בית יצחק - קבוע ספיקות עו

א"כ הדין להיפוך דכאן מקרי נודע האיסור קודם

אכן לפי מאי דמקשה התם בגמרא דר"מ אדר"מ ודר"י אדר"י ומשני התם מענינא דקרא ופי' הר"ן שם דבס"ד הוי ס"ל דלאו ממשמעותא דקרא פליגי אלא בסברא ולכך מקשה שפיר ומתרץ דהתם מענינא דקרא אבל כאן לא גילה הפסוק כלל ולכן אזלינן בתר סברא, וא"כ הדין כמ"ש בנד"ד. אבל לפי הנוסחא השניה שכתב הר"ן שם דגרסינן ג"כ והכא מענינא דקרא ופירש שם דהי' קשה לו לילף מהתם ותירץ דכאן גילה הכתוב להיפוך א"כ משמע דלא פליגי בסברא א"כ בנד"ד אינו תלוי בפלוגתא זאת אבל לפי פי' השני של הר"ן שכתב שם דבמתני' ס"ל לר"י דלא אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה א"כ תירוצו של הש"ס אינו אלא אליבא דר"מ אבל אליבא דר"י לא קשיא כלל וא"כ ודאי דיש לנו לדמות נד"ד להפרת נדרים: ולענין סומא בגלות. וכ"ש לפי גירסא השניה של הר"ן דלא גרסינן והכא מעניינא דקרא וא"כ ודאי דבמתניתין אזלינן בתר סברא וא"כ לפי פי' הב' ודאי ס"ל דלא אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה והרא"ש בפירושו שם ג"כ לא גרס והכא מעניינא דקרא וכן נראה עיקר דהר' הש"ס לא הביא שום פסוק לענין הפרת נדרים במאי פליגי

אך יש להסתפק בפירוש דברי חכמים דאמרי יפר אם כפי' הראשון של הר"ן דמיירי בו ביום וא"כ ס"ל לחכמים דאמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה כמ"ש בשם יש מפרשים שם אבל לפירש הב' של הר"ן ס"ל להיפוך דלא אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה ובש"ע (יו"ד סי' רל"ד סעיף כ"א) פסק בפירוש בדין זה דיפיר אפילו לאחר כמה ימים א"כ קיי"ל לדינא כפירש השני של הר"ן א"כ קיי"ל מסברא דמקצת ידיעה לא הוי ככל ידיעה א"כ בנד"ד יש להקל אפי' בלא הפ"מ ובלא"ה רוב הפוסקים מסכימים לר"ת להתיר אפי' בנודע ספק ראשון קודם וכמ"ש בסי' הקודם

סימן ד

דין ס"ס בגופו והספיקות יכולים להתפרד זה מזה

אם היו ב' הספיקות בגופו רק שהספיקות יכולים להתפרד זה מזה וספק אחד בא תחילה קודם לחבירו הדמיון בזה בהך דאיתא פרק קמא דפסחים (דף ט' ע"א) חבר שמת והניח חגורה מליאה פירות דאמרינן דפירותיו מתוקנים וקאמר שם בש"ס משום דחזקה חבר אינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן ופריך שם הא אין ספק מוציא מידי ודאי ומשני התם אין ודאי ודאי וודאי הוא כו' ואבע"א ספק וספק הוא שמא הכניס פירותיו דרך גגין וחצירות כו' והנה שם בעת שהכניסם נולד לנו ספק אחד ואח"כ כשמת נולד הספק השני שמא תקנם אח"כ וקודם שתקנם הי' בהם ספק אחד ואעפ"כ מקרי ס"ס ודוחק לומר דמיירי דווקא בלא נודע הספק הראשון עד אחר שנולד ספק שני: ועוד דהא כל שנודע למקצת בני אדם מקרי שפיר ידיעה וא"כ איך אפשר שלא יהא נודע למקצת בני אדם הספק הראשון תיכף שהביאם לביתו קודם שהי' שהות לתקנם

אכן מדברי הרב בהג"ה שכתב ז"ל אבל אם היו ב' ספיקות אם הי' כאן איסור כלל ונודעו ב' הספיקות ביחד כו' משמע מדבריו דאפילו ב' הספיקות בגופו כל שנודע ספק אחד קודם לחבירו לא מהני בי' ס"ס כלל ולכאור' משמע כן מלשון הרשב"א שכתב גבי ספק זינתה תחתיו דהטעם משום דא"א לב' הספיקות האלו לבא כי אם ביחד: ואין אתה יכול לומר שכבר אסרת בתחילה יעו"ש משמע הא לאו הכי לא מהני וכן בהג"ה או"ה להדיא דהיכא דנודע ספק אחד בתחילה אינו מועיל אפי' כששני הספיקות בגופו מאחר שתחיל' נאסר ספק אחד

וראיתי בפר"ח (ס"ק מ"ח) שכתב ע"ז וליתא דכל ס"ס בענין אחד ובגוף אחד לעולם באים כאחת ולא שייך למימר בהו דנודע הספק הראשון בתחילה יעו"ש ולא דק דאשכחן ס"ס כה"ג בהך דחבר שמת. ועוד בדוכתי טובא וכמו שיתבאר בסימנים הבאים בס"ד

אכן ראיתי בביאורו הגר"א מווילנא שהניח דין זה בצ"ע ותמה ע"ז דא"כ למה הרעישו בזה הראשונים בהך דפ"ק דביצה בהא דתני וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כו' וחילקו בין ספק אחד בגופו לספק ב' בתערובות ובין שארי ספיקות הא סתמא דמילתא מיירי התם בנודע הספק תחילה וא"כ אפ' אם ב' הספיקות ג"כ בגופו ג"כ לא מהני יעו"ש וא"כ נראה מדבריו דדעתו נוטה להקל בזה וכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ודאי דלשיטתו אין נ"מ בין נודעו ב' הספיקות או לא דכל שנודע הספק הראשון נעשה רק איסור דרבנן ואם נולד שוב ספק ב' נעשה ספיקא דרבנן ולקולא: ועפר"ח וכרו"פ שהכריעו כשיטת הרמב"ם ואף שאין זה מוכרח וכמ"ש בפתה"ש דדעת רוב הראשונים דלא כוותיה: מ"מ בנד"ד יש להקל ובפרט לפי מה שכתב לקמן דספק אחד בגופו ספק ב' בתערובות אפי' לדעת ר"י מודה הוא דמן התורה הוי ס"ס וקצת יש סמך לזה מהא דכתב הרשב"א בתשובה (סי' ת"א) דס"ס מטעם רובא אף דהרוב אינו בבת אחת דהא הסנהדרין אומרים דעתם זה אחר זה ונודע בין אחד לחבירו וכיון דעכ"פ יצאנו מידי איסור תורה יש לסמוך על דעת המתירין בהפ"מ כלענ"ד

סימן ה

דין ספק ראשון פלוגתא דרבוותא וספק ב' בתערובות

כתב בפרמ"ג (שפ"ד אות א') דה"ה בספיקא דפלוגתא דרבוותא וספק ב' בתערובות ג"כ דינא הכי כספק ראשון בגופו לכל דינו וכ"כ בס' מנ"י בקונטרס תורת השלמים דספיקא דפלוגתא עדיף יותר מספיקא דגוף המעש' יעו"ש. ולפ"ז בדרוסת זאב בגסה בתערובו' מות' לדעת המתירין או בלא נודע כמ"ש בסימנים הקודמים: וראיתי בפרמ"ג מש"ז ס"ק י"ד) שכתב שהשיש לומר דבספק פלוגתא דרבוותא אף שנודע ספק הראשון תחילה מותר ג"כ בתערובות דכאן אין לומר כיון שנודע ספק הראשון תחילה וכבר נאסר שאתה עושה אותו כודאי וא"כ האיך תחזור ותתיר מה שכבר אסרת. דזה אין שייך כאן דהא קיימו דרי דגברא ואמרו כשר הוא ובקונטרס הספיקות (שפ"ד סימן כ"ו) חקר לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מותר מן התורה יש לומר בפלוגתא דרבוותא או בתרי ותרי אפשר שיודה הרמב"ם דספיקא לחומרא

אמנם מסתימת דברי המחברים נראה דלהרמב"ם אין חילוק כלל דהפר"ח הקשה על הרמב"ם מהא דאמרינן עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ולמה אצטרך קרא הא בכל ספק אמרינן מן התורה לקולא: ולפ"ז לא הקשה כלום דיש לומר דמיירי בספק שהוא ע"י תרי ותרי דשניה' אומרי' שהוא עשירי וב' אומרים שאינו עשירי וכן מ"ש הפרמ"ג דספיקא דפלוגתא ספק ראשון בגופו ג"כ מותר וא"כ בתרי ותרי נמי דינא הכי לפי מה שהשוה אותם הפרמ"ג ולא משמע כן מהא דהקשו הראשונים על ר"י הזקן דס"ל ספק אחד בגופו ספק ב' בתערובות לא מהני מהא דאלמנת עיסה דמותר מטעם ס"ס

ולפ"ד הפרמ"ג אין כאן קושיא כלל דשפיר יש לומר ספק חלל שנתערב היינו בתרי ותרי דשנים אומרים שהוא חלל ושנים אומרים שהוא כשר ולכן נלע"ד דאין להקל בזה דגם מצד הסברא אין לחלק דמה בכך דקיימו דרי דגברא כיון שאצלינו הוא בספק השקול ואסור מדאורייתא הוה כודאי איסור. ואדרבה נלע"ד בכה"ג גם הרמב"ם מודה דספק לחומרא מן התורה בפלוגתא דרבוותא ולא דמיא לתרי ותרי דהא התורה אמרה אחרי רבים להטות מכלל דבפלוגתא דרבוותא בשקולים אין לילך בתר המקילין ואף שזה יש לדחות מ"מ נראה כן ועכ"פ לא נראה להקל יותר משאר ספק בגוף המעשה וכיון דאין ב' הספיקות מענין אחד ואינם באים כאחת לא מקרי ש"ס: ונלע"ד דגם ספק בבעיא דלא אפשיטא שוה בזה לספיקא דפלוגתא וכמ"ש

סימן ו

דין ספק אחד בבעיא דלא אפשיטא ונולד מזה ב' ספיקות ביוצא ממנו

נסתפקתי אם היו כאן ב' ספיקות אחת בבעיא דלא אפשיטא ונודע הספק בתחיל' ואח"כ מצד ספק בבעיא דלא אפשיטא ג"כ ובגוף הדבר הוא ספק אחד וביוצא ממנו ב' ספיקות מה דינו הדמיון בזה במה שמצינו במס' נדרים (דף ע"ב ע"ב) דיש שם פלוגתא אם בעל מיפר לאשתו ע"י שליח ועיין ברא"ש בפסקים בשם הרמב"ן דספיקא הוא אם הלכה כר' יוחנן או כר' יאשי' ובשל תורה הלך אחר המחמיר יעו"ש (ובדף נ"ב ע"ב) איתא קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהם ואיבעיא להו התם אלו דווקא או שאינו טועם דווקא. ועיין בר"ן שם דבאינו טועם הוי בעיא דלא אפשיטא וא"כ אם נדרה אשתו מזיתים וענבים אלו ואמרה שאיני טועם והפר לה בעלה ע"י שליח ונמצא דביוצא מהם יש כאן ס"ס גמור א' בבעיא דלא אפשיטא וספק ב' בפלוגתא דרבוותא אבל בגוף הזיתים וענבים הוא ספק