בית יצחק - קבוע ספיקות פה

היתר אף שהיא חתיכה הראוי' להתכבד וקיל יותר מכל איסורי דרבנן דלא בטלו ברוב אף דלא אסרוהו מחשש איסור שבגופו

והפר"ח השיג על שני פרטים מכלל זה. והוא אחד מ"ש דגבינות של עובדי כוכבים ומזלות שיש בו חשש בגופו עשאוהו כודאי תורה זה אינו אלא כודאי איסור דרבנן הוא ובספק אח' בגופו די להתיר. גם מ"ש הש"ך דבדרבנן אין צריך שיהי' שני הספיקו' בגופו השיג ע"ז דגם בדרבנן ספק אחד בגופו ספק שני בתערובות אינו מועיל. והנה בתחילה נדבר מספיקא דרבנן שאין בו חשש איסור מגופו

הנה הא דכתבו לכלל מונח דכל מקום שאסרו חכמים שלא מחשש איסור תורה שבגופו מותר בספק אחד לפי ענ"ד אין זה כלל גמור דמצינו הרבה כמוהם דאסרו מחד ספק הא' דמאי הלוקח מעם הארץ דגזרו עליו חכמים להפריש ממנו מעשר אפי' במעשר פירות שהוא דרבנן והוא מבואר בכמה דוכתא ובמשנה פ"ק דרמאי הקלון שבדמאי השיתין כו' ופי' בירושלמי משום דלא חשיבי ולא נחשדו ע"ה ע"ז מבואר מזה בפירות חשובים גזרו על הדמאי ואף שזה ספק. ואדרבא אמרו רוב ע"ה מעשרים הם ומכ"ש בספק השקול והרמב"ם בפירוש המשנה שם כתב הטעם משום דרובם מן ההפקר: ויש כאן תרי ספיקא לקולא האחד שמא הם של הפקר והשני שמא עישרם וכלל בידינו שני ספיקות להקל מבואר מזה דבחד ספיקא לא מהני וכן הוא בכ"מ במסכת דמאי עצמו מספר

ועוד מצינו בפרק ב' דשבת ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילים את הכלים כו' אף דתיקון תרומות וטבילת כלים הוא רק שבות דרבנן מ"מ גזרו בספק בהשמ"ש רק בדמאי הקילו משום דאינו צריך תיקון גמור רק אוכל מצד זה ונותן עיניו בצד זה ולא עוד אפילו תיקון תרומות ומעשרות דאין מחוייבים רק מדרבנן גזרו ג"כ עליו שלא להפריש מהם בהשמ"ש כמו דמוכח במשנה דהלוקח יין מבין הכותים ושני דינים אלו יש ליישב: האחד ע"פ מ"ש הרשב"א בתשובה (סי' ת"א) דאיסור דרבנן דאית לי' עיקר בדאורייתא הו' כספיקא דאורייתא ולחומרא ע"ש שכתב כן על הא דאיתא בפ' בכל מערבין (דף ל"ה ע"ב) בטבל ספק בארבעים סאה כו' דמשני הש"ס משום דאית לי' עיקר בתורה דחייב במעשר בדגן הוא מן התורה מאי דקשה ע"ז נדבר לפנינו בס"ד

וכן מ"ש במס' שבת ספק חשיכה ג"כ א"ש דהתם אין הספק על האיסור עצמו שהוא דרבנן רק עיקר האיסור הוא בדבר שהוא מן התורה כגון בהשמ"ש דשבת דהספק הוא אם הוא יום או לילה דנוגע לאיסור תורה אם מותר לעשות בו מלאכה או לא רק דעכשיו נתגלגל ונעשה הספק דרבנן כגון לענין הפרשת תרומות ומעשרות בכזה אמרינן ספיקו להחמיר דהא ע"כ אתה צריך להחמיר ולעשות בהשמ"ש כאלו הוא שבת ודאי. ולכן כמו כן בשבות דרבנן נמי דינא הכי אם לא במקום דמצינו דהקילו בשבות דרבנן בהשמ"ש כגון הא דקאמר בפ' בכל מערבין דלרבי אין שבות בהשמ"ש ובזה א"ש ג"כ מאי דפליגי רבנן על רבי וס"ל דגזרו על שבות בהשמ"ש וקשה דהא הוה ספיקא דרבנן ולקילא וכן אליבא דרבי כתבו התוס' בפרק בכל מערבין ובכמה. דוכתא דיש כמה שבותין שגזרו בהשמ"ש אף דהוה ספיקא דרבנן ולפמ"ש א"ש

עוד יש ליישב דספק בהשמ"ש חמור טפי מכל ספק דעלמא דאם תתיר בספק בהשמ"ש של ע"ש באיסור דרבנן א"כ תתיר ג"כ בספק בהשמ"ש של מוצאי שבת מספיקא דרבנן וא"כ הוה תרתי דסתרי דאם אתה מחזיק בהשמ"ש של ע"ש ליום מספק א"כ גם בהשמ"ש של מו"ש תחזיק ליום והוא סותר למה שהתרנו

וכה"ג כתבו התוס' במס' נדה פרק המפלת גבי ס"ס כמו שכתבתי בכ"מ (ועיין רש"י פרק ב' דשבת (דף ל"ה ע"א) שכתב דס"ל למתניתין דגזרו על שבות בהשמ"ש ולשיטתו אזיל דס"ל במס' עירובין פרק בכל מערבין דלרבי על כל שבות לא גזרו אבל לפמ"ש התוס' שם ובפ' המוציא חפילין דיש כמה שבותין דגזרו גם בהשמ"ש א"כ יש לומר דגם לרבי אתיא וכן משמעות הפוסקים דהא אנן קיי"ל דהלכה כרבי דלא גזרו על שבות בהשמ"ש ובזה פסקו הפוסקים כסתם מתניתין דבהשמ"ש אין מעשרים כו' וע"כ צריך לומר כמ"ש התוס') ואף דשם בגמרא איתא אמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' לאחד עירב עליו מבעוד יום ונאכל עירובו בהשמ"ש כו' ומסקינן טעמא משום דספיקא דרבנן לקולא הרי אף דסתרי אהדדי מקלינן בי' ש"ה דהוו תרי גברי

וכן בחד גברא בשתי שבתות ודאי בשבת זו אם הניח עירובו מבע"י ונאכל בהשמ"ש חשבינן לי' ללילה ואם לשבת הבאה הניח עירובו בהשמ"ש ונאכל בלילה חשבינן לי' ליום. ודמיא לשני שבילין דכל אחד תולה בחבירו אף דסתרי אהדדי לית לן בה וכן באדם אחד שהלך בזו ובזו אם טהרות הראשונות אין קיימות משא"ב באדם אחד בשבת זו ודאי דאין סברא להקל באיסור דרבנן דהא העושה מלאכה בשני בהשמ"ש בהעלם חייב חטאת: משא"כ בשני שבתות אינו חייב דימים שבנתים הוויין ידיעה לחלק ובהניח עירובו לא שייך לאסור אטו בהשמ"ש דמו"ש דבמו"ש אינו זמן הנחת עירובו כלל כן נראה לחלק בזה

ומה שיש לעיין בזה עוד הוא במאי דאמרינן במס' עירובין שם דלרבי יוסי בדבר שיש לו עיקר בדאורייתא אף שהוא עתה דרבנן אמרינן ספיקו לחומרא ככל ספיקות של תורה ותימא ע"ז מהא דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ט"ז ע"א) ספק משקין ליטמא כו' ר"י ור"ש אומרים לאוכלם טמאים לכלים טהורים: והיינו משום דלאוכלם ס"ל דמשקין טמאים מדאורייתא וספיקו לחומרא אבל משקה לטמא כלים הוה דרבנן ולכך ספיקו לקולא הרי טומאת משקין דעיקרו מן התורה שהרי משקין עצמם מקבלים טומאה מדאורייתא וכן כלי מקבל טומאה מדאורייתא ממשקה זב וזבה ואב הטומאה ואעפ"כ ס"ל דספיקו לקולא: וא"כ כ"ש בהנך טמאים דמיירי בהו בפרק בכל מערבין בנפלו עליו שלשה לוגין מים שאובים דתחילת טומאתו הוא רק מדרבנן ב' כ"ש דהוה לי' למימר ספיקו טהור וצ"ל דבאמ' רבא פליג התם ארב הונא בר חיננא דמחלק בין אית לי' עיקר בדאורייתא או לא והוא עצמו תירץ התם שאני טומאה דהעמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל וא"כ א"ש דהתם בפ"ק דפסחים אין לכלים חזקת טומאה ויש להם חזקת טהרה וא"כ אליבי' לא קשיא מידי

אבל צריך עיון דא"כ למה דחה הרשב"א דברי השואל דבאיסור דרבנן באתחזק איסורא לא מקלינן בספק שהביא ראי' מהא דפרק בכל מערבין וכתב דהתם הטעם משום דאית לי' עיקר בדאורייתא דהא רבא פליג התם ארב הונא: וע"כ צריך לתרץ כרבא דאל"כ תקשה מהא דפסחים כמ"ש: ואפשר סברת רב הונא בר חיננא הוא דבאמת במקום שיש חזקה לטהרה להיפוך אפי' בדבר שיש לו עיקר בדאורייתא ג"כ טהור ולכך בההוא דפסחים ספק משקין לטמא אחרים או לכלים דיש להם חזקת טהרה מודה דטהור בדרבנן רק מאי דאין לו חזקה לא לאיסור ולא להיתר כגון בהא דמתני' דעירובין דיש שתי חזקות זו כנגד זו העמד אדם על חזקת תחום ביתו והעמד תרומה על חזקתה בזה פליגי רב הונא ורבא דרב הונא ס"ל דבדבר שיש לו עיקר בדאורייתא ספיקו לחומרא: ולכך מתרץ הכי מתניתין דעירובין ודטומאה דלא תקשו אף דבטומאה יש חזקה לטומאה מ"מ אפי' אם לא היה חזקה לא לכאן ולא לכאן ג"כ אמרינן להחמיר: ורבא ס"ל כיון דאתינן להכי שוב לא צריכינן לתרוצי הכ' דבלא"ה לא קשיא דבטומאה יש לו חזקה לטומאה לכך ספיקו לחומרא משא"כ בעירוב דמתני': ומ"מ קשה על הרשב"א מדוע פסק כרב הונא בר חיננא דלכאורה נראה דהלכה כרבא נגדו דהוא מרא דתלמודא יותר ממנו וגם הוא בתרא ובסמוך בדין ספיקא דרבנן ובמקום חזקה נדבר עוד בזה בס"ד

אכן מה שהחליט הרשב"א לדינא דבדבר שיש לו עיקר בדאורייתא לא אמרינן ספיקא לקולא בדרבנן וחשיב כאיסור דאורייתא ממש יש לתמוה ע"ז מהך תוספתא שהביא הרא"ש במס' נדה הלכות מקואות צינור המקלח מים למקוה והמכתשת נתונה בצידה ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת כו' ואם יש רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובים וכתב שם הרא"ש דהטעם דכל שיש רוב מי המקוה הרי כשר מן התורה ושוב הוה ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ אם הי' כולו שאוב הוי ספיקא דאורייתא הרי בדבר שיש לו עיקר בדאורייתא דהא כולו שאוב הוא מן התורה ואעפ"כ בהי' רוב מקוה כשרים קיי"ל לקולא בספק דרבנן יעו"ש ולדעת ר"ת שהי' סובר דכולו שאוב כשר מן התורה הוה א"ש אבל כבר הרבה הרא"ש שם להוכיח דכולו שאוב הוא מן התורה ע"ש: