בית יצחק - קבוע ספיקות עא

בתורה להתיר בזה יש כח ביד חכמים לאסור דלא הוי מלתייהו כחוכא ואטלולא דהא עיקר דבריהם לאו למה שמפורש בתורה להתיר אמרו ובזה מיושבים כל הסתירות שיש על הט"ז והכ"מ להאריך וא"כ א"ש הכל דבאמת כל הספיקות שאסרו מדבריהם אין מפורש התירם בקרא ולכן גם אם ירצה ליקח ספק אחותו מאביו כיון דפרט זה אינו מפורש התירם בקרא דהתורה התירה ספק ממזר בישראל אבל לא איסור ערוה זה לא מצינו א"כ שפיר יכולים לכוללו בכל הספיקות שאסרו חכמים משא"כ ספק ממזר אינם יכולים לאוסרו מאחר שמפורש התירו במקרא ולכך הוצרכו לומר שמא ישא אחותו מאביו כו' וגזירה זאת אינו מפורש להיתר ונכלל בכל הספיקות שאסרו חכמים דאינו מפורש בתורה להיתר וא"ש הכל ודוק

והפר"ח נטה ידו להכריע כשיטת הרמב"ם מהך סוגיא דמס' יומא דכל חלב לרבות כוי וחצי שיעור דמסיק שם דלר"ל קרא אסמכתא בעלמא וכיון דברייתא כלילנהו בחדא כוי וח"ש כמו דח"ש הוא רק מדרבנן כמו כן הוא כוי הוי ג"כ דרבנן ותמה שם על הראשוני' שהעלימו עין מסוגיא זאת ולפי ענ"ד אין מכאן הכרח כלל דאף דהברייתא אסמכי' אקרא דכל חלב גם ח"ש דהוה רק דרבנן מ"מ כוי הוה דאורייתא ולאו בחד' מחת' מחתינהו ואדרב' יותר מסתבר' דחד נדרש מקרא וחד אסמכתא דאין סברא לרבות תרתי מחד קרא כמ"ש בכ"מ בש"ס אם לא היכא דאמרינן דשקולים הם ויבואו שניהם משא"כ כ ח"ש עם כוי דאין להם דמיון זה לזה ולכן כשתירץ דח"ש דהיה רק דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ר"ל דעיקר קרא לכוי אתי ומ"ש דאין סברא לברייתא למתני דאורייתא ודרבנן יחד ולסומכו אח' קרא כעין זה מצינו בפ"ב דיבמות וכן בכ"מ דיליף מקרא דאשה גרושה וגו' לרבות גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ובמתני' כלילנהו כחדא אף דגרושה דאורייתא וחלוצה היא דרבנן ועיין תוס' פרק ר"א דמילה שבת דף קל"ח: ד"ה ולא ספק דכתבו דהוא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא אתי לאנדרוגינוס ומ"ש עוד בפר"ח דמדפריך הש"ס אצטרך קרא לאתויי ספיקא כלומר וכלפי שמיא גליא ולמה לא פריך דממילא הוה אסרינן כמו בכל ספיקא דאורייתא ג"כ תמוה דבאמת פשטא דש"ס הכי מתפרש אצטריך קרא כו' ר"ל וממילא הוה ידעינן לאיסורא וכמ"ש רש"י פ"ק דחולין דך"ג ע"ב גבי תחילת הציהוב שבזה ושבזה דפריך שם ג"כ אצטריך קרא כו' ופירש"י דכיון דלא פשיט לן היכא תיסק אדעתין למשרינהו יעו"ש אכן אין משם קושיא לשיטת הרמב"ם דגם שם יש לומר דהוי תרתי דסתרי דאם נחזיק תחילת הציהוב בבני יונה להיתרא מספק ונאמר דהוו קטנים האיך נתיר אח"כ ג"כ בתורים לומר דמספק מותרים ונחזקינהו בגדולים ושם ודאי מן התורה אסור מסברא מספק ושפיר פריך אצטריך קרא למעוטי ספיקא וכן במס' בכורות דמ"א ע"ב גבי זכר להוציא טומטום פריך ג"כ אצטריך קרא למעוטי ספיקא התם ג"כ א"ש דאם נאמר דמספיקא כשר ונחזיקנו לזכר א"כ במ"א דבעינן דוקא נקיבה כגון גבי חטאת נימא ג"כ דמספק כשר ונחזיקנו כנקבה וסתרי אהדדי

עוד הקשו על הרמב"ם מהא דאיתא פ"ק דחולין מנלן דאזלינן בתר רובא והוכיחו שם מעולה ומפרה אדומה ועגלה ערופה ומכמה ראיות יעו"ש ולהרמב"ם אין משם ראי' כלל דאפי' נימא דהוי כמו ספק מ"מ לקולא הוי מן התורה עמ"ש בכרו"פ בישוב קושיא זאת דהוי חזקת איסור כגון עולה דילמא טריפה ואיך יחלל שבת והוה חזקת איסור וכן בעגלה ערופה היאך נאסור עי"ז נחל איתן דעומד בחזקת היתר יעו"ש ואין תירוץ זה מספיק למ"ש למעלה דמה בכך כיון דעפ"י דין הבהמה כשירה אם באנו לאוכלה א"כ הוי כודאי כשירה ומותר לחלל שבת ג"כ וכמ"ש וכי מגיסא אסירא וכמ"ש למעלה. ומ"ש בזה בתשוב' מוהרי"ט ופר"ח דכל ספק שאפשר לבררו אם הוא אסור או לאו לא התירתו התורה אין תירץ זה מספיק לענ"ד דהא בגמרא ילפינן לה מעולה שצריכה להיות שלימה וכן בעגלה ערופה וא"כ מקרי א"א לבררו והוי כנאבד או נפל לים וכדומה: ולענ"ד נראה דאין כאן קושיא כלל דבעולה ועגלה ערופה ופרה אדומה בלא"ה יש להקשות קושית התוס' שם דילמא משום הכי לא חיישינן לה דאזלינן בתר חזקה כמו שהוכיח שם בסוגיא מנגעים של בתים או מהלכתא וא"כ א"ש האיך נחוש לנקיבת קרום וכדומה אוקמה אחזקה דהא כשנולדה ודאי דלא הוי נקב בקרום של מוח דא"א לומר דהחשש שמא נברא בנקב דבדבר שאין בו חלל אין שייך בו נקב בבריאה והוא כשר כמ"ש בתשו' צמח צדק לענין נקב בטחול בבריאה וא"כ הי' כאן חזקה דבלידתו הי' כשר והוה חזקה שנתבררה בתחילה

ועיין תוס' שם ד"ה אתיא וצריך לומר דש"ה דהא מעיקרא קודם שהקדיש אותם הי' חולין ואם היו טריפות ידוע לא חל עליהם קדושת מזבח כלל ואף דאיתא ברפ"ק דתמורה דמקדיש בעלי מימון מה שעשה עשה היינו רק לקדושת דמים אבל לא קדושת הגוף וא"כ א"ש דאי הוה ספיקא לא הוי קדוש כלל דיש כאן חזקה אחרת שלא היתה קדושה תחילה קדושת הגוף ואפי' קדושת דמים יש לומר דלא נחתא עלייהו דאם הי' יודע שהיא טריפה לא הי' מקדישם כלל והוה הקדש טעות ויש כאן חזקת חולין ואף שיש כאן חזקה אחרת כנגדה חזקת כשרות כשנולדה מ"מ כל שיש חזקה נגד חזקה אף דמסלקינן תרווייהו כמאן דליתנהו דמי שלא לחשבו לודאי ועכ"פ מדי איסור תורה לא יצאתה וראי' לזה מחתיכה אחת מב' חתיכות שנתערבו חד בחד דמודה הרמב"ם דספיקא לחומרא מן התורה אף דיש חזקת איסור וחזקת היתר דהא חייב אשם תלוי כמ"ש למעלה כנ"ל

עוד הוכיח הר"ן בתשובה סימן נ"א: לדחות דברי הרמב"ם ז"ל מהא דאיתא פ"ק דקדושין גבי ערלה דספיקא מותר משום דערלה הלכה למשה מסיני וכך נאמר הלכה ספיקא מותר ודאה אסור ואי כדעת הרמב"ם למה הוצרך הלכה בזה להתיר ספיקא אבל גם זה יש ליישב דהלכה אתי אף במקום דאתחזק איסורא כגון בכרם שיש בו ערלה ודאי והעובדי כוכבים מביא משם דבזה מתירין בספק ערלה כמ"ש במשנה סוף מס' ערלה והובא בש"ס שם. שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בתה"א להרשב"א שהביא ג"כ מסוגיא זאת להקשות על דברי הרמב"ם וכתב לתרץ כמ"ש והנאני שכוונתי לדעתו הרמה. ומה שהקשה עוד הפר"ח על הרמב"ם מהא דאיתא פ"ק דב"מ וסוף מס' בכורות עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ולמה אצטריך קרא הלא כל ספק מותר מן התורה ע"ש מה שתירץ. ולע"ד הי' נראה לכאורה דאדרבא מכאן ראי' לדברי הרמב"ם דהא איתא התם קפץ א' מן המנויים בתוכו כולם פטורים מטעמא דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק יעו"ש ולכאורה הוא תמוה הא כאן יש רוב דחייבים ומדאורייתא ברובא בטיל והיאך נלמד מפסוק זה דפטורים כולם דזה לא מקרי ספק כלל דכל דפריש מרובא פריש וע"כ צ"ל כמ"ש בשיטה מקובצת בשם אסיפת זקנים דהא דאמרה תורה דהולכין בכ"מ אחר הרוב לאו דנחשב כודאי אלא דהתורה התירה ספק זה

וא"כ לדברי הרמב"ם א"ש דודאי ע"כ קרא אתי אפי' היכא דהרוב חייבים דאם הי' ספק השקול בלא"ה פטורים דספיקא לקולא מן התורה אע"כ דאתי לומר דאפי' רובא לחיובא ג"כ פטורים משא"כ לשיטת הרשב"א והר"ן קשה אכן אחר העיון לא יתיישב בזה דגם לדעת הרמב"ם קשה הא יש כאן חזקה לחיובא דכל בהמה בחזקת חיוב למעשר עומדת כל זמן שלא ידענו שנפטרת במנין הראוי ובהיכא דאתחזק איסורא גם הרמב"ם מודה דאסור מדאורייתא א"כ הדרא קושיא לדוכתא. ולכן נ"ל כיון דחכמים עשאו דין תערובות דברים חשובים כקבוע דהוה כמחצה על מחנה כמ"ש בכ"מ ועשאום כספק השקול לחומרא לכן גם היכא דהוה קולא עשאום כקבוע דאורייתא דהוה כמחצה על מחצה דלא להוי מילי דרבנן כחוכא ואטצולא ויש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה בשב ואל תעשה ולכן פטרו חכמים אף דהוה רובא לחיובא ולא קשיא לכבשינהו וכו' דהא בלא"ה עשו חכמים תקנה בזה"ז שלא לחייב במעשר בהמה דלא ליתי לידי תקלה ויש לומר ג"כ דאפי' בזמן שבהמ"ק קיים פטרו דכיון דחכמים גזרו לחומרא דלא לכבשינהו מגזירה, שמא יקח מן הקבוע ולא חלקו בדבריהם והשוו מדתם אפי' לקולא לעשות כמחצה על מחצה כמ"ש וא"כ א"ש בין לשיטת רשב"א ודעימי' ובין לשיטת הרמב"ם ודו"ק

ויש בענין זה עוד מקום עיון מהא דאיתא פ"ק דקדושין: ד' ה' ע"ב נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן ולכאורה היא ראי' ברורה מכאן לדברי הרמב"ם ז"ל דכל ספיקא אינו אסור מן התורה ומצאתי שהר"ן הרגיש בקושיא זאת וכ' לתרץ זה משום דהעמיד האשה על חזקת פנו' כמו שהיתה תחילה ולכך מדאורייתא אין כאן בית מיחוש ואף בספיקא דדינא ג"כ אמרינן העמידנה בחזקתה ע"ש ולפמ"ש האחרונים ויתבאר אי"ה לפנינו דבכל ספק דדינא לא שייך לומר העמידנה על חזקתה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין א"כ הדרא קושיא לדוכתה ובס' קרבן נתנאל ראיתי שתירץ קושיא זאת דמאי דקאמר הש"ס ספיקא היא היינו דספק הוא אם כתירץ הראשון דקאמר בש"ס דאמרינן נעשה כו' או כתירוץ השני ואין לדבריו ביאור כלל דא"כ תירוץ שני אינו מבואר כלל דהא בתירץ השני ואבע"א דקאמר חידש בזה דספיקא הוא כו' ומלבד זה אין סוגית הש"ס לומר כן בתירץ שני שהוא ספק אם כתירוץ ראשון או כתירוץ שנ' ולכן נראה עיקר כמ"ש הר"ן שם תחילה דלישנא דספיקא הוא לאו דווקא דבאמת מדאוריית' אין כאן קידושין כלל דבעינן שיאמר היא או שידבר עמה על עסקי קידושין רק דרבנן חששו כיון דשתק בעת אמירתה מחזי מילתא כמו דמסכים לדבריה ומה שפקפק הר"ן