בית יצחק - קבוע ספיקות צב

ולא יאמר אמת ויציב אינו ממעט בטירחא כ"כ יותר מאם יאמר אמת ויציב ולא יקרא ק"ש משא"כ התם דלא הטריחוהו חכמים לחזור ולבדוק משא"כ בביטול בלב שאינו כאן טירחא כלל ואדרבה מכאן מוכח ג"כ הכי מדלא אמר שיחזור ויקרא ק"ש ג"כ ודי לו במה שיאמר אמת ויציב לחודי' וא"כ יוצא לנו מזה דבר חדש באם צריך לתקן ספק ואגב יכול לתקן ג"כ הספק דרבנן בלא טורח מחוייב לתקן משא"כ כשצריך להוסיף בטירחא וזה ברור ודו"ק

סימן לב

דין ספק דאורייתא במקום שיש בו להיפוך ספק איסור

בהא דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא יש לחקור באם ע"י שניזיל בספק לחומרא יבא מזה חשש איסור ספק תורה מה דינו דהא כאן יש סברא להיפוך דאם יחמיר יכניס עצמו בספק איסור: והנה מה שיש לעיין בזה הוא מה דאיתא באשרי פרק אלו מציאות (סימן ך"א) דבעיא דדרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר בזקן ואינו לפי כבודו כו' יש בו בשם קצת גדולים דכיון דלא איפשיט' בעיא אזלינן לחומרא ומחייב להחזיר בשדה וכיון דאחייב חייב להחזיר אף בעיר וכ' ע"ז הרא"ש דיראה לו כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי' שמזלזל בכבוד תורתו במקום שאינו חייב ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחוייב בו לא יזלזל בספק איסור הרי מפורש דאף דספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה מ"מ פטור ואדרבה אסור לו להחמיר מצד שכנגד זה יש בו ספק איסור בזילזול תורתו ולהיפך ספיקא לחומרא ואפי' לדעת הי"א שם משמע דדוקא משום דבשדה אין לו זילזול וכיון דמחוייב להחזיר שם צריך למיעבד השבה מעלייתא הא לאו הכי היכא דהוי ספק איסורא אין לו להחמיר מספק אף במקום דאיכא מ"ע וש"ה דתחילת קיומו המ"ע אין בו איסור וכיון דעסיק בי' צריך לגומרו ולהרא"ש אף דבתחלתו אין כאן חשש איסור כל שאח"כ יבא לידי ספק איסור אמרינן שב ואל תעשה שאני

אבל הרמב"ם (פרק י"א מהלכות גזילה ואבידה) פסק לחומרא דחייב ג"כ להחזיר בעיר והביא דעת המחבר בח"מ סעיף ב' ע"ש וע"ש בכסף משנה שכתב לדעת הרמב"ם דאין כאן חשש איסור בזה דעושה בשביל מצוה לטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין וא"כ יש לומר דבנידון אם יש שם חשש איסור מודה הוא להרא"ש אבל הוא דוחק דא"כ קשה בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי שם דישלים לו משלו למה הוצרך לזה דהא אם יטפל באבידה אין בזה איסור ויותר נראה דדעת הרמב"ם הוא כמו שכתבתי כיון דתחילת חיובו אין בזה איסור ובזיון תורה כלל וכיון שהתחיל בחזרה כבר חל עליו חיוב בספק שוב צריך לגמור דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור אבל לפי זה תמוה דהא הרמב"ם ס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא וכיון שכן מדאורייתא פטור הוא האיך ע"י חיוב דרבנן יכניס א"ע באיסור ביזיון תורתו דהוא מדאורייתא

לכן נלפע"ד דהרמב"ם ס"ל דמה דאמרה תורה והתעלמת פעמים שאתה מתעלם אין כוונה שאסור להחזיר אלא שהוא פטור שבשביל כבוד תורתו פטרתו תורה ממצוה זאת אבל אין כאן חשש איסור כלל דהא קיימא לן חכם שמחל על כבודו כבודו מחול וכן יראה מלשון (הרמב"ם ז"ל שם הלכה י"ג) שכתב וז"ל מצא שק או קופה אם הי' חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב לטפל בהם ואם הי' מוחל על כבודו וכו' הרי דכתב לשון אינו חייב וגם משמע דתלוי באם רצה לימחול על כבודו וא"כ לדינא היכא דיש חשש איסור מודה הרמב"ם להרא"ש

אבל אחרי העיון נלפע"ד דאף הרא"ש לא קאמר אלא בנידון דידן דהאיסור הוא ודאי ולא ספק דודאי יש כאן ביזיון תורה ורק דהש"ס מבעיא לי' אם בכה"ג חייב בהשבה כיון דהתחייב בתחילה בשדה לכך פסק דבספק מצוה אין לידחות עבירה ברורה דאין ספק מוציא מידי הודאי אבל היכא דיש ספק איסור כיון דמחויב מספק תורה להחמיר והוא דאורייתא אין אנו חוששין למה שנכנס בספק איסור וקצת ראי' לזה דכמו דקיימא לן עשה ודאי דוחה לא תעשה ודאי הרי דמצוה קלה חמורה יותר מל"ת וא"כ גם ספק עשה דוחה ספק ל"ת כיון דשניהם שוים

אבל מה שיש לעיין בזה למה דאיתא בספ"ק דרבי אליעזר דמילה (דף קל"ח עמוד א') קטון נימול לח' לט' וכו' הא כיצד נולד בין השמשות כו' שני ימים טובים של ר"ה אחר השבת נימול לי"ב כו' ואם כדברינו אם היו ב' ימים טובים של ר"ה ונולד בסוף יום בין השמשות עד שביום ב' של ר"ה ספק שמיני ספק תשיעי היו ראוי לידחות דהא הוי ספק מצוה דאורייתא ולחומרא ודוחה ספק איסור יו"ט שני. ולא כן משמע מדברי הפוסקים ע"ש (סי' רס"ו בי"ד סי' ח) דהמחבר פסק שם דאפילו יו"ט שני של גליות אין דוחה בנולד בין השמשות והש"ך שם ס"ק ח' דעתו כהרמב"ם די"ט שני של גליות הוא דוחה משא"כ י"ט. שני של ר"ה פסק שם דאינו דוחה וכל הפוסקים מודים מה ע"ש

וצריך טעם למה יגרע ספק עשה דמילה לידחות ספק יו"ט עם מעשה ודאי דדוחה יו"ט ושבת ודאי וצריך לומר דש"ה דכיון דחכמים עשו תקנה קבוע לעשות ב' ימים אף דרוב שנים אין אלול מעובר ובכל דבר אזלינן בתר רובא וא"כ הם אמר שלא לידחות י"ט ב' בספק מילה דיש כח ביד חכמים לעקור עשה דדברי תורה בשב ואל תעשה וכ"ש ספק עשה: וזה הוא טעמו של הפוסקים ג"כ דס"ל דאף יו"ט שני של גליות הדין כן משום דהוא מדרבנן אבל במה דלא מצינו שעשו חכמים תקנה קבוע מדבריהם כן שממילא פוסק לחומרא מספק איסור אז הדין היכא דהעש' ודאי דוחה האיסור ודאי כמו כן הספק דוחה ספק איסור ע"ש ברא"ש וע"ש ברא"ש סוף פ"ק דקידושין דדייק דמה דאמרו דמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא הוא אסמכתא בעלמא ואינו אלא דרבנן במה שכתב פ"ק דברכות ספק קרא ק"ש וע"ש מה שכתב בסימן הקודם שט"ס שם ברא"ש וצ"ל דראייתו במה שכתב שם ספק אמר אמת ויציב כו', ע"ש ואם נאמר דהוה האיסור תורה אם כן האיך יברך מספק ע"ש ולפי מ"ש אין הוכחת הרא"ש כלום ונראה לכאורה דבריו להיפוך ע"ש

ולפענ"ד יש לתרץ דברי הרא"ש שם ע"פ מה שכתב בסימן הקודם בדברי התוס' דלכך חוזר ואומר אמת ויציב אף דאם יקרא ק"ש ופ' ציצית יצא ידי חובת הזכרת יצ"מ היינו משום דטוב לתקן הספק כל מה דאיפשר ע"ש וא"כ שפיר קאמר הרא"ש כיון דיכול לתקן הספק איסור ע"י שיקרא ק"ש ויצא ג"כ ידי מצוה דאורייתא למה יכניס א"ע לידי ספק איסור לא תשא דבכה"ג אפילו עשה ודאי אין דוחה איסור ודאי פמ"ש בפ"ק דיבמות ובכמה דוכתי כל מקום שאתה מוציא עשה ול"ת ואתה יכול לקיים שניהם כו': אבל הוא דוחק לפרש כן בהרא"ש וסתימת דבריו לא משמע כן

אמנם הא ודאי נראה לדעת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ובחתיכ' אחת מב' חתורה ס"ל דספיקא לחומרא א"כ הי' כאן ספק במצוה בגוונא דחייב מן התורה להרמב"ם ז"ל ונגדו יש ספק איסור תורה כיון דלדידי' ספיקו לקולא מן התורה נראה דודאי דוחה הספק איסור כגון מי שנשבע שלא לאכול מצה בלילי פסח דקיי"ל דאינו חל לעבור על המצוה והיו לו ב' מצות א' משומרת לשם מצה וא' שאינה משומרת לשם מצה ואכל אחת מהם ואינו יודע איזה אכל דמן התורה מחוייב לאכול עוד מצה שמורה מדאורייתא דמיקרי אתחזיק איסורו דהא הוי כחתיכה אחת מב' חתיכות ויש כאן ספק איסור שבועה כגון בגוונא דיש ספק בשבועה אי חל או לא חל דודאי דוחה ספק איסור שבועה דאינו אסור אלא מדרבנן לשיטתו

אמנם לשיטת הרשב"א ודעמיו ס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא א"כ הם שוים בזה יש לעיין אם מחוייב לאכול מצה שנית ולכנוס א"ע באיסור ספק שבועה ועיין בפרק המוכר את הספינה (דף פא ע"ב) בדין קונה ב' אילנות דרבנן מספקא לה אי קנה קרקע דמביא בכורים ואינו קורא ופריך שם ודלמא לאו בכורים הוא וקא מעייל חולין לעזרה כו' מוכח קצת דאין ספק מצוה דוחה ספק עביר' דהא אי ביכורים נינהו לאו חולין בעזרה נינהו וזה תלוי בזה

אמנם זה נראה ליישב דכיון דשם לא קנה קרקע נשאר קרקע אצל המוכר משום דהמוציא מחבירו עליו הראי' אם כן אי שייך לומר כאן דספק דאורייתא מן התורה לחומרא בזה דוחה ספק איסור שהרי מה שהקרקע נשאר תח"י המוכר מגלה דלא מחזקינן לנו כודאי חיוב דאורייתא ועוד י"ל דאה"נ דהא הש"ס יכול לתרץ כן אלא דעדיפא משני דיכול לעשות תקנה כדקאמר התם דמקדיש להו ואח"כ פריק להו וכיון דיכול לעשות תקנה שלא יבא לידי ספק חולין בעזרה ודאי דאין דוחה ספק איסור כמ"ש

אבל מה שיש להקשות עוד (בפ' התודה) גבי תודה שנתערבה בתמורתה דלכך ירעה עד שיסתאב משום דאין לה תקנה כדקאמר התם דילמא לאו תודה הוא והוי לחם חולין בעזרה ושם הוי כחתיכה אחת מב' חתיכות דהא תודה א' נתערב' בחבירתה א' בא' ולהרמב"ם הוי ספיקו דאורייתא וספק חולין בעזרה הוי ג"כ מדאורייתא דמן התורה לחומרא דאתחזק כאן א' שלא היתה תמורה הרי דאין דוחה ספק את הספק השווים ואפשר לומר דשאני התם דמיירי בנדבה שאמר הרי זו כדקאמר התם וא"כ אין כאן חיוב מצוה רמי' עלי' דגברי מן התורה רק שחלה על הבהמה וכיון שיש עליו ספק איסור כנאבדה דמיא ולא שייך כאן ספיקא דאורייתא לחומרא משא"כ באמר הרי עלי קאמר התם דלא סגייא דמייתי אחרינא ומתנה עליו וכיון דיש לו תקנה ודאי דלא דחי שום ספק איסור ובזה מתורץ ג"כ מ"ש רש"י שם בפרק המוכר את הספינה דלמ"ד חולין בעזר' לאו דאורייתא עכ"פ איסור דרבנן יש בו וא"כ קשת הא הוי ספיקא דרבנן דלכ"ע אזלינן לקולא וא"כ לאותו מ"ד מאי קאמר דאין לו תקנה האיך יבא איסור ספק דרבנן לקולא וידחה איסור ספיקא דאורייתא ולפמ"ש א"ש: ובזה מתורץ ג"כ מה דאיתא ריש פרק שני נזירים (דף ס"א ע"א) דקאמר שם דידור אחד כנגדו בנזיר כו' משום ספק הבאת קרבנות חולין בעזרה צ"ל ג"כ משום דאיכא תקנתא ודאי דאינו דוחה ספק איסור דרבנן: וכן מה דאיתא בפרק האשה במסכת פסחים (דף פ"ח וכו' ע"א) גבי חמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא באח' מהם יבולת. דיצא כולם לבית השריפה וקאמר שם דלית