בית יצחק - קבוע ספיקות ח

שער הקבוע

סימן א'

דין קבוע דאוריית' בניכר האיסור במקומו או שניכר לאדם אחד בעולם

כבר נתבאר דאם החנויות לא נתערבו וניכר האיסור במקומו מקרי קבוע מן התורה לכל השיטות ודעת הכרו"פ דאפילו לא נודע לנו רק שיש אחד בעולם שיודע מזה מקרי קבוע מדאוריי' וכמחצה על מחצה דמי וכן נוטה דעת הפר"מ דהקשה. על אותם הסוברים בהך סוגיא דנזיר באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' דמקרי קבוע מדרבנן דהא התם האשה והשליח יודעים האיסור וכל שיש א' בעולם היודע הקביעות מקרי קבוע יעו"ש אבל הגאון בעל חוות דעת חלק על הכרו"פ בזה וכתב דלא מקרי קבוע אא"כ בשעת לידת הספק ידוע האיסור וההיתר במקומו והביא ראי' לזה דאם לא נאמר כן א"כ אם יאמר אחד שיש ממזרת אחת בעולם ויודע אותה יהיו כל הנשים אסורות וכן אם יאמר אחד שיש טריפה אחת בעולם ומכיר אותה ואם. יבא לידו יכירנו, א"כ יהי' אסור לכל העולם לשחוט שום בהמה: ולפע"ד נראה דאי משום הא לא איריא

ולענ"ד ראיה לדברי ולענ"ד דבר חדש בזה והוא הכרו"פ מן דודאי קבוע לא שייך התוס' ספ"ק דכתובות ד"ה פרט כי אם כשידוע שבמקום שרוצה לזורק אבן דהקשו לר"ש דס"ל ליקח אחד מן התערובות יש שם דבעינן שיתכוון לו האיך ילפינן בודאי האיסור ויוכל לבא לידי משם לקבוע ותירצו די"ל דמיירי איסור כמו שיכול ליקח ההיתר באומר לאותו שעומד שם אני כגון בעיר א' שבמקום א' שקונים מתכוון ועיין בס' הפלאה שלמד שם בני אדם יש חנות אחת משם דהתוס' ס"ל דלא בעינן בקביעות ששם יש נבילות וא"כ נודע האיסור במקומו דאעפ"כ הרי יש כאן במקום שהוא יכול נקרא קבוע הוא סותר לדברי ליקח וליקח כעת ודאי איסור והרי התוס' דנזיר בהא דאומר לשלוחו יש כאן ספק אם יקח האיסור או צא וקדש כו' אבל לפי שיטת ההיתר ורק דעל הרוב יקח ההיתר הכרו"פ א"ש די"ל דמיירי בזה אמרינן כל קבוע כמחצה על בידוע לאחרים מקום הקביעות מחצה דמי וכן בהא דזורק אבן רק שלאותו שזורק אינו ידוע לגו שם במקום שזורק האבן יש שם ודוק:

עובד כוכבים א' בקביעות וכן בט' ציבורים של מצה או בט' שרצים וצפרדע אחת ביניהם וכדומה משא"כ כשיש איסור בעולם ואינו ידוע באיזו עיר האיסור בנמצא שבמקום שהוא דרכו ליקח משם בשר אין שם ודאי איסור הרי לא איקבע שם איסורא כלל ומהיכא תיתי נחזיק שם איסור כלל ואף שאין דלתות העיר נעולות אעפ"כ אין זה ודאי שיבוא שם האיסור ואף שבמקום אחר ועיר אחרת יש שם איסור ודאי מכל מקום מה בכך כיון שלמי שאנו רוצים לאסור לו אין דרכו לילך שם וליקח האיסור אין זה מקרי איקבע איסורא וא"כ לא קשיא מידי קושית הגאון בעל חוות דעת מאומר דיש ממזרת בעולם כיון שהוא הולך לעיר אחרת לישא משם אשה ואין דרך כ"כ שיהי' תמיד מתערבים בשוה אנשים בעיר אחרת עם אנשים שבעיר הזאת הרי כל עיר הוא קבוע בפ"ע ויש שם ספק אם בעיר הזאת היא אותה הממזרת או לא ודמייא ממש לב' תערובות שנפל מתערובות הא' לשני' שבשני' יש כאן ס"ס גמור כמשי'ת בסימנים הבאים בס"ד ומ"ש התוס' בהא דנזיר דלא מקרי קבוע דאורייתא מטעם דאין ניכר האיסור במקומו י"ל דלא הוצרכו לזה רק אם ירצה ליקח אשה מן העיר ששלח לשם שלוחו לקדש שם אשה דשם ודאי איקבע איסורא אבל מה שאסור בכל הנשים שבעולם לא הוצרך לומר דהוא רק מטעם קנסא מטעם הנ"ל אלא כמ"ש ומ"ש הרמב"ן דהוא אסור מדינא ומשמע דמיקרי קבוע גמור אפשר דס"ל דהש"ס מיירי באומר לשלוחו צא וקדש לי בעיר ידועה דאסור שם בכל הנשים ומ"ש בכל הנשים שבעולם הוא לאו דוקא ואף דקיימ"ל דכל שנכנס בספק מסייע לבטל כמו שנתבאר בסי' קי"א לענין ב' קדירות של היתר וחתיכה של איסור וא"כ כל שאמר לו קדש לו אשה וא"י באיזו עיר הלך השליח א"כ כל העולם נכנס בספק והרי כל העולם כעיר אחת דמייא ואינו דומה לב' תערובות שכתבנו ששם יודעים אנו תחילה שהאיסור נפל לתערובו' אחת רק שיש לנו ספק באחת שנפלה ממנו למ"א אם הוי איסור או לא וא"כ כיון שכבר הוחזק הראשונה באיסור שפיר יש כאן ספק בתערובות השני' ואין סברא לצרפם יחד משא"כ אם א"י לאיזו מקום נפלה מ"מ לא דמי להתם דשם מיירי בדבר שדרכו להתערב ולכן אנו אומרים שכל דבר שעתיד להתערב כמעורב דמי כמשנ"ת שם משא"כ באנשים שבעיירות כיון דאנו אומרים דאשה הדרא לניחותא ואנו רואים כאלו הם קבועים במקומם וא"כ אין ראויים להתערב יחד ולומר כאלו נתערבו כל הנשים זו בזו ולכן יש כאן ספק על כל עיר ועיר אם יש שם האיסור ונעשה כל א' קבוע בפ"ע וספק קבוע לא אסרה תורה ויש כאן ס"ס גמור כמ"ש ועיין פר"ח (סימן קי"א) שכתב להכריע דבאיסור תורה אין מצטרפים ב' הקדירות יחד הרי משמע דמדאורייתא לא אמרינן כמעורבים דמי ורק באיסור דרבנן אמרו כן להקל וע"ש (בס' קי"א) דבב' אנשים גם כן לא אמרינן דכמעורבים דמיין ואה"נ אם היה אחד אומר שבאותו העיר יש ממזרת אחת ידוע אפשר דבאמת אסור לו ליקח אשה שם והכלל בזה דכל קבוע הוא דוקא בהולך ליקח הדבר במקום שהם קבועים שם דאם תתיר לו כן אזי יכול לבוא לידי איסור ודאי כגון שהולך לבית לבוא שם על אשה ותתיר לו כל הנשים שבבתים הרי יש כאן במ"א ודאי איסור אבל אם הולך בשוק ואינו הולך כלל לבית הרי אין זה ודאי אפילו אם תתיר לו ליקח מכל אשר יחפוץ ליקח בשוק שיבא לידי איסור אין זה קבוע ולכן אמרו שם קדיש בשוקא מאי איכא למימר והוצרך לתרץ משום דאשה הדרא לניחותא וכאלו הולך למקום הקביעות שאז יכול לבוא לידי איסור בודאי כמ"ש וא"כ לפע"ד אין לדחות דברי הכרו"פ והוא ספיקא דדינא לפע"ד

סימן ב

דין אם נודע האיסור לאחר ומת אח"כ ועכשיו אין נודע לשום אדם

לפי מה שמבואר בסימן הקודם דיש להחמיר אם יש אחד שיודע בקביעות האיסור יש להסתפק לפ"ז באם בעל החנות המוכר ידע מקום קביעות האיסור ומת המוכר ועכשיו אין בעולם מי שיודע מקביעות האיסור אם נאמר כיון שבשעה שהיה המוכר חי היה כאן איסור תורה על כל החנויות וא"כ אחר שכבר נאסרו לכל אדם שוב אין חוזרים להיתרם אחר שמת או דילמא כיון שבשעה שבא א' ליקח כבר מת המוכר ובכל הביטולים אזלינן בתר שעת הידיעה וכיון שעכשיו אין נודע לשום אדם הקביעות הותר לכל ואם נאמר דבכה"ג מותר יש להסתפק עוד אם בא א' ליקח מן הבשר מן הקביעות בשעה שבעל החנות שבו הטריפה היה חי וא"כ אז נאסר לו ליקח רק שלא הי' האיש בביתו לשאול ממנו ולא הספיק ליקח הבשר עד שמת בעל החנות אם חוזר אצלו להיתר או לא

והנה לכאורה יש לעיין דהר"ש מקינון הבאתיו לעיל הוכיח דבאם אין האיסור ניכר במקומו לא מקרי קבוע דאל"כ יאסרו כל העולם מלחרוש ולזרוע והנה בעת שהיו ישראל בארצם והי' דין עגלה ערופה נוהג הרי היה ידוע המקום לכמה בני אדם וא"כ לאותם שהיו מסופקים במקום הנחל איתן היה אז אסור להם לחרוש בכל מקום המסופק מדאורייתא וא"כ אפילו נימא דתערובות חנויות הוא אינו קבוע מדאורייתא מכל מקום אכתי קשה האיך מותרים כל העולם לחרוש בזה"ז והלא היה פע"א איסור דאורייתא. ודוחק לומר דבזמן הבית היה המקום ידוע לכל העולם ולא היה אז איסור כלל. אך הוא רחוק מן הדעת שמה שהיה אסור בתחיל' יחזור להיתר בלי שום סיבה וטעם כלל

והנה נראה לחקור דין זה מהא דאיתא פ"ט דנזיר (דף ס"ג ע"א) ובפסחים פרק כיצד צולין (ד' פ"א ע"ב) לענין טומאת התהום שהותרה ועושה פסח ואיתא שם בנזיר איזו הוא טומאת התהום כל שירד לטבול ונמצא מת משוקע בקרקע המערה ואיתא שם ג"כ דטומאת התהום היא כל שאין א' מכירה בסוף העולם הא כל שא' מכירה בסוף העולם אין זה טומאת התהום ואם נאמר שאם היה פע"א אדם שידע מזה שוה כמו שיודע כעת וא"כ רחוק הוא שלא ידע אדם א' מזה פע"א בשעה שנקבר שם וכדומה אך אף שאנו מדמין לא נעשה מעשה דש"ה שהוא הלכה למשה מסיני ואין דנין מהלכה ועיין בפי' הרע"ב (פרק ז' דפסחים) שכתב וז"ל שטומאת התהום הוא שלא הכירה אדם מעולם. וא"י מנין לו שבלשון הש"ס שאין אדם מכירה משמע שעכשיו אינו מכירה אף שהי' מכירה פע"א

ומצאתי סמך לדברי הרע"ב ז"ל מדברי הרמב"ם (פרק ו' מהלכות נזירות) שכתב דלא הותרה טומאת התהום כי אם כשאין א' בעולם. מכירה ולא אמרו טומאת התהום אלא במת בלבד ולא בהרוג שהרי אותו שהרגו מכירו מבואר מדבריו דבעינן שלא היו מעולם מי שמכירו דאל"כ מה תלה זה בזה דהא גם בהרוג י"ל דעכשיו אין אחד בעולם המכירו כגון דעכשיו מת ההורג אע"כ כמ"ש וא"כ אין ראיה משם

והנה הכרו"פ הביא ראיה דתערובות חנויות מקרי קבוע דאורייתא מהא דאיתא סוף פ"ק דקדושין (דף ט"ז ע"ב) עובד כוכבי' ומזלות שקידש בזה"ז חוששין לקדושיו ומסיק בדוכתי דקביעי עשרת השבטים. ופירש"י משום דהוה קבוע אף דבזה"ז אין אדם יודע מן האיסור יעו"ש. ולכאורה הוא קושיא עצומה לשיטת התוס' ורשב"א ור"ש מקינון: אבל אם נאמר דכל שבעם אחד נודע האיסור מקרי קבוע דאורייתא לכ"ע הוה א"ש ושם איתא כי אמריתא קמי' דשמואל כו' אמר לא זזו משם עד שעשאום כעובדי כוכבים ומזלות גמורים ולכאורה הוא תמוה כיון דמדאריית' הוא קבוע ויש לחוש לקדושיו וכי יש כח ביד חכמים לעקור דאורייתא ולהפקיע קדושין שלהם: וכאן לא שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דהא אין מקדשין אדעתא דרבנן ולפי דברי התוס' שפי' שם הטעם דחוששין לקדושין הוא משום דגזרינן דילמא אזלו לגבייהו למקום הקביעות א"כ דאינו אלא גזירה דרבנן הוה א"ש אבל לפי