בית יצחק - קבוע ספיקות נו

ונראה דהרמב"ם דמתיר בזה יש לו ראי' מן הש"ס פרק אותו ואת בנו גבי השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשירים ואין לומר דמדינא קאמר ולאחרים דבכה"ג דייקינן בפ"ק השוחט בשבת וביוה"כ כו' וקאמר שם שחיטתו כשירה קתני בין לו בין לאחרים וא"כ כאן דנקט נמי כשירים משמע ג"כ דאין חילוק בינו לבין אחרים ואף דשם קאמר רב ואסורה באכילה ליומא כדקתני התם משמע לי' דמותר ולא קנסו כאן מטעמא דכתיבנא וא"כ אין מקום לדברי הפר"מ לחלק בזה ועוד דאנן לא קיי"ל להלכה בהא דנכבשינהו דיהי' מותר בתערובות דבר שיש לו מתירין לכבשינהו בידים ולדידן אין נ"מ בזה כלל כיון דלא קיי"ל באותו ואת בנו כהמחבר אלא כדיעה השני' א"כ אין חילוק בזה בין דבר שיש לו מתירין או שאר דברים שאין מתבטלים לכל דיניו וכמ"ש ואף שדעת הש"ך (ס"ק נ"ז) דדבר שיש לו מתירין לא מהני בי' נפל לים משום דבדבר שיש לו מתירין לא מהני ס"ס וא"כ אין נ"מ בכל מ"ש אך נ"מ למאן דמתיר בס"ס גם בדבר שיש לו מתירין וכמ"ש הש"ך והרמ"א (סעיף ח') דלצורך יש להתיר

שוב אחרי כותבי זאת ראיתי בפר"מ בשפ"ד שחקר בהך דינא שכתב המחבר (סעיף ואו) דבהפרישו במתכווין אסור השמיט דבר שיש לו מתירין וחקר שם דאפשר דשם גם בהפרישו במתכווין מותר דלא שייך למגזר בזה שמא יקח מן הקבוע משום חד יומא או דילמא אדרבא לאידך גיסא דשם אפי' פירש ממילא שלא בפנינו ג"כ אסור דלא התירו משום דפריש מרובא יעו"ש והא דכתב המחבר בסי' ט"ז באותו ואת בנו לכבישינהו דניידי כו' ע"ש שחילק בדוחק

הנה מ"ש דבדבר שיש לו מתירין אין הולכים אחר הרוב דין זה ודאי ליתא מהא דכתב הרב בהג"ה (סי' רצ"ג סעיף ואו) דבמדינות שזורעים התבואה אחר העומר אם אין דלתות המדינה נעולות מותר דרוב תבואות הן מן הישן וכל דפריש מרובא פריש הרי בהדיא דגם בדבר שיש לו מתירין הולכים אחר הרוב וכן בפ"ק דביצה (דף ז' ע"ב) גבי הא דבדק בקינה של תרנגלות כו' דבספנא מארעא אסור וכי לא בדק מאתמול מותר עיין תוס' שם ד"ה וכי לא בדק דהקשו הא הוי דבר שיש לו מתירין לספיקא לחומרא ותירצו משום דגם בספנא מארעא שכיח יותר דיולדות ביום מבלילה הרי מפורש דאזלינן בתר רובא אפי' ברובא דליתא קמן ומכ"ש ברובא דאיתא קמן כי פריש מן הרוב שלא בפנינו ואף למאן דס"ל דס"ס בדבר שיש לו מתירין אסור מ"מ בתר רובא ודאי דאזלינן ואף דכתב הרשב"א בתשובה (סימן ת"א) דס"ס מטעם רובא הוא ואפשר דאלים יותר מרובא מ"מ מצינו בכמה ענינים דרובא עדיף מס"ס

ועוד דהרי חמץ בפסח לכמה פוסקים מקרי דבר שיש לו מתירין ואעפ"כ מצינו בפירש בש"ס דאמרינן בי' מרובא פריש כדאמרינן בפ"ק דפסחים גבי ט' ציבורין של מצה וא' של חמץ דקאמר שם פירש א' מהם ובא עכבר ושקל היינו סיפא ובנמצא הלך אחר הרוב ופי' התוס' שם ד"ה היינו תשע חנויות דלאכילה קא מבעיא ליה הרי בפירוש דאמרינן כן בדבר שיש לו מתירין מרובא פריש בפירש ממילא ומה דמחמרינן בס"ס יבואר בסימנים הבאים בס"ד ומ"ש דיש לומר להיפוך דאפי' הפרישו במתכווין שרי דלא גזרינן בי' משום חד יומא כבר נתבאר דאין זה מוסכם מכל הפוסקים וכבר כתבתי באריכות (סימן ל"ה) מ"ש הגאון מוהר"א ז"ל מווילנא בביאורו דמ"ש בסי' ט"ז הוא רק דעת ר"ת ולהלכה אינו כן וא"כ ה"ה בנד"ד אין שם חילוק בין דבר שיש לו מתירין לשארי דברים החשובים שאין מתבטלים ולענ"ד עיקר דקדוקו של הפר"מ בדברי המחבר אינו מוכרח שהרי כתב המחבר בעלי חיים ושארי דברים החשובים היינו שאינם מתבטלים וממילא נדע דגם דבר שיש לו מתירין כך דכבר נתבאר בדבריו דדבר שיש לו מתירין דין דברים חשובים יש לו

ועוד ראיה לזה שהרי בסעיף ח' כתב המחבר ג"כ בלשון זה דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים ונפל אחד מהתערובות כו' ושם ודאי דס"ל להמחבר דגם בדבר שיש לו מתירין הדין כן דהרי המחבר ס"ל לדינא דגם בדבר שיש לו מתירין מתירין ס"ס שלכך כ' בסעיף ז' בדין נפל אחד מהם לים גם בדבר שיש לו מתירין מותר מטעם ס"ס וכמ"ש הש"ך (ס"ק נ"ז) יעו"ש וכמ"ש למעלה א"כ מוכרח דלא דקדק בזה המחבר בלשונו וזה ברור לכך נלע"ד דאין לחלק בזה בין דבר שיש לו מתירין לשאר מילי כי אם בדין ס"ס במקום שאין צורך להקל וכשי"ת לפנינו בס"ד

סימן סד

דין נאכל אחד מהם בשוגג לישראל או לעובדי כוכבי' ומזלות

כתב המחבר דגם בנאכל מהם בשוגג תלינן ג"כ דאיסורא נפל ומשמע דאפי' האכילו הישראל לאחר בידים כל שהי' שוגג בדבר מותר ולא גזרינן כאן שוגג אטו מזיד וכתב הש"ך בשם תה"ד דדווקא בנאכל לישראל דליכא למגזר שמא יאכל במזיד לפי דעתו דותלה האיסור בו א"כ ודאי דלא יאכלנו משא"כ בהאכילו לעובדי כוכבים יש לגזור שמא יאכלנו במזיד והש"ך והט"ז השיגו עליו דיש לחוש אם נתיר לו באכלו בשוגג לישראל שמא יפיל במזיד לים או יאכלנו לעובדי כוכבים: ולכאורה היה נראה להוכיח כדעת התה"ד מהא דאיתא בפרק התערובות שם מהא דקאמר שם על רב הוא דאמר כר"א דאמר אם קרב ראש אח' מהם כו'. ולדעת הסוברים דגזרינן שוגג אטו מזיד וא"כ היאך מותר להקריב השאר אבל אם נאמר כדעת התה"ד דבהאכילו ישראל בשוגג לא שייך לגזור שמא יאכל במזיד כיון שלדעתו הוא האיסור א"ש דגם כאן לא שייך לגזור כיון שלפ"ד הוא הבעל מום היאך יקריב בעל מום לגבי מזבח. וא"כ לדעת הסוברים דגם גבי שוגג קנסו אטו מזיד בודאי יש כאן ראי' לדעת תה"ד ומה שפי' בשו"ת פמ"א דשם מיירי שהכהן שהקריב לא ידע מן התערובות כבר כתבנו למעלה דמלשון רש"י שם לא משמע הכי

אך לפמש"ל (סימן ס"ב) דלמי שלא כיוון להתיר עבורו מותר אין זה ראי' מוכרחת יעו"ש ומ"מ כיון שנתבאר שם דלדעת כמה פוסקים מותר כאן בשוגג דלא קנסו אטו מזיד בדרבנן וכן נראה הסכמת הגאון מוהר"א ז"ל מווילנא בביאור (ס"ק כ"ו) לדינא דמותר בשוגג ותמה שם בזה על המחבר יעו"ש שכתב שמדברי התוס' אין ראי' דפוסק כר"מ במבשל בשבת דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד יעו"ש א"כ ודאי דבנאכל לישראל יש לסמוך על דברי תה"ד: ובפרט בא באיסור דרבנן כנ"ל: וכן אם היה אנוס באכילתו או שאנסוהו להפיל אח' לים כתבו האחרונים דמותר ועדיף יותר משוגג כמ"ש (סימן ס"ב) באומר מותר אנוס הוא א"כ כ"ש באונס ממש ודאי דאין להחמיר בזה כלל

סימן סה

דין אם פירש מקצת מכאן ומקצה מכאן ונפל אח' מהם לים

יש לחקור אם הי' כאן בתערובות דבר חשוב שאין מתבטל שדינו כדין קבוע ופירש המקצת בפ"ע והרוב בפ"ע ואח"כ נפל אחד מהם לים וא"י מאיזו נפל אם מהמיעוט או מהרוב דלפמ"ש למעלה בסי' ל"ה באריכות בשם הרא"ה דזה לא מקרי פירש כיון דהוי דרך חלוקה אבל מ"מ אין דין המיעוט שוה לדין הרוב דאם פירש המיעוט לתערובות אחר מותר ואם פירש הרוב למ"א אוסר דאמרינן איסורא ברובא איתא א"כ כאן י"ל דאסורים שניהם דאם נאמר שפירש מא' מהם הרי הב' נשאר באיסורו וכל א' שם קבוע עליו וראי' דאם לא נפלו המיעוט למ"א הי' המיעוט בפ"ע אסור ולא אמרינן איסורא ברובא איתא כיון שהי' דרך חלוקה וא"כ כאן שיש ספק מאיזו מקום נפל אחד לים היאך נתלה להיתר ולא מבעיא לשיטת הרא"ש שנתבאר בסי' מ"ג דמטע' ס"ס אתינן עלה ודאי דאין להקל דהא כאן יש ס"ס לחומרא דכל אחת שתתיר אמרינן שמא לא ממנו נפל האיסור ואת"ל ממנו נפל אני אומר שמא לא נפל האיסור אלא אפילו לשיטת הרשב"א ותוס' דהטעם הוא משום דהוא מדרבנן לכך תולין להקל ואמרינן דאיסורא נפל לפי טעם זה ג"כ יש לאסור דדמיא למ"ש בסי' קי"א בחתיכות איסור דרבנן וב' קדירות של היתר דהדין דאסורים שניהם דמאי חזית למימר להך נפל טפי מאידך א כ ה"ה להיפוך אמרינן מאי חזית דנפל מכאן כדי לאסור הב' אני אומר שמא מכאן. וכיון ששניהם שווים יש לומר דאסורים שניהם

ואפשר דק"ו הוא מה התם דב' הקדירות מוחזקים לנו בהיתר ואין לנו לומר דנפל האיסור שם אם לא דיש קדירה של איסור דבלא"ה אין אנו מוציאים אותה מחזקתה אמרינן דנשאר הקדירה הב' בחזקת היתר א"כ כ"ש דכאן הוחזקו כבר בתחילה הב' ציבורין בחזקת איסור כ"ש שאין להוציאם מחזקתם כיון דא"א להתיר שניהם ולפמ"ש למעלה בסימנים הקודמים דלכך בב' קדירות של היתר אין להתיר כיון דאתה צריך להתיר שניהם מטעם מאי חזית א"כ הרי אתה מתיר ודאי איסור דרבנן וחכמים לא התירו כי אם בספק לבד משא"כ כאן יש לומר דאף אם תתיר ב' הציבורין לא תתיר ודאי איסור דרבנן דעכ"פ יש ספק שמא נפל האיסור א"כ מה בכך שיש ספק מאיזו מהם נפל

שוב היה נלע"ד לחלק בזה אם היו חלוקה לב' ציבורין בבעה"ב אח' דאז מותרים שניהם דהא קיי"ל באיסור דרבנן כל שנכנסים בספק הם מצטרפים לתערובות כמ"ש בסעיף ו' בב' קדירות של היתר ונפל איסור לאחד מהם וא"י לאיזו מהם ואין באח' מהם כדי לבטלו ויש בשניהם כדי לבטלו שניהם מצטרפים: וא"כ ה"ה בנד"ד שאנו חולין שהאיסור מהם ג"כ רואים אנו כאלו הם מעורבים ומותרים שניהם ולדעת העט"ז הובא בש"ך (שם ס"ק י"ח) דאין מותר כי אם כשנתערבו שניהם מכבר רק דמותר לערבם לכתחילה ואין כאן מבטל איסור לכתחילה כיון שכבר נתבטלו וא"כ ה"ה בנד"ד ג"כ מותר לערבם בידים ויהי' מותרים שניהם שכבר הותרו מטעם צירוף כמ"ש משא"כ אם היו משל ב' בני אדם כגון שנפל אחד מהם לים וספק לנו מאיזה מהם נפל כיון שאין עתידין להתערב אין מצטרפים

אבל לפמ"ש דכאן קיל יותר מטעם שעכ"פ יש כאן ספק דרבנן שהאיסור נפל וכיון שאין האיסור כי אם אצל א' מהם א"כ יש