בית יצחק - קבוע ספיקות עב

בלשון ספיקא דקאמר בש"ס מצינו בכעין זה במס' יבמות פ"ד אחין תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא וכן בפ"ב דכתובות ופירשו המפרשים שם דמדאורייתא אין שום חשש כלל דמוקמינן לי' אחזקה יעו"ש וקרי לה ספק ר"ל דחכמים עשאו כספק וכן הוא כאן וזה נראה ברור

עוד מצאתי בס' תפארת ישראל מנכדו של הגאון מה' יהונתן ז"ל שהקשה על הרמב"ם מהא דאיתא במסכת ביצה (ד' ג' ע"ב) גבי ביצה שנולדה ביו"ט וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולם אסורות ופריך שם בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוה לי' ספיקא דאורייתא ולחומרא אלא לר"י ור"י קשה ומשני סיפא אתאן לספק טריפה ופריך שם בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוה לו' דבר שיש לו מתירין כו' אלא אי אמרת ספק טריפה הוה לי' דבר שאין לו מתירין ולבטל ברובא ושם בס"ד דש"ס הוה סבירא לי' דאיסור דרבנן לא אמרינן בי' דשיל"מ לא בטיל וא"כ להרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה מותר א"כ גם לרבה קשה יעו"ש ולענ"ד אין זה קושיא כלל דהא ידוע מחלוקת ר"ת ור"י דקאי אספיקא וספק א' בגופו ספק ב' ע"י תערובות לא הוה ס"ס וא"כ לשיטת ר"ת ודאי דא"ש דכיון דקאי אודאה א"כ א"ש דלרבה ניחא דס"ל ספק יו"ט ספק חול וספיקא אסורה דהוה ספיקא דאורייתא משום הכנה ומ"ש אם נתערבה קאי אודאה דלא בטיל מטעם דשיל"מ אבל לר"י ור"י דס"ל דקאי אספק טריפה ואם כן מ"ש ואם נתערבה באלף כו' קאי אודאה ג"כ ואעפ"כ בטיל שפיר דהא הוי דבר שאין לו מתירין וא"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דספיק' דאוריית' מותר מן התור' ודאי דהוא ס"ל ספק אחד בגופו ספק ב' ע"י תערובות שפיר היה ס"ס ומהני דהא לדידי' ספק ראשון אינו אסור מן התורה וכשי"ת בסמוך די"ל כן לדעת הרמב"ם וא"כ ע"כ דמפרש כר"ת דאם נתערבה באלף קאי אודאה וא"ש

עוד ראיתי שם בספר ת"י שהקשה אהא דקאמר התם סיפא אתאן לספק טריפה מהא דאיתא במס' ב"ק ד' מ"ז ע"א אמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופא היא תרנגולת שהזיקה אין גובין מביצתה מ"ט פירשה בעלמא היא: והקשו התוס' שם מהא דאיתא פ' א"ט ומודים בביצת טריפה שאסורה משום דאגידא בגופא כגופה דמיא ותירצו דשם אסור מספק שמא בשעה שנטרפה היתה מעורה בגידין יעו"ש ואם כן קשה הא דאמר אתאן לספק טריפה הא הוי ס"ס שמא לא היו מעורות בגידין ושמא אינה טריפה כלל יעו"ש והנה לדעת הש"ך בכללי ס"ס שכ' דבכה"ג לא מהני ס"ס דהוי ספק אחד בתרנגולת ספק ב' בביצה ובב' גופים לא מהני וא"כ אין כאן קושיא כלל אמנם אף לדעת הכרו"פ שהשיג עליו בזה וכשי"ת לפנינו בס"ד ג"כ לא קשה לענ"ד דמי לא עסקינן שהטריפות הי' בתרנגולת זה זמן רב קרוב לכ"א יום ואח"כ הטילה הביצה דהוי קרוב לודאי שבשעה שנטרפה היתה מעורה בגידין ומ"ש בב"ק דאין גובין מביצתה היינו שהטיל' לה הביצה זמן מועט אחר שהזיקה והוי שפיר ספק מעליא וא"ש

והכרו"פ הקשה על החולקים על הרמב"ם מהא דאיתא פ"ב דשבת גבי דמאי דלא בעי ברוכי דאביי ס"ל דספק לא בעי ברוכי ורבא ס"ל רוב ע"ה מעשרין הם וא"כ משמע דאביי ס"ל שאין רוב ע"ה מעשרים וא"כ קשה למה אמרו שדמאי הוא דרבנן הא ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא ולשיטת הרמב"ם א"ש ואני מוסיף עוד דגם להרמב"ם קשה דהא יש כאן חזקת איסור דאוקמינהו אחזקתייהו דמעיקרא דעדיין לא נתעשרו ובמקום דאתחזק איסורא גם הרמב"ם מודה דספיקא לחומרא מן התורה והכרו"פ תירץ דשם יש עוד ספק שמא לא באו לידי חיוב מעשר כלל דאלו הכניסם דרך גגות כו' יעו"ש ולענ"ד אין זה מספיק דא"כ למה אסרוהו באכילה עד שיעשר דהא בפ"ק דפסחים ובפ"ב דנדה גבי חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אמרינן דמותרים והם בחזקת מתוקנים דאולי הכניסם דרך גגות כו' ויש כאן ס"ס יעו"ש אע"כ דדוקא גבי חבר אמרינן הכי דהוא חושש לאיסור טבל לכן עושה להם תקנה לפוטרם משא"כ בע"ה שהוא חשיד ע"ז למה יטריח להכניס דרך גגות. ולא שכיח כלל ואין לומר דעכ"פ קצת ספק יש גם בע"ה ומצטרף לספק אם מעשרים והוה כרובא דזה אינו דכל ספק שהוא נוטה יותר לאיסור לא מקרי ספק כלל כמו שיבואר אי"ה בשעה"ס ואולי י"ל דעכ"פ מדאורייתא מצרפינן ספק זה לספק שני דליהוי כרובא להיתרא עכ"פ מדאורייתא אבל גם זה אינו מספיק דא"כ מה בינו לרבא דס"ל הטעם משום דרוב ע"ה מעשרים הם ואף שיש לדחוק בזה מ"מ אינו מיושב כ"כ ולענ"ד נראה לתרץ בפשיטות כמ"ש התוס' ספ"ב דכתובות (ד' כ"ד ע"א) ד"ה אביי כו' דגם אביי ס"ל רוב ע"ה מעשרים הם והא דקאמר בפ"ב דשבת היינו אפי' אי לא נימא רוב ע"ה מעשרים הם ונראה כוונת דברי התוס' דר"ל דאביי מתרץ כן אף אם לא נסמוך אסברת רבא מטעם דהוי חומרא בעלמא משום דרוב ע"ה מעשרים אלא נאמר כיון דחכמים החמירו בו כספק השקול ג"כ א"ש דאין מברכין על ספק דבריהם ובזה נדחין דברי בעל תפארת ישראל מ"ש ליישב דברי הכרו"פ ע"ש

ומה שיש לעיין עוד בזה על מ"ש דדמאי הוא מדרבנן משום דרוב ע"ה מעשרים הם דתינח אם מכר בשוק הוי פירש וכל דפריש מרובא פריש אבל אם הלך לביתו לקנות הוי קבוע וכמחצה על מחצה הוא מדאורייתא ואין לומר דלא הוי קבוע כיון דאין האיסור ניכר דא"כ לדעת הסוברים תערובות חנויות הוי קבוע מדאורייתא קשה ועוד דהא כאן יש כמה בני אדם שיודעים מי שאינו מעשר וגם איכא לברורי וכניכר האיסר חשוב וכבר עמד בזה הרב בעל תפארת ישראל ולכן הי' נלע"ד ליישב זה ובזה הי' מתיישב ג"כ דברי הכרו"פ הנ"ל והוא ע"פ מ"ש למעלה בפתח שער הקבוע אהא דאיתא במס' נזיר האומר לשלוחו צא וקדש לי כו' אסור בכל הנשים ואמרו שם דטעמא משום קבוע דאשה הדרא לניחותא ולכאורה תמוה הא דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אינו ודאי כי אם ספק וראי' דמדאורייתא לא אמרינן הך חזקה לר"נ דהלכתא כוותה כמ"ש התוס' בפ' בכל מערבין וא"כ הוי ס"ס אע"כ כמ"ש התוס' שם דאינו אלא קנסא דרבנן לבד משום שעשה שלא כהוגן וא"כ יש לומר ג"כ בנד"ד הכי והא דמבואר בכ"מ דלכך הלוקח דמאי א"צ להפריש תרומה משום דבקל יכול לתקנו דחטה אחת פוטרת הכרי וא"כ י"ל גם לענין מעשר כן כיון דיכול לתקן שיכניסו דרך גגות א"כ אין זה ודאי שלא הפריש מעשר והיה ס"ס ממש רק דחכמים החמירו בו כעין שהחמירו גבי אומר לשלוחו נא וקדיש לי כו' ורבא דקאמר רוב ע"ה מעשרים הם ר"ל דלפ"ז מצרפינן הך סברא דשמא לא נתחייב במעשר ולכן הוי חומרא בעלמא כיון דרוב פעמים מוכרים בשוק ודבר זה לא שכיח שילך לביתו לקנות ולכן במילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן כיון דאפי' ילך לביתו יש ג"כ ס"ס ומדאורייתא אין בו חשש

עוד הביא הפר"ח בשם מהרי"ט ראי' לדברי הרמב"ם ז"ל מהא דאיתא פ"ק דביצה (ד"ח ע"ב) גבי כוי דאין מכסין את דמו ביו"ט ומסיק שם משום דדעתו על ודאי ואין דעתו על ספק ולהרשב"א דספיקא דאוריית' מן התור' לחומרא א"כ חייב לכסו' מדאוריית' ואמאי אין דעתו על ספק ולענ"ד אין כאן קושי' כלל דלפמ"ש למעל' דהיכי דמכח הספ' נבוא לידי איסור ממנ"פ אין סבר' לומר דמות' מן התור' א"כ גם להרמב"ם קשה דהא לענין חלבו של כוי נתיר מספיק' ונחזיקנו בחיה א"כ האיך נפטור אותו מכיסוי ונחזיקנו בחזקת בהמה והוה תרתי דסתרי ובזה נדחה הראי' שהביא הפר"ח לדברי הרמב"ם מסוגיא דמס' יומא דכל חלב לרבות כוי וח"ש דמסקינן דהוה אסמכתא דלפמ"ש בכוי אסור החלב מן התורה כיון דהוי תרתי דסתרי ולפ"ז אתי שפיר הכל דבכ"מ דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא להרשב"א היינו שהתורה אסרתו ועשאתו כוודאי איסור כמ"ש גבי סוטה דהתורה עשתה כוודאי כמ"ש במס' סוטה וזה לא שייך כ"א היכא דאין תרתי דסתרי משא"כ כאן בכוי אף שמדאורייתא אסור מ"מ א"א לומר דעשאו התורה כוודאי דאיך אפשר לומר דהוי כוודאי חי' לענין כיסוי דא"כ למה אסרו חלבו ועשאו בזה ודאי בהמה והוא סותר זא"ז וע"כ צ"ל דכאן אינו דומה לכל ספק דאורייתא והוה רק ספק לבד ולכן שפיר קאמר דעתו על ודאי ואין דעתו על ספק וא"ש בין לשיטת הרמב"ם בין לשיטת הרשב"א ודו"ק

ומה שיש לדקדק עוד לענ"ד הוא ממ"ש בפ' כסוי הדם (ד' פ"ו ע"א) חרש שוטה וקטן ואחרים רואים אותם כו' בינם לבין עצמם פטור מלכסות כו' וכן לענין אותו ואת בנו כו' וקאמר שם בש"ס דחכמים פליגי גם ברישא ובתוס' דטעמייהו דרבנן דמספקא להו אם רוב מעשיהם מקולקלים או מתוקנים כמ"ש בתוס' שם בד"ה בשלמא רבנן כו' ואין כאן חזקה לא לאיסור ולא להיתר עיין תוס' שם ד"ה מ"ט: ואם נאמר דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא א"כ הרי עשתה תורה אותו לאיסור ונעשה כודאי וא"כ קשה מ"ט אסרו חכמים לשחוט אחריהם וגם מ"ט אמרו חכמים חייב לכסות כיון דמדאורייתא אין כאן שחיטה כלל אכן גם להרמב"ם קשה דלדידי' מן התורה לקולא וא"כ מותר באכילה מן התורה ומ"ט אמרו שם ומודים חכמים שאם שחט אינו סופג את הארבעים כיון דמדאורייתא מותר הוא באכילה יש כאן שחיטה ראוי' בשני' וחייב מלקות אך באמת לדעת הרמב"ם א"ש דכיון דחכמים אסרו ספק זה אמרו דיהוי פטור ממלקות כי היכא דלא ליתי לאכול משחיטתם ויש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה ולכן פטרוהו ממלקות אבל להרשב"א קשה דהא מסקינן לעיל (דפ"ה ע"א) דראה ר' דבריו של ר"ש בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים דשחיטה שאינה ראי' לא שמה שחיטה דאשר