סתירה לזה ממ"ש הט"ז (ריש סי' צ"ח ס"ק ב') שמותר לטעום בשר אם נמלח או לאו משום דאף אם לא נמלח טעימה בלשון אינו אסור אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא אף שהוא עומד להתברר מעצמו כשיטעום ושמא ירגיש טעם דם הרי עבר על איסור דרבנן למפרע ואפ"ה לא חיישינן לה בספק ועיין פרמ"ג שם ועיין בסי' מ"ב בדין חסרה המרה שכתב המחבר טועם בלשונו אף דג"כ שמא לא יטעום טעם מר ונמצא דעבר על איסור דרבנן ועש"ך שם ס"ק ה' שכתב דעל הרוב טועמי' טעפמר וא"כ א"ש ועיין פרמ"ג שם שכתב עוד משום ספיקא דרבנן או משום דרוב פוסקים מקילין בחסרה המרה יעו"ש עכ"פ לדעת הש"ך שם מוכח דס"ל דאסור לטעום בלשונו ספק איסור א"כ מוכח דס"ל ג"כ כמ"ש דודאי הש"ך יודה דטעימה לבד אין בו איסור תורה כלל כמ"ש הריב"ש בתשובה ומ"ש הפרמ"ג (שפ"ד סי' צ"ח ס"ק ב') דהש"ך ס"ל דטעימת קפילא צריך בליעה ושפיר הקשה שם הש"ך יעו"ש אינו מוכרח דהא בסי' מ"ב גבי מרה כתב המחבר יטעמנו בלשונו כו' משמע דאינו צריך בליעה ואפ"ה הוצרך לכתוב שם משום דרוב יש להם טעם מר יעו"ש. ולענין מה שהקשה עליו בכרו"פ דטעימה אינו אלא דרבנן והוי ספיקא דרבנן לפמ"ש לא קשיא מידי ועיין מהרש"ל שאסר ג"כ לטעום בשר אם מלוח או לאו משמע ג"כ כמ"ש ודברי הפר"ח בסי' מ"ב תמוהים דתחילה כתב שם דלכך טועמים בחסרה המרה משום דרוב יש להם טעם מר כמ"ש הש"ך ולבסוף הקשה תיפוק לי' משום איסור דם כו' יעו"ש והוא תמיה דשפיר ז"ל דדם שבעין על הכבד ידיחנו ויטעום בלעיסה בכבד עצמו ודם שבפנינו הו' דם האברים שלא פירש ומותר. ועיין כרו"פ שכתב דהרש"ל דאסר לטעום בשר אם מלוח היינו משום חזקת איסור דהעמידנו על חזקתו שלא נמלח

ולענ"ד אין זה מוכרח ולפי דעתי יש לדחות מ"ש כאן מדין קידושין דאפשר דגם כאן מקרי במקום חזקה דיש ספק אם נתרצה האב בנישואין והעמידנה על חזקתה שבתחילה שלא היתה נשואה אבל לפי מה שיבואר בסי' שאח"ז (לקמן סי' ל"ח) בדין ספיקא דרבנן במקום חזקה דדוקא במקום שהספק אם נעשה מעשה שינוי להוציאו מן החזקה בזה אמרינן להחמיר דזה מקרי חזקה דגופא משא"כ אם כבר נעשה בה שינוי רק שהספק אם יצתה מדין איסור שהיתה בתחילה שוה מקרי חזקה דדינא בזה מותר ספק דרבנן, א"כ בנד"ד כבר נעשה בה מעשה נישואין בודאי. רק דיש ספק אי מהני הנישואין מדינא שמא לא נתרצה האב א"כ בכה"ג מקלינן בספיקא דרבנן א"כ צ"ל כמ"ש: ואפשר לומר עוד דדווקא בטעימת איסורים הקילו חכמים דלא אפשר בלא"ה וחששו לפסידא וכה"ג מצינו בפ"ק דחולין במה דפריך שם לר"מ דחייש למיעוטא היכא אכיל בישרא: ומשני היכא דלא אפשר שאני. ועיין תוס' שם דגם בבשר תאוה דהוי מדרבנן איכא למימר הכי: א"כ ה"ה בנד"ד: אבל בהך דקידושין שאני דהא אפשר לה לאכול חולין ודוק

סימן לז

דין דאין להכניס א"ע לספק דרבנן לכתחילה

עוד מצינו לפעמים שמחמירים בספק דרבנן. והוא דקיי"ל דברכות על דבר מאכל שאינו מחמשת המינים הוי דרבנן ואפ"ה מחמירינן בספיקו כמ"ש הרא"ש במס' ברכות בדין ברי' שאין בה כזית דהוא ספק ברכה וכתב שאין לו לאכול כי אם באמצע סעודתו משום ספק ברכה אף דברכה הוא מדרבנן:

ואף דבטור (א"ח סי' ר"ט) משמע דבשבעת המינים ג"כ ברכה אחרונה שלו הוי דאורייתא וא"כ לא קשיא מידי מ"מ מדברי הפוסקים משמע דגם בדברים אחרים שאינם משבעת המינים ג"כ אין לו לאכול בריה פחות מכזית משום ספק ברכה אחרונה ועוד דהא אפילו בכזית פת אינו מחוייב לברך מדאורייתא דמן התורה ואכלת ושבעת בעינן וכזית הוי שיעורא דרבנן כמבואר בש"ס פרק מי שמתו בהא דקטן מוציא את הגדול ועוד הארכתי בתשובת שאלה דכמה חולקים ע"ז וסברי דשבעת המינים לאו דאורייתא דדוקא פת הוא מן התורה דהא התוס' פרק הי' קורא (דף ט"ז ע"א) ד"ה וחותם כתבו גבי ברכת פועלים דכוללים בבונה ירושלים בברכות הארץ אע"פ דמדאורייתא הם יש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה בשב ואל תעשה הרי דמן התורה צריך ג' ברכות מיוחדו' כל אחת בפני עצמה וא"כ שבעת המינין דמברך אחריהם ברכה אחת מעין שלש מוכח דס"ל דלא הוה מן התורה דאל"כ הי' צריך ג' ברכות מיוחדות:

עוד ראי' מהא דאיתא בפרק מי שמתו (דף כ' ע"ב) לענין נשים בברכו' המזון דאורייתא או דרבנן דהשיגו שם התוס' על פרש"י ופי' שם דלכך הוא מסופק כיון דקיי"ל כל שלא אמר ברית ותורה מדאורייתא לא יצא וא"כ בברכה מעין ג' דלא נזכר בה ברית ותורה א"כ א"א לומר דהוה מדאורייתא והתוס' עצמם כתבו בפ' כיצד מברכים (דף ל"ז ע"א) ד"ה הכונס. כו' דאין לאכול קליות כי אם בתוך הסעודה מספק ברכה אחרונה וכ"כ התוס' (דף ל"ט) ד"ה בצר לי' כו' לענין אכילת ברי הרי מוכח אף דהוי ספיקא דרבנן החמירו בו וכן מבואר בכ"מ דאין להכניס א"ע לספק ברכה לכתחילה אפי' היכא דהברכה היא דרבנן. וצ"ל כמ"ש דאף דספיקא דרבנן לקולא מ"מ לכתחילה אין לו להכניס א"ע לספק דרבנן ואפשר דאינו אלא חומרא בעלמא ומדת חסידות כמ"ש התוס' שם מן הירושלמי דאמר רב הונא אנא לא אכלי סולת מיומי כו' משמע דרק רב הונא החמיר על עצמו וכן כתב הרא"ש (שם ס' ט') ונכון להחמיר שלא לאכול חיטים כו'. הרי שכתב דהוא רק חומרא בעלמא. אך אין ראי' מוכרחת משם די"ל כיון דהרא"ש עצמו דעתו נוטה שם לברך בורא נפשות על החיטים לכך כתב דאינו רק חומרא בעלמא וכן מ"ש הרא"ש (שם סי' ט"ז) בהא דברי' שאין בה כזית שכ' דירא שמים יחמיר שלא לאכול פחות מכשיעור היינו ג"כ משום דדעתו נוטה לפסוק כירושלמי דברי' צריך ברכה אחרונה דמגמרא דילן אין הכרח דפליג על ירושלמי בזה יעו"ש:

וכן בש"ע (סי' ר"י) שכתב לכך נכון ליזהר כו' היינו משום דדעתו נוטה דבעי כזית דדיעה שניה כתב בשם יש מסתפקים בדבר ע"ש:

ולכך נ"ל דודאי בספק דרבנן אין להכניס א"ע לכתחילה בזה וראי' דבכ"מ ספיקא דרבנן דימו הפוסקים לס"ס בדאורייתא וס"ס בדאורייתא מטעם רובא אתינן עלה וברובא קיי"ל היכא דיש לברר בקל דאין סומכים עליו א"כ כ"ש דאין להכניס א"ע לכתחילה לספיקא דרבנן אבל בדבר שיש בו טורח מותר בספיקא דרבנן אף לכתחילה וראי' מהנך בעיות דפ"ק דפסחים לענין בדיקות חמץ דפסק בש"ע דאזלינן בספיקא לקולא אף שיכול לתקן הספק ע"י בדיקה וה"ט משום דבדיקה הוא דבר שיש בו טורח לא החמירו בו כנלע"ד

סימן לח

דין ספק דרבנן במקום שיש ספק אם נעשה מעשה להתיר

במה שכתב הש"ך דספיקא דרבנן במקום חזקה אסור חלקו עליו הרבה מן האחרונים הפר"ח כאן והמנ"י בקו"ה והמשנה למלך בפ"י דמקואות שכתבו דהרמב"ם פסק בהך דר"מ ור"י הלכה כר"מ דספיקא לקולא אפילו במקו' דאתחזק איסורא אכן אם הי' ספק אם נעשה מעשה להיתר בזה ודאי דלא מקלינן ומה דאמר ר"מ אפי' בספק טבל או לא טבל בטומאה קלה טהור היינו שטבל בודאי רק שאינו יודע אם טבל כראוי יעו"ש בפ"ד מה בכורות במשנה למלך שהאריך בזה גם בפ"י מהלכות מקואות. ובאמת פשטות דברי הרמב"ם בפ"י מהלכות מקואות משמע הכי דפסק כר"מ א"כ מוכח דס"ל דספיקא דרבנן לקולא אפילו במקום דאתחזק איסורא

אמנם ראיתי בתשו' נוב"י (סי' ס"ה) שהאריך לתרץ דברי הש"ך שתפס הך דינא בפשיטות דבמקום חזקה לא מהני ספיקא דרבנן והוא דבאמת גם ר"מ מודה לזה רק דמטהר בספק טבל כראוי או לא וכדומה היינו משום דהספק הוא בטבילה והחזקה בטומאה וכיון שעכ"פ טבל רק ספק אם טבל כראוי איתרע עכ"פ חזקה דטומאה: והביא ראי' שם מדברי התוס' כתובות (דף