בית יצחק - קבוע ספיקות פו

שוב אחרי כותבי זאת ראיתי בנודע ביהודה מהד"ק (חלק יו"ד סי' ס"ה) שפלפל בהך סוגיא דמס' עירובין ובפירוש דברי הרשב"א ולפי העולה מדבריו שם הוא דגם רב הונא בר חיננא דמחלק בין אית לי' עיקר בדאורייתא או לאו הוא דווקא במקום דאתחזק איסורא ורבא מחלק וסובר דאף אי נימא דתחומין יש לו עיקר בדאורייתא: כגון אם נימא דשנים עשר מיל הוי דאורייתא אעפ"כ העירוב כשר כיון דאין לו חזקת איסור ורב הונא ב"ח סבר דטעמא דר"י גבי עירובין הוא משום דאין לו עיקר בדאורייתא די"ב מיל ג"כ דרבנן: ונמצא דלענין דינא לא פליגי כלל ותרוויהו סברי דבחזקת איסור דווקא היכא דאית לי' עיקור בדאורייתא אסור ולקמן בדין חזקה נדבר בזה

היוצא לנו מזה עכ"פ מה שזכינו לדון היכא דליתא חזקה לאיסורא אף שיש לו עיקר בדאורייתא גם כן מותר בספיקא דרבנן. וא"כ א"ש הך דספק מים שאובים: אכן הדרא קושיא לדוכתי' מהא דדמאי שכתבתי ולכן נלע"ד דמדמאי לא קשה דכיון שגזרו בדמאי על תבואה שחייבת במעשר דאורייתא וא"כ הרי עשאום כאלו ודאי לא נתקנו א"כ שוב לא חילקו בדבר וגזרו ג"כ במעשר פירות או בזמה"ז דהוה דרבנן ג"כ דאל"כ לא מקיים גזירת חכמים ומחזי מלתייהו כחוכא ואטלולא דלענין דאורייתא נאמר דמחזיקין אותם לאין מעשרים ולענין דרבנן נאמר דמעשרין: ועוד דיש לומר איפכא מסתברא דלענין מעשר פירות דהוא רק דרבנן אדרבא חשידי טפי כיון דקילי להו טפי מאיסור תורה וכל מי שחשוד על איסור חמור חשוד ג"כ על הקל בעניני אכילה כדאיתא בש"ע (סי' קי"ט) יעו"ש

וכן בהא דבהשמ"ש אין מעשרין ואין מטבילים כלים יש לומר באופן אחר דבאמת ספיקא דרבנן אין מותר כי אם בדיעבד. אבל אסור לעשות ספיקא דרבנן בידים לכתחילה כמו דקיי"ל בס"ס באיסור דאורייתא דמותר כמו בחד ספיקא דרבנן ואעפ"כ קיי"ל דאסור לעשות ס"ס בידים ולכך החמירו במעשר ודאי בהשמ"ש וכן בעירובין רק בעירובי חצירות הקילו משו' דעיקר עירוב מצוה הוא שלא יבא לידי איסור וכדמוכח בפרק הדר דאמרי לי' לאביי מבואה דדיירי בי גברי רברבי כו' לא אית בי' לא עירוב ולא שיתוף כו' וכן מוכח בכ"מ דעירובי חצירות מצוה היא וכדיליף לה בפ"ב דשבת מקרא דופקדת נוך ולא תחטא ולכך משום מצוה הקילו כמו בדיעבד: ומה שהחמירו בעירובי תחומין הוא משום דיש לו סמך מן המקרא ראוי להחמיר בו לכתחילה בהשמ"ש והא דהקילו בתחומין בספק בפ' בכל מערבין היינו בדיעבד ועיין תוס' (שבת דף ל"ז ע"א) ד"ה שניהם כו' שהקשו על פרש"י דמפרש מ"ש אמרו לו שנים דמיירי בעירובי תחומין דהא ר"י לית לי' ספק עירוב כשר כי אם היכא דליכא חזקה דאיסורא משא"כ בספק הינוח בהשמ"ש. ומפרשים דבעירובי חצירות מיירי הרי מבואר דבעירובי חצירות קיל יותר. אף באתחזק איסורא ג"כ מותר בהשמ"ש

ומ"ש התוס' דר"י מיקל משו' חזקה דמשמע מדבריהם דדוקא היכא דיש לו חזקה דהיתרא מקלינן בספק משא"כ היכא דליכא חזקה לא להיתר ולא לאיסור וכן משמע עוד יותר ממ"ש הרא"ש שם דלא התיר אלא ר"י בהניחו מבע"י ונפל עליו גל כו' משום דאמרינן אוקי אחזקתו וקיים הי' בהשמ"ש משמע ג"כ דבעינן חזקה דהיתרא יש לומר דכוונתו דאף שיש לו ג"כ חזקה לאיסור דהעמידנו על חזקת תחום ביתו כמ"ש רש"י בפ' בכל מערבין אפ"ה יש ג"כ חזקת היתר לעירוב והעמיד חזקה נגד חזק' וכאלו אין כאן חזקה כלל משא"כ בהניח בהשמ"ש דאין כאן חזקה רק לאיסור לבד: זכינו לדון דלרש"י מותר בהשמ"ש אפי' בתחומין ולהתוס' והרא"ש בתחומין החמירו משום דיש לו סמך מקראי וגם יש לו חזקת איסור והא דקיי"ל דבשבת עצמו אין מעשרין את הדמאי אף דהוי רק ספק טבל והפרשת מעשרות הוא רק שבות דרבנן ג"כ יש לתרץ בשני אנפי האחד דלכתחילה אסרו בכל ספיקא דרבנן לעשות בידים כמש"ל ועוד יש לומר כיון דחכמים אסרו פירות של ע"ה מלאכול בלא הפרשה א"כ כשמפריש בשבת יש כאן תיקון גמור כאלו מפריש על טבל דאורייתא דגזרו משום מתקן אידי ואידי חדא הוי והוי ודאי איסור דרבנן: ובענין ספיקא דבהשמ"ש יש לומר עוד טעם אחר שהחמירו בו יותר מבכל הספיקות כיון דיש בו נ"מ ג"כ לענין איסור דאורייתא. ולכן כל מה שראוי דקרוב יותר למלאכה דאורייתא החמירו בו בהשמ"ש כי היכי דלא ליתי לידי קולא להקל במלאכה דאורייתא בהשמ"ש ודוק

עוד מצינו ספיקא דרבנן לחומרא בהא דאיתא פרק כירה (דף ל"ח ע"ב) בהא דתנן וב"ה אומרים מחזירים אף בשבת דאיתא שם תרי לישני בגמרא וחד אמר עודן בידו מותר כו' ופליגי תרי לישנא שם בר' חזקי' אליבא דאביי חד אמר ל"ש דעודן בידו מותר אלא שדעתו להחזיר כו' וחד אמר עודן בידו אפילו אין דעתו להחזיר כו' וכן בהא דבעי שם פינן ממיחם למיחם כו' וסלקא בתיקו ופסק הרי"ף והרא"ש שם בהני לישני ובהך בעיא לחומרא וכתב הב"י (סי' רנ"ג) דה"ט משום דדברים אלו קרובים לבוא לידי איסור תורה לכך החמירו בהם ע"ש וכן בפרק מפנין (דף קכ"ז ע"א) דמבעיא התם אי כל חד מפני לנפשי' או חד מפני לכולהו פסקו ג"כ הרי"ף והרא"ש לחומרא והביאם הב"י (או"ח סי' של"ג) ולא כתב טעם בדבר כמו בדין דעודן בידו כו' ובדין פינן ממיחם למיחם וצריך עיון

ואפשר דבכה"ג לא סמכינן אספיקא דרבנן לקולא כיון שבקל יכול לתקן האיסור שיפנה כל אחד לנפשי' ודמיא לס"ס דאיכא לברורי דלא סמכינן עלה והא דאיתא פרק שואל (דף קנ"א ע"א בעובדי כוכבים ומזלות שהביא חלולין כו' דשמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו: דלפי' הרי"ף שם שפי' חיישינן לחומרא ג"כ לא קשיא דשם הוי דבר שיש לו מתירין דהא בכדי שיעשו יהי' מותר לשיטתו ודמיא לספק מוכן דאסור ג"כ מה"ט: ורש"י שפי' דלא יספוד בהם עולמות לדידי' ג"כ לא קשיא דהוא מפרש שם חיישינן לקולא יעו"ש

ודע שיש עוד מקום עיון בזה בהא דאיתא ספ"ק דשבת (דף כ' ע"א) עץ יחידי רב אמר רוב עביו ואמרו לה רוב הקיפו אמר רב פפא הלכך בעינן רוב עוביו ורוב הקיפו אף דהוה מילתא דרבנן ויש לומר כיון דהוא דבר השכיח לבוא לידי איסור דאורייתא כשמדליק סמוך לבהשמ"ש דאם לא יהיה נדלק בטוב יהי' מדליקו אח"כ והוא עסוק בהדלקתו לכך החמירו בזה

ועוד נראה משום דכהאי פלוגתא איכא ג"כ במס' חולין פא"ט גבי רובו של קנה דרב אמר רוב חללה ואמרו לה רוב עוביו וכן שם בנשבר הרגל ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו דאיכא ג"כ תרי לישנא אם ברוב עוביו או. ברוב הקיפו ושם הוא איסור דאוריית' פסק שם ר"פ דלכך בעינן תרתי רוב עוביו ורוב הקיפו לכך ראה להחמיר גם כאן כי היכא דלא ליקיל גם שם דהוה איסור דאורייתא משום דדמיין להדדי כמ"ש ועיין ברא"ש פרק מי שהוציאוהו בבעיא דיש תחומין למעלה מעשרה פסק שם לחומרא אף דתחומין דרבנן וכבר תמה עליו הב"י (סי' ת"ד) יעו"ש

ונ"ל ראי' למ"ש דהא דמתירין ספיקא דרבנן הוא רק בדיעבד אבל לא לעשות לכתחילה בידים מהא דכתב הב"י (או"ח סי' פ"ג) בבעיא דאבעיא בריש נדרים (דף ז' ע"א) יש יד לבית הכסא כו' ופסק הרמב"ם ז"ל דלכתחילה אסור לקרות בו ק"ש ואם קרא יצא ואף שמצינו בכמה דברים דהקילו בספיקא דרבנן אף לכתחילה מ"מ הכל לפי הענין בכל מה דיש טורח קצת להדורי אהיתרא הקילו משא"כ בכה"ג דבקל יוכל לקחת קריאת שמע במקום אחר ודמיא להא דקיי"ל בס"ס היכא דאיכא לברורי בקל לא סמכינן עלה כמו שיתבאר לפנינו בס"ד

עוד מצינו בבעיא דפרק הנודר מן המבושל (דף מ"ז ע"א) בקונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן כו' דהוה ג"כ בעיא דלא אפשיטא והוא מילתא דרבנן כמ"ש הר"ן בפירושו שם והרא"ש בפסקים ואפ"ה פסק בש"ע (יו"ד סי' רס"ז) לחומרא כדעת הרמב"ם והר"ן באמת פסק שם לקולא משום ספיקא דרבנן ואין לומר דטעמו של הרמב"ם משום דנדרים הוא דבר שיש לו מתירין ובדשיל"מ ספיקו לחומרא בדרבנן דזה לא שייך אלא במדיר או בנודר עצמו כיון שהוא יכול לשאול על נדרו מקרי לגבי' דידי' דבר שיש לו מתירין משא"כ למודר שאינו יכול לשאול על נדרו של המדיר לדידיה מקרי שפיר דבר שאין לו מתירין

שוב ראיתי בכ"מ בפ"ה מה' נדרים שכתב בטעמו של הרמב"ם דס"ל דהוי דאורייתא והוא מ"ש הרמב"ם ואם נהנה נהנה היינו דלא לקי מספיקא כבר השיגו בלחם משנה יעו"ש וראיתי שגם הוא הרגיש במ"ש דלא שייך לומר דמקרי דשיל"מ לגבי מודר משום דאין בידו לשאול עליו ושמח שמחני שכוונתי לדבריו: גם במשנה למלך כתב שם דהטעם של הרמב"ם הוא דס"ל דהוא דאורייתא וצ"ע גם הש"ך (בכללי ס"ס סי' ל"ו) כתב בשם תשובות ר"ב דבכ"מ מצינו ספיקא דרבנן לחומרא ועיין סי' ס"ט בדין אשה ששכחה אם מלחה הבשר ובישלה שהט"ז מתיר מטעם ספיקא דרבנן

וכנ"הכס השיג עליו דאין לנו לבדות שום ספיקא דרבנן להקל כיון שמצינו בכמה מקומות להחמיר: ועיין תשו' מהרי"ט שכתב אף דהמרדכי נעל בפנינו דיני ספיקות דרבנן וס"ס בדאורייתא אינו אלא להעיר לב המעיינים אבל במה דאין דומה להם חוזר הדין לכללות המסורים בידינו ועיין פר"ח שכתב