בית יצחק - קבוע ספיקות פח

בתר השתא ולכך ברפ"ק דנדה באשה שראתה דפלפלו שם אם אזלינן בתר חזקה דהשתא או בתר חזקה דמעיקרא והוצרכו לתרץ שם דווקא משום דשכיחי בה דמים וגם התוס' כתבו שם להדיא דאי לאו האי טעמא הוי אזלינן בתר חזקה דמעיקרא וגם זה הוא דווקא לקדשים דהחמירו בה אבל לא לחולין וה"ט משום דהתם ג"כ אין נ"מ באשה אם ראתה עכשיו או מעיקרא דהרי היא טמאה ממנ"פ רק דעיקר הנפקותא לגבי טהרות והם הוחזקו מתחיל' בטהרה כמ"ש משא"כ בעירוב אף דבתרומה עתה לא נפקא לן מידי מ"מ גם לענין עירוב לא הוי בי נפקותא קודם שבת לפמ"ש הנוב"י בסברת הרמב"ם דקודם שבת לא שייך חזקה כלל לא לאיסור ולא להיתר וא"כ עיקר מה שאנו דנין עליו הוא בשבת עצמו ואז כבר נולד לנו הספק וריעותא ולא הוחזק העירוב בהכשר עדיין לכן שפיר אמרינן אלו הי' איסור תורה לא הי' מקילין בספק ואף דכתבנו דבנגעי בתים אם חסר בסוף שבוע דהאדם הנכנס בבית טמא ודאי וחייב קרבן משום דהתם עיקר הנפקותא הי' באדם אף קודם שחסר והוי כודאי משא"כ כאן כיון דבאמת בטומאת התרומה אין נ"מ ובעירוב לא הוחזק עדיין בהכשר הוי כאלו אין כאן חזקה לא לכאן ולא לכאן ולכן יש בזה נ"מ אי הוה ספק דאורייתא או דרבנן (ובחידושיי כתבתי בזה חילוק אחר וא"ש ג"כ כל המקומות האלו דלא לסתרן לדינים אלו) וכל זה הוא לשיטת הרמב"ם

אכן לשיטת רש"י ותוס' שם שכתבו דלכך בעירוב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אינו עירוב הוא משום דאוקי גברא אחזקת תחום ביתו וס"ל דגם זה מקרי חזקת איסור אף דקודם שבת אין איסור תחומין כלל אפ"ה בעירב בתרומה ספק מבע"י נטמאת ספק משחשיכה העירוב כשר וה"ט דמוקמינן התרומה בחזקת טהרה אף דהעירוב לא הי' בו נ"מ עדיין קודם שבת אבל גם זה אינו סותר הכלל שכתבנו דרש"י ותוס' לשיטתם אזלי דס"ל דגם קודם שבת שייך חזקה גבי עירוב שהרי כתבו דאוקי גברא אחזקת תחום ביתו וא"כ הרי הוא דומה להדינים שכתבנו דכל דאנו דנין על הדבר שהוחזק בהיתר מתחילה ובדבר שנולד בו הספק אין נ"מ אזלינן בתר חזקה דמעיקרא וכאן גם העירוב הוחזק בהיתר קודם שבת כיון דגם קודם שבת שייך חזקה בעירוב לשיטתם וא"כ כולם מודים בהאי כללא שכתבנו והכל הולך למקום אחד ודו"ק ועיין בס' בינת אדם כללי רובא וחזקה שהרבה לפלפל בהך כללא דחזקה דהשתא ודמעיקרא וחילק שם בדברים שאינם נכונים לפע"ד ולפמ"ש מתורץ הכל ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה

עוד מצינו מקום שהחמירו בספק דבריהם בהא דאיתא במס' שמחות הספיקות אוננים ומתאבלים עליהם והרא"ש במס' מ"ק פרק ואלו מגלחין הביאו וכתב הטעם אף דאבילות הוא מדרבנן והלכה כדברי המיקל באבל מ"מ כיון דגנאי הוא לנפטר ששניהם לא יתאבלו עליו לכך החמירו בו ומצינו עוד להיפוך שהרי איסור דרבנן שהקילו בו ביותר אף בודאי כגון בספק ערלה וכלאי הכרם בחו"ל כמ"ש בספ"ק דקידושין דאמר שם ספק לי ואנא איכול דכיון דלאוכל יש ספק התירו לו לעשות ספק בידים אף שלחבירו הנותן לו אצלו הוא ודאי איסור והכל לפי מה שראו חז"ל לפי הענין וכענין מ"ש אין גוזרים גזירה על הציבור כו' וכן בפת של עובדי כוכבים הקילו משום חיי נפש וכן הרבה

סי' כד

דין ספק איסור דרבנן בדבר שיש בו חשש איסור בגופו

כבר כתבנו שהפר"ח השיג על הש"ך במה שכתב בביאור דברי האו"ה והת"ח בדין איסור דרבנן ויש בו חשש איסור בגופו דאין מתירין בו ספק והפר"ח דעתו דדמיא לכל איסור דרבנן שהוא מחמת גזירה ואם הוא ספק אם הוחלפו או לא מתירין אותם וכבר תמה עליו הפרמ"ג מהא דאיתא בסי' קי"ח דספק אם הוחלפה אסורים ועיין תשו' רשב"א (סי' ק"י) שמשיג על הרמב"ם שכתב בדין החמאה של עובדי כוכבי' להתיר אם בישל אותם עד שהלכו צחצוחי חלב שבה וכתב שם וז"ל דכל דבר שאסרוהו מחשש תערובו' שבו ועשו ספיקו כודאי לא יצא מאיסורו עד שנדע בודאי שהלך לו האיסור המתערב ואפי' באיסורים של דבריהם וכ"ש בזה שהחמירו בספיקו יותר מבשאר ספיקות של דבריהם שהולכים בהם להקל שכל שגזרו להרחיק מאיסורי' של עובדי כוכבי' טפי החמירו בהם מאיסורי תורה עכ"ל הרי מבואר שם מדבריו כדברי הש"ך

אכן גם כלל זה יש לשדות בו נרגא לכאורה דמצינו גם בכה"ג שהקילו בספק במורייס של עובדי כוכבי' שאסרו חכמי' מחשש איסור בגופו שמא עירב בו יין ואפ"ה הקילו בספיקו כמ"ש (סי' קי"ד סעי' יוד) בהג"ה דאם ידוע שעובד כוכבי' אחד בעיר שאינו מערב בו יין אף שדרכם של שאר עובדי כוכבי' לערב בו יין מותר ליקח מכולם כל זמן שאינו ידוע בודאי שאותו שהוא קונה אצלו מערב בו יין דתלינן לקולא שמא לא עירב בו וכן כל כיוצא בזה באיסורי' דרבנן כו' יעו"ש ועט"ז (שם ס"ק י"ב) שתמה ע"ז דהא משמע שידוע איזו עובדי כוכבי' שאין מערב וא"כ מאי מועיל חזקתו לשאר עובדי כוכבי' שדרכם לערב ואינו דומה לשבויה דשם יש ספק אם היתה במחבואה והוי ס"ס ע"ש מה שתירץ בדוחק ובאמת פשטות דברי הרמ"א מיירי ג"כ שאין ידוע איזהו עובדי כוכבי' שאינו מערב וסתמא כפירושו דמי כיון דנלמד מדין שבויה מסתמא מיירי דומיא דהתם וכן משמע מדברי הש"ך (שם ס"ק י"ח) ובאמת שם אין הס"ס גמורה כיון דרוב עובדי כוכבי'. דרכם לערב וכל ספק שהוא נוטה יותר לחומרא לא מקרי ספק כלל כמו שיתבאר בסמוך בס"ד ואפ"ה הקילו כמו שהקילו בשבויה מטעם. ס"ס אף דאין זה ס"ס גמורה מ"מ כיון דמוקמינן לה אחזקת כשרות או משום דמנוולה נפשה אשבאי כמו כן כאן משום דהוא איסור דרבנן הקילו הרי דמצינו דגם באיסור שיש בו חשש דאורייתא בגופו הקילו רבנן בספק הכל לפי מה שראו חכמים

ולזאת נלע"ד דאף שנאמר דמחמרינן בזה בספיקות מ"מ היכא שיש ס"ס רק דהס"ס אינה גמורה ובאיסור דאורייתא אינו מועיל כגון ספק אחד בגופו ספק שני בתערובות כגון ספק אם הוחלפה בשל עובדי כוכבי' או לא ואח"כ נתערבה באחרי' אפי' חד בחד יש להתיר כיון דעכ"פ לא חמיר כל כך כודאי איסור תורה ממש דהרי כתב האו"ה הובא בש"ך שם דאם נתערבה אותה גבינה שיש בה ספק אם הוחלפה באחרים מותרת אף דהוא ס"ל באיסור דאורייתא ספק אחד בגופו ספק שני בתערובות לא מהני ומדסתם משמע אפי' נודע הספק קודם שנתערב ג"כ מותר אלא ודאי דלאו דווקא קאמר דשווינהו כאיסור תורה ממש ולכן יש להקל לענ"ד אפי' בחד בחד אף דהפר"ח דעתו דספק איסור שנתערב חד בחד כגופו של איסור מקרי מ"מ כבר כתבנו למעלה שאין זה ברור לכמה פוסקים לכך יש להקל בכה"ג כיון דלכמה פוסקים מותר כאן אפי' בספק אחד לבד ובלא"ה בגבינות של עובדי כוכבי'. אפי' אם היינו יודעים בודאי שהועמד בעור קיבת נבלה ג"כ אין זה ברור דמדאוריית' אסור דלכמה פוסקים מעמיד הוא רק דרבנן ואין כאן מקומו

סימן כה

דין ס"ס בדאורייתא וספיקא דרבנן יחד

כתב הש"ך סי' ט"ז היכא דיש ס"ס בענין שהוא מותר מן התורה אלא שאסור מדרבנן ואיכא ספיקא דרבנן לקולא מותר ג"כ ומקור דין זה נלע"ד שהוא מהא דאיתא פ"ק דפסחים (ד' ט' ע"ב) ובפרק כל היד (ד' ט"ז ע"ב) בחבר שמת והניח מגורה מליאה פירות דמותרים משום דחזקה אין חבר מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן ופריך שם דהא אין ספק מוציא מידי ודאי ומתרץ התם נמי ספק וספק הוא דא"ר אושיעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסו במוץ שלו כו' והקשו בתוס' שם דהא מדרבנן עכ"פ אסור לאכול לאדם אפי' לא נקבע עדיין למעשר ותירצו שני תירוצים האחד דבאמת מיירי כאן לבהמה ועוד תירצו דגם לאדם מותר מטעם דיש ג"כ ספק שמא כבר עישר ונמצא דלפי תירוץ שני שכתבו התוס' מבואר דין זה להדיא דהרי גם כאן יש ס"ס בדאורייתא וספיקא דרבנן ביחד אבל לפי תירוץ ראשון שכתבו התוס' משמע דלא מהני וא"כ צ"ע על הש"ך שהחליט זה לדינא דנראה דהתוס' מספקא להו להאי דינא דלפמ"ש תחילה דמיירי בהני דחזו לבהמה משמע דלאדם אסור ואפשר לומר דאף דכל חד באנפי נפשי' שרו ס"ס באיסור תורה וחד ספיקא בדרבנן מ"מ תרי קולא בהדי הדדי לא מקלינן להתיר שניהם יחד וכן מצינו בכמה דוכתא עיין סוף פ"ב דנדה (ד' ס"ט וד' ע') לענין הרחקת חפיפה מטבילה וא"כ צ"ע למה סתמו הפוסקים והחליטו לדינא כאלו הוא מוסכם ועוד נראה דלדינא קיי"ל עיקר כתירץ הראשון שבתוס' דכאן מיירי לבהמה שהרי בתירוץ השני כתבו דהך מתני' דאין חוששין שמא גררה חולדה דמשמע הא חזינן חיישינן מיירי בלא ביטול עדיין דהוי דאורייתא ובאו"ח (סי' תל"ד) סתמו הפוסקים וכתבו סתמא שאם יטלנו עכבר בפניו יצטרך בדיקה משמע דאף בביטלו איירי וא"כ לפי תירוץ זה מוכח הדין להיפוך ולפי מה שראיתי בס' בית אפרים להגאון מוהרא"ז מרגליות בחלק התשובות שעל טריפות הריאה שכתב בשם כת"י הגאון בעל מג"ש (סי' ג') ראיתי שהבין שהטעם הוא דכאן איכא חזקת איסור שהרי הי' כאן ודאי חמץ וכן בהא דחבר שמת כו' שהי' כאן ודאי טבל וספק אם תקנם ולכך אין ספק מוציא מידי ודאי איסור דרבנן דמקרי ספיקא