בית יצחק - קבוע ספיקות עג

יאכל כתיב וכיון דאסור באכילה מדאורייתא אינו שכלל כסוי ולענ"ד הוא ראי' עצומה לשיטת הרמב"ם ז"ל ומאי דקתני ומודים חכמים שאם שחט שאינו סופג אם הארבעים ופרש"י דהתראת ספק היא לדברי הרמב"ם צ"ל דה"פ כיון דחכמים אסרו ספיקא דאורייתא א"כ יש כח ביד חכמים לעקור מלקות דאורייתא בשב ואל תעשה דאל"כ נחזיקנו לשחיטה ראוי' לאכילה ולא יתקיים גזירת חכמים

ממ"ש יצא לנו דבר חדש לדינא דמחלוקת הרמב"ם והרשב"א הוא רק בספק שאין בו תרתי דסתרי אהדדי אבל באם נלך אחר ספק אחד לקולא מן התורה יולד מזה במ"א להיפוך דאם נלך לקולא ג"כ יסתור זה את זה אסור מן התורה גם להרמב"ם עוד יצא לנו דלהרשב"א דס"ל דספיקא דאורייתא אסור מן התורה התורה עשאתו כודאי אבל היכא דסתרי אהדדי א"א לומר דהוי כודאי ומקרי ספק לבד ואעפ"כ אסור מן התורה וא"כ יש לנו נ"מ גדולה לב' השיטות לדינא בדין ספק א' בגופו ספק ב' בתערובות לפ"ד דהרב בהג"ה שכ' הטעם משום שספק ראשון אסור מן התורה וא"כ לשיטת הרמב"ם מותר בכה"ג. דהא ספק ראשון אינו מן התורה משא"כ לרשב"א ולפ"ז יקשה מהא דאיתא בפא"כ (ד' נ"ג ע"ב) פלוגתא דרב ושמואל דרב לא חייש לספק דרוסה ושמואל חייש וקיי"ל לדינא כשמואל כדפסק הש"ס התם והיינו היכא דעאל ארי' ביניהם ואיהו שתק ואינהו מקרקרין ולפ"ד הרמב"ם דכל ספיקא דאוריית' לקולא מן התור' יקשה הא יש כאן ס"ס ספק שמא לא דרס כלל ואת"ל דרס שמא לא נכנס הארס לפנים דהא אפי' ודאי דרוסה אית לה בדיקה כמ"ש התוס' שם ד"ה דרוסה שאמרו וקושיא זאת יקשה גם להרשב"א דהא כאן שני הספיקות באים כאחד אבל זה יש ליישב דהכל ספק אחד אם דרסה או לאו שגם אם הכה אותה ולא נכנס הארס לפנים ג"כ לא מיקרי דרישה וא"כ הכל ספק אחד ודמיא לשם אונס חד הוא כמו שיתבאר בשעה"ס בס"ד אבל הא קשיא מאי דקאמר התם גבי שרפקא דספק דרוסות דחנקינהו שמואל ושדינהו בנהרא דהא יש כאן ס"ס על כל אחת שמא לא דרס שום אחד מהם ואת"ל דרס שמא זו לא נדרסה ובשלמא לדעת הרשב"א ספק הראשון אסור מן התורה ספק ב' בתערובות א"ש אבל לדעת הרמב"ם קשה ואפשר לומר דהרמב"ם ס"ל כיון דהתורה אמרה ובשר בשדה טריפה דזהו דרוסה כמ"ש הרמב"ם בהקדמה (הובא בט"ז סי' כ"ט) וכיון שכל דרוסה אינה רק ספק הרי אסרה תורה ספק זה ולכן לא מהני ס"ס כזה ואפשר שלזה כיוון במ"ש שכל הטריפות יש בהם ספיקות שמותרות משא"כ בדרוסה כיון שהוא מפורש בתורה כמ"ש הט"ז בשמו ועיין ב"י סי' כ"ט והארכתי בזה במ"א ואין כאן מקומו: ולדעת ר"ת דס"ל להתיר בספק דרוסה שנתערבה באחרים צ"ל דס"ל בההוא דשרפקא דספק דרוסות דש"ה דהספק הוא שמא דרס כולם וא"כ כל אחת ספק אחד עליה דספק שני שמא לא נכנס הארס לפנים הכל ספק אחד הוא וכמ"ש ודו"ק

והנה הגם שדעת הרמב"ם כן הוא להתיר מדאורייתא בכל הספיקות דעת רוב הפוסקים אינו כן דהרשב"א והר"ן חולקים עליו להדיא וכן נוטה דעת הרמב"ן בחידושיו שהרבה להביא דעת החולקים על הרמב"ם וכן נוטה דעת רש"י ותוס' בכ"מ ערש"י ספ"ק דחולין בסוגיא דתחלת הציהוב במאי דקאמר התם אצטרך אנטרך קרא למעוטא ספיקא ועיין תוס' שם ובהיות שראיתי בספר תפארת ישראל שהאריך בראיות להוכיח שדעת רש"י כהרמב"ם לכן מוכרח אני להאריך קצת בזה והוא תחילה כתב שם לדחות דאין ראי' ממ"ש רש"י גבי תחילת הציהוב דכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכי תיסיק אדעתין לאכשרינהו וכ' ע"ז דשתי תשובות בדבר חדא כיון דכבר נתחייב קרבן תורים או בני יונה א"כ האיך יכול לפטור עצמו בספק והוי כאקבע איסורא יעו"ש אי משום הא לאו דחוי הוא דמי לא עסקינן קרא דמן התורים וגו' כגון בנדבה דאמר הרי זו דאין עליו חיוב כלל וא"כ לא שייך כאן לומר דהחיוב ודאי והפטור ספק וקרא סתמא כתיב בין בנדר בין בנדבה כמ"ש בתחילת הפרשה ובזה נדחה ג"כ מ"ש ע"פ מ"ש הפר"ח בשם מהרי"ט דהקשה מחטאת העוף הבא על הספק דלהכשיר בקדשים שאני והכשר מאיסור לא ילפינן ג"כ אין זה כלום דהא קרא בנדר או בנדבה כתיב דלא שייך כאן הכשר קדשים כלל ומ"ש עוד דהוה תרתי דסתרי דאם נכשיר מספק תחילת הציהוב בבני יונה א"א להכשירם בתורים יעו"ש גם זה אינו דהא רש"י כתב כן במאי דקאמר הש"ס דלא אצטריך קרא דמן התורים או מן בני היונה וא"כ עדיין קשה דמשמע דשני הפסוקים אין צריכים לכתוב ובאמת מיעוט אחד צריך לכתוב דהא בכל ספק אזלינן בתר חזקה וא"כ מיעוטא דתורים לא אצטריך דהא שפיר אמרינן אוקמינהו אחזקת קטנים כדמעיקרא אבל מיעוט דבני יונה אצטריך דלא נימא דנכשרינהו מטעם חזקת קטנות ולא שייך כאן לומר דהוי תרתי דסתרי דהא אינו כשר כי אם בבני יונה לבד אע"כ דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה ושפיר מקשה דבאמת יש כאן חזקה אחרת נגד הך חזקה דהעמיד בני יונה אחזקת חולין כדמעיקרא וסלק חזקה נגד חזק' והוי כאלו אין כאן חזקה כלל וא"כ אסור מספיקא דאורייתא אמנם לשיטת הרמב"ם אין כאן קושיא כלל כמ"ש למעלה דהא ס"ל דכל שיש חזקה נגד חזקה הוי אסור מדאורייתא כב' חתיכות א' של איסור, וא' של היתר כמ"ש למעלה אבל פשטות לשון רש"י לא משמע הכי (ועמ"ש למעלה בישוב דברי הרמב"ם כמ"ש כאן בס' תפארת ישראל משום ממנ"פ ומ"מ יותר נראה כמ"ש כאן)

וכן משמע מלשון רש"י בקידושין (ד' ע"ג ע"א) ד"ה ממזר ודאי כו' דכ'. דלולי קרא הוה אמרינן ככל ספיקי איסור על ודאי ללקות עליו ועל ספק ספק איסור ומ"ש בזה בעל ת"י דבריו תמוהים במ"ש דמדכ' דאין לוקין עליו מוכח דספיקא לקולא והוא עצמו הרגיש בזה שסיעו"ש אך מ"ש שם לדחות דרש"י לא כ' כן אלא אם לא הי' נכתב קרא דממזר ודאי כו' אבל עכשיו יכולים לומר דמממזר ילפינן לכל איסורים שבתורה בזה יש מקום לדחות ראי' זאת אך מלשון רש"י שכ' דהו"א ככל ספיקי איסור שבתורה כו' משמע דבכל התורה גם אליבא דאמת הדין דאסור מדאורייתא גם מה שהביא ראי' דרש"י ס"ל כהרמב"ם ממ"ש במס' חולין (ד' צ"ה ע"א). גבי נמצא בגבולים חתיכות מותרות ופרש"י שם דלא מטמאי משום נבילה ואי אכיל לה לא לקי וא"כ למה לא אמר דחולין בטומאה מספק גם זה אינו ראי' כלל דאוקי גברא וטהרות בחזקת טהרה ואינם טמאים מספק דלכך ספק טומאה ברה"ר טהור ובלא"ה דבריו תמוהים דהרי כלל גדול ספק טומאה ברה"ר טהור וגם מה דלא לקי על אכילה משום נבילה ג"כ לא קשה מידי דאף הסוברים ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא מודים דאין לוקין עליה וכמ"ש הוא עצמו שם גם מה שהביא ראי' שם ממ"ש התוס' במס' פסחים (ד' פ"ט ע"ב) ד"ה גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם דמתרץ בגמרא דא"א להביא עוד פסח בתנאי משום חזה ושוק והקשו התוס' שם דהא אפשר לתנו לכהן קטן ומאי קושיא היא זאת הא אסור ליתן בידים לקטן דבר איסור אע"כ דס"ל להתוס' ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ואיסור דרבנן מותר ליתן לקטן יעו"ש ולא קשה מידי דבלא"ה אין שם איסור דאורייתא דהרי יש כאן תערובות שאר פסחי' כשרי' ובטל ברוב מה"ת ואדרבא לפי שיטת התו' דס"ל דס"ל חנויות אינו קבוע מדאוריית' כדמוכח ממ"ש במס' נזיר וכמ"ש בפתח שעה"ק א"כ דברי התוס' מיושבים היטיב גם מ"ש מדברי התוס' דסוף מעילה גבי פרוטה בכיס זה הקדש דבריו דחוקים ורחוקים מאוד מביאור דבריהם וכתבתי בחידושיי במ"א ליישב דבריהם בפשיטות והארכתי שם בזה וא"כ אין משם ראי' כלל ומ"ש מדברי התוס' במס' קידושין (ד' י"ב ע"א) במאי דאיתא התם ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא כו' ושם אם הקלנו בשבויה כו' וכתבו התוס' שם ויש מפרשים אם הקלנו בשבויה היינו אפי' איכא סהדא דנשבית מ"מ לא היו יודעים אם נטמאת א"כ אינה אסורה מן התורה כו' אין משם ראי' כלל דהא מדאורייתא אוקי איתתא בחזקת כשרות ומ"ש להקשות ע"ז מהא דאיתא בש"ס רוב עובדי. כוכבים פרוצים בעריות גם זה אינו כולם דאיכא רוב אחר נגד רוב זה דרוב אינם אנוסות דאנוסה לא שכיח כמ"ש התוס' רפ"ק דכתובו' בסוגי' דפ"פ ובכ"מ ומ"ש רוב עובדי כוכבי' פרוצים בעריות היינו כשהאשה רוצה מצידה אבל כאן דרצון לא שייך לומר באשה כשירה א"כ אין כאן רוב גם מ"ש להוכיח עוד מדברי התוס' במס' נזיר:

(ד' י"ב ע"א). האומר לשלוחו צא וקדש לי כו' דכתבו התוס' דמדאורייתא אין כאן איסור דבריו תמוהים דהא בפירוש כתבו שם התוס' משום דאזלינן בתר רובא וקבוע לא הוי כיון דאין האיסור ניכר ובלא"ה לא שייך לומר משום ספיקא דאורייתא מן התורה דהא שם איתחזק איסורא דהא אחת יש כאן דמקודשת אע"כ כמ"ש ועמ"ש בזה בשעה"ק באריכות וכיון שנדחו ראיות הרב הנ"ל הדרינן למ"ש בפשיטות דברי רש"י ותוס' בפ"ק דחולין ובכ"מ דספיקא דאורייתא אסור מן התורה ולכן כיון שרוב הפוסקים מסכימים כן ודאי דמדינא הילכתא כותייהו ודלא כמ"ש בכרו"פ ופר"ח בכמה דוכתא שנטו בזה אחר דברי הרמב"ם ז"ל ויחידאה הוא בדבר זה ואחרי רבים להטות כמו שנתבאר: