בית יצחק - קבוע ספיקות צג

ל' תקנתא משום דפסח נאכל שלא למנוייו: ועוד שהרי ספק איסור דקא חשוב שם והיינו ג"כ דמדינא יצא י"ח כיון דבשעת שחיטה היה ראוי לאכילה

ועוד תירץ שם התוס' ד"ה הני מילי כו' והקשה וכי בשביל דשמא יהיו נותר או בשביל סמיכה דלא מעכבא יכניס את עצמו לידי ספק כרת ותירץ שם דהכי עדיף משיעשו. רובם שלא כהוגן דהאי רובם עשו פסח והוא כמ"ש בשער הקבוע באריכות דמדאורייתא יצאו כולם שכל אחד אומר שלי כשר הי' דאזלינן בתר רובא ומה דקאמר התם אביי אם נמצא יבלת מקודם זריקה הם כולם חייבים לפסח שני ג"כ א"ש כיון דאסרינן באכילה מדרבנן עכ"פ הרי אין הפסחים ראויי' לאכילה וחייבים הם מדינא. לעשות פסח שני וכן הא דאיתא שם בסוף פרק מי שהיו נשוי (דף צ"ח ע"ב) בחבורה שאבדה פסחם ואמרו לאחד צא כו' אמר להם ואמרו לו אין אוכלין כלום מן הראשון ואם אין ידוע שינהם יוצאין לבית השריפה אין לומר דספק חיוב אכילת פסח דהוא מ"ע ידחה ספק איסור שלא למנוייו וא"כ יאכלו עכ"פ אחד מהם והשני מהם יצא לבית השריפה שם בלא"ה א"ש דכי. אמרינן דספק מצוה דוחה ספק איסור אם יתקן עי"כ הספק ויצא בו המצוה בודאי משא"כ כאן אף אם יאכלו האח' לא יקויים המצוה בזה שמא יאכלו מן האחרון שלא נימנו עליו וא"כ לא יצאו בו י"ח ולכך שם אף דאין שם ספק דהא אם אין אוכלים אותו ודאי דלא קיימו המצוה אעפ"כ אין דוחה אלא ודאי כדכתיבנא: וגם לשיטת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא לא קשי' דהא מצות אכילת פסח עשה הוא דרמיא עליהו מדאורייתא ואכילה דלא למטייו הוה ספק וא"כ מן התורה לקולא וא"כ הי' מוטב להם לאכול הא' דזה אינו דהא באתחזק איסורא חד בחד מודה הרמב"ם דמדאורייתא לחומרא בספיקו וכאן הוה חד בחד וכיון דעדיין לא יתקנו לצאת י"ח המצוה בודאי לכך אין סברא לידחות עי"ז להכניס א"ע בספק איסור דאורייתא כמ"ש. ולפי שדבר זה הוא מקום עיון גדול בש"ס ופוסקים ודרכי החכמה נסתרי ממני לזאת קצרתי ולדינא צריך עיון בכל מה שכתבתי

סימן לג

דין ספיקא דאורייתא וודאי דרבנן איזו עדיף

אם יש לפנינו ספק מצוה דאורייתא וגם מצוה דרבנן נראה מדברי הש"ס דספק דאורייתא דוחה ודאי דרבנן מהא דאיתא סוף (פרק קמא דר"ה דף ל"ד ע"א) שני עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין מצוה בתוקעים יותר מן המברכין ופריך שם פשיטא ומשני לא צריכא דהא ודאי והא ספק הרי מבואר דספק דאורייתא דוחה ודאי דרבנן. והנה לשיטת הרשב"א ודעימ' דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא א"ש דחמיר יותר מודאי דרבנן אבל לשיטת הרמב"ם קשה דהא גם ספק דאוריית' הוא דרבנן לבד וצ"ל דהרמב"ם מחלק דדווקא אם הספק הוא בעצם המצוה דאורייתא בזה ס"ל דמן התורה לקולא אבל כאן המצוה מוטלת עליו ודאי מדאורייתא ורק דהספק היא אם יקיים המצו ודאי דחיוב מן התורה עליו להדר עליו בכל מה דיוכל אולי יוכל לקיימו אבל מה שיש לעיין שם הוא לפי הברייתא דמביא שם דאחת מד"ת ושניים מד"ס וא"כ אם בעיר אחת יש מי שיכול לתקוע כל הג' סדרים ובא' יכול לתקוע סדר א וגם מברכין וא"כ מדאורייתא יצא י"ח בסדר אחד א"כ לפי הסברא דכאן יותר טוב לילך למקום שמברכין דאף דבזה הם שווין דתרוייהו דרבנן מ"מ עדיף דיעשה ב' מצות ממצוה אחת דעכ"פ מצות תקיעה חדא היא דאל"כ למה ליה להש"ס למנקט הך נ"מ דהא ודאי והא ספק והי' לו לומר דנ"מ בכה"ג דבמקום שתוקעין יכול לתקוע כולם ובמקום שמברכין אינו יכול לתקוע כי אם אחד לבד

אך יש לדחות דאפשר דבכה"ג למקום שירצה ילך דתרוייהו שווים אבל נ"ל דתפילה איכא תרי מצות דרבנן אחד דתפילת מוסף עצמו דרבנן גם בשאר י"ט והב'. דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דרבנן וא"כ עדיפי משופר דרבנן דאיכא חדא מצוה אבל באמת הי' נ"ל דמ"ש הש"ס דא' מד"ת וב' מד"ס אין כוונתם דהוא רק דרבנן לבד אלא משום דאין לו רמז במקרא קראו ד"ס כיון דס"ל דפ' יום תרועה ופ' זכרון תרועה לתלמודו הוא בא ובכה"ג מצינו בכ"מ בש"ס דמה שהוא הלכה למשה מסיני ואין לו רמז במקרא דקראו אותו ד"ס עיין פרק קמא דקדושין (דף כ"ה ע"א) גבי עבד יוצא לחירות בכ"ד ראשי אברים אעפ"כ צריך גט שיחרור וקראו אותו קנס חכמים עיין תוס' שם ואף דהתוס' שם בפ"ב דר"ה כתבו דהוא דרבנן ממש נראה דלא כתבו כן אלא לסניף בעלמ' ליישב דעת הנוהגת לתקוע רק תשרי"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות

ולענ"ד ראיה לזה מהא דאיתא התם תקיעות וברכות של ש ר"ה מעכבים זו את זו ופי' התוס' והרא"ש שם דהיינו שתקיעות דר"ה מעכבות זו את זו אם יודע סדר אח' ואין יודע השני לא יתקע כלל ואם נאמר דא' לבד הוא מן התורה והב' סדרים אחרים הם דרבנן א"כ למה יעכבו זו את זו וכי בשביל שאין יודע לקיים מצוה דרבנן לא יעשה גם דאורייתא ודוחק לומר דהך ברייתא אתיא כת"ק דברייתא דילפי כל הג' סדרים מקראי וגם דוחק לומר דמ"ש תקיעות מעכבות זו את זו היינו אם יוכל לעשות תקיעה ולא שברים דהא דומיא דברכות קתני דמיירי בג' סדרים מלכיות זכרונות ושופרות ואף דהרא"ש כתב ג"כ דתקיעות מעכבות זו את זו היינו אם יכול לתקוע ולא להריע לשיטתו אזל דהעתיק דברי התוס' הנ"ל ליישב מנהג העולם בענין סדר התקיעות דמעומד אבל פרט לשון הש"ס משמע כמ"ש וכן יראה מלשון הר"ן שכתב כאן דאם יודע תשר"ת ואין יודע תש"ת אינו מעכב זו את זו משום דתחילה על הספק נתקנו משמע דווקא בכה"ג אבל בתשר"ת עצמו אם אינו יכול לתקוע כל הט' קולות רק ג' לבד סדר א' מעכב את חבירו דהא לא משום ספק נתקנו דלכ"ע בעינן ג' למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות: ובהיות כן מ"ש המ"א (סימן תקצ"ה בא"ח) דאם בעיר אחת יודעים רק סדר א' ילך יותר לשם משילך למקום שמברכין לפי מ"ש אין הדין כן כיון דבלא"ה לא יצא י"ח המצוה דהא מעכבין זו את זו יותר טוב לו שילך למקום שמתפללין והוא נמשך אחר דברי התוס' והרא"ש הנ"ל שכתבו דא' מד"ת וב' מד"ס ולפמ"ש לא כתבו כן לפסק הלכה אלא ליישב מנהג העולם או אפשר דמ"ש המ"א דיודעים סדר א' היינו תשר"ת ולא תש"ת אבל התשר"ת יכולין לעשות כל הט' קולות ובזה דבריו מוכרחים כמ"ש בסימן תקצ"ג

ועוד נראה דאפילו לפי מ"ש התוס' דמה שאמרו וב' מד"ס היינו דרבנן ממש מ"מ נראה על דינא לא קיימא לן כר' יונתן בזה אלא כת"ק דפליג עליו דיחיד ורבים הלכה כרבים והארכתי בענין זה אף שאינו נוגע לענין שאנו עסוקים בו מ"מ כיון שהפוסקים קצרו בזה הוצרכתי להאריך בזה עכ"פ יצא לנו מכל מ"ש דין חדש דאפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא מ"מ כל שהמצוה מוטלת עליו מחוייב הוא להכניס א"ע בספק אולי יקיים המצוה אף דעי"ז יעבור על ודאי דרבנן וכמ"ש ולא דמיא למ"ש בסימן הקודם גבי ספק מילה בזמנה כגון נולד בהשמ"ש דאינו דוחה י"ט שני של גליות אף דהוה מדרבנן דשאני התם דהוא עובר על איסור דרבנן בקום ועשה ובכזה יש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשב וא"ת כ"ש בספק ד"ת משא"כ באם ע"י שיקיים ספק דאורייתא עי"ז לא יקיים מצוה דרבנן בשב ואל תעשה ודאי דספק דאורייתא עדיף ודו"ק

סימן לד

דין ס"ס שיש חד צד המגרע כוחה

בפרק קמא דכתובות (דף טית ע"ב) הקשו התוס' שם ד"ה ץ אי למיתב לה כתובה כו' אמאי מפסדת כתובתה הא איכא ס"ס ספק שמא אינו בקי בפ"פ ואת"ל שהוא בקי שמא באונס ותירצו שם דספק שמא באונס יש חד צד המגרע כוחן ואין זה ספק גמור דשמא אף אם הי' אונס שמא נאנסה קודם שנתארסה וא"כ הי' מקחו מקח טעות והרי כאן עכ"פ נוטה יותר לאיסור לזכות האשה דאם אינו בקי מגיע לה כתובה בלי שום פקפוק והוא ספק השקול ע"י ספק זה לבד וכיון שיש לומר ג"כ שמא נאנסה אחר אירוסין א"כ יש כאן רובא לזכות האשה אפ"ה לא מקרי ס"ס גמורה למיתב לה כתובה וא"כ מוכח מכאן דבאופן זה לא הוי ס"ס

אמנם אחרי העיון אין ראי' מכאן דהא בלא"ה יש לתמוה על דברי התוס' שם שרצו להוכיח משם דבס"ס מוציאין ממון מן הבעל ונותנים לה הא ס"ס מטעם רובא הוא כמ"ש הרשב"א (בתשובה סי' ת"א) וקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא ע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל ס"ס עדיף מרובא וכדמשמע ג"כ קצת מדברי הרשב"א שם וא"כ דעדיף מרובא הוי כמיעוטא דלא שכיח דודאי אזלינן בתר רוב כזה אפילו להוציא ממון כדמוכח בכ"מ דהא אפילו בחזקה היכא דמוכח טובא אזלינן בתרי' להוציא ממון כדאיתא בפ"ק דב"ב בהא דטוען פרעתי תוך זמנו וכמ"ש הפוסקים א"כ כ"ש רובא דמוכחא דהא רובא עדיף מחזקה ואין כאן מקומו להאריך בזה: משא"כ אם הספק האחד אינו ברור כל כך דיש בו חד צד המגרע כוחו כמ"ש שוב אמרינן דאין הולכין בממון אחר הרוב והוי כמיעוט' דשכיח ומצוי משא"כ באיסורים אפשר דכל שיש ס"ס כזה כיון דהוי רובא עכ"פ ובאיסורים אפילו נגד מיעוטא דשכיח קצת ג"כ אזלינן בתרי' מועיל אפי' בכה"ג דכיון שספק אחד שקול וספק שני יש בו צד להקל ולהחמיר עכ"פ הוי רובא להיתרא

אך יש להוכיח מדברי התוס' פ"ק דפסחים במעשה דשפחתו של מציק שכתבו דצ"ל דרגלי הכהן היו ברה"ר דאם היו ברה"י א"כ מאי קאמר בש"ס ספק וספק הוא דשמא לא הטילה