בית יצחק - קבוע ספיקות נה

רק דרבנן או דס"ל דמין במינו בטל מדאורייתא לא שייך לגזור כאן בשוגג

אך כיון שבאנו לדון דבזה דקנסו שוגג אטו מזיד בנפל לים לאו אליבא דכ"ע הוא דהרשב"א התיר בפירש א"כ יצא לנו עכ"פ דלמי שלא כיוון להתיר עבורו יש להתיר ג"כ בנפל לים אף שכתבנו למעלה לחלק בזה מ"מ אינו מוכרח וכיון שלא מצינו זה מפורש בפוסקים דאסור לאחריני יש לנו להתיר לאחריני אפי' במזיד: ובזה הי' נראה לתרץ הך דאיברי בעלי מומין שקירב ראשו של א' מהם דהא לאחריני מותר דהא מיירי בעולה ועולה לגבוה סלקא ולגבי' גבוה לא שייך לגזור למי שנתכוון לבטל עבורו ובאמת אפי' במזיד היה נראה להתיר שם ומ"ש רש"י שם דלא נמלך יש לומר דמיירי אפי' במזיד ודלא כמ"ש בתשובות פנים מאירות בזה דמיירי בלא נודע התערובות לאותו כהן ואיני צריך לזה כמ"ש

סימן סב

דין הפילו בידים שלא ידע שאסור להפיל בידים

עוד נלע"ד דאם הפילו בידים לים בשוגג דאומר מותר שטעה ולא ידע הדין והיה סובר שמותר להפיל בידים דיש להתיר ג"כ לא מבעיא לפמ"ש הט"ז סי' צ"ט בשם התוס' דבכורות דטועה בדין עדיף משוגג ודאי דיש להתיר כאן כיון דבלא"ה לרשב"א אפי' שוגג מותר אין לעשות מחלוקת בין הפוסקים במה שלא מצינו ויש לנו לומר דבטועה בדין מודה אלא אפי' לפמ"ש הפר"ח שם דדמיא לשוגג ואפשר דגרע מיני' יעו"ש באריכות נראה דאם טעה בדין ע"י הוראות חכם ודאי דמודה דעדיף בשוגג

וראי' לזה לענ"ד דהא באוכל חלב בשוגג חייב קרבן ובתלה בהיראות ב"ד פטור משום דדמיא לאינש כמ"ש במס' היריות וכן באשה שהותר' ע"י הוראות ב"ד ג"כ פטורה מאשם תלוי ומקרבן כמ"ש ביבמות פרק האשה רבה משא"כ סתם שוגג אמרינן הוי ל' למידע ולכך חייב אותו התורה בקרבן וכן בשוגג בטעה בדין בעצמו שסובר שמותר לעשות כן ולא עשה ע"פ היראות חכם דמיא לשוגג ואפשר דגרע מיני' דקרוב יותר למזיד דשגגת תלמוד עולה זדון כנ"ל לחלק לכאורה

אך נראה דצדקו דברי הט"ז דלעולם יש לומר דטועה בדין עדיף משוגג ואף גם שמדברי התוס' דמס' בכירות שהביא הט"ז אין ראי' כמ"ש הפר"ח וכרו"פ מ"מ יש לו ראי' מפ"ב דמס' מכות (דף ז' ע"ב) גבי גלות בשגגה פרט למזיד ומפרש אביי פרט לאימר מותר ופריך רבא אומר מותר אנוס הוא וזה ידוע דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם וכן בפ' כלל גדול (שבת דף ס"ח ע"ב) ר"י ור"ל דאמרי תרוויהו כו' אבל תינוק שנשבה כו' פטור ופרש"י משום דאומר מותר אנוס הוא ואף דהתוס' שם ד"ה אבל הקשו על פרש"י שכתב שם דוקא גבי גלות אמרינן דאומר מותר פטור משום דטובא שגגה כתיבי התם מ"מ הא כתבו שם דבאמת אומר מותר קרוב לאונס יותר מסתם שוגג ורבא פריך דלא הוי לי' למתני בשגגה כו' יעו"ש שכתבו שיותר דמיא לאונס מלשוגג והרי סתם שוגג קרוב לאונס ולמזיד וכמ"ש בכ"מ וכן שה (דף עב ע"ב) קרי לאומר מותר שוגג בלא מתכווין דס"ד דפטור אפי' בשבת: וכיון שביארנו דאפי' בשוגג יש להתיר כמ"ש הרשב"א והסכים עמו הפר"ח לדינא יעו"ש עכ"פ באומר מותר שלא ידע שיש בזה איסור כלל וכ"ש נעשה ע"פ ה הראות חכם נלע"ד דאין להחמיר באיסור דרבנן בכה"ג וקודם שנודע התערובות ודאי דאין לחלק בין נפלה מעצמה או שנטלו וזרקו בידים לים כמ"ש למעלה והוא מוסכם מכל הפוסקים

ויש להסתפק באם לא נודע לאחד מן התערובות וזרקו לים וכדומה אם מותר למי שידע האיסור והתערובות הוא שלו דלפמ"ש הפר"מ שפ"ד ס"ק מ"ב) בשם תשובות פנים מאירות דאם לא ידע מן האיסור מותר אף דנודע לאחרים והוכחתו מסוגיא דאם קרבו ראשו של אחד מהם דע"כ מיירי שהוא לא ידע כמ"ש למעלה אבל לפמ"ש למעלה אין מכאן הכרח כלל כמ"ש וא"כ יש לומר דאסור בכה"ג למי שהתערובות. שלו לפמ"ש הש"ך (ס"ק מ') דאם האכילו בשוגג לבן ברית אסור והשיג שם על תה"ד דמתיר בזה וכתב שם דאם יתירו לו יש לחוש שמא יפילו לים כ' א"כ ה"ה בנד"ד ג"כ יש לומר דא"כ כל אדם שיהי לו תערובות יאמר לא' שלא ידע מן התערובות שיפילו אח' מהם לים ולא מקיימא תקנתא דרבנן משא"כ באם לא נודע לא שייך לגזור אטו שידע ואפי' לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דלא גזרינן שוגג אטו מזיד כמ"ש בסי' הקודם מ"מ יש לומר דכאן חמיר טפי: דבאמת שוגג אטו מזיד אין שייך לגזור דלאו ברשיעי עסקינן שיעבור על איסור דרבנן משא"כ כאן שבקל יתיר בזה שיחשוב כיון שאינו עושה בידים ואומר למי שאין יודע והאיסור קל בעיניו וכן נראה לכאורה וצ"ע

סימן סג

דין דבר שיש לו מתירין שנתערב באחרים ונפל אח' מהם לים

יש להסתפק בהא דנתבאר דאם הפילו בידים או בשוגג למאן דקניס שוגג אטו מזיד בזה אם הי' התערובות איסור בדשיל"מ כגון ביצה שנולדה ביו"ט וכדומה שנתערבה באחרים שלמחר תהי' מותרת דאפשר לומר דבכה"ג לא גזרינן כלל ולא קנסו בזה ומה שהביאני לזה הוא ממ"ש המחבר (סימן ט"ז סעיף ג') בדין אותו זאת בנו שאם שחט אח' האחרון בו ביום הביא שם ב' דיעות דיעה הראשונה כתב בסתם דמותר והוא דעת הרמב"ם ואח"כ הביא שם דעת בה"ג בשם יש מי שאומרים שאסור לאכול האחרון וידוע דבכ"מ שהמחבר מביא דיעה אחת בסתם ואח"כ דיעה שני' בשם י"א סובר להלכה כדיעה הראשונה וכמ"ש הש"ך (בכללי הוראות או"ה סי' רמ"ב) והפר"מ (שם בשפ"ד ס"ק ג') כתב הטעם משום דלא שייך ליגזור משום יום א' שלמחר יהי' מותר. לא יעשה כן תמיד כעין מה שחילק הפר"ח (סימן ק"י) בדין נכבשינהו דניידי דלא גזרו כאן שמא יקח מן הקבוע יעו"ש וא"כ ה"ה בנד"ד נמי שייך לומר כן ומ"ש המחבר כאן גם בדבר שיש לו מתירין וכתב על זה ונפל דמשמע דוקא מעצמו ולא בהפילו בידים: אפשר דמ"ש ונפל משום שארי דברים שאין מתבטלין כתב כן ולא משום דבר שיש לו מתירין

אבל לענ"ד דברים אלו מתמיהין דהא הך דינא שכתב המחבר (סימן ט"ז סעיף יב) בדין אותו ואת בנו שנתערבו דנכבשינהו דניידי הוא מבעה"ג כמ"ש הרא"ש בשמו בפסקיו בפרק אותו ואת בנו: וכן דין הגזבר כאן (סעיף ג') דאסור לאכול האחרון בו ביום הוא ג"כ מבעל ה"ג כמ"ש הרא"ש בפרק הנזכר וא"כ ע"כ בה"ג עצמו אין מחלק ביניהם: ולא ס"ל האי חילוקא משום דיהי' מותר למחר וא"כ יקשה על המחבר בממנ"פ אי ס"ל ה"ט דלכך לא גזרינן בקבוע משום דיהי' מותר למחר וא"כ ס"ל כבה"ג הרי אנו רואים דהוא עצמו כתב לאסור לאכול האחרון בו ביום וע"כ צ"ל דלא דמי דהתם היה סובר לעשות בהיתר כדי שיהי' פריש מרובא ולא חיישינן דאם יתירו לו יהי' בהיל לעשות באיסור ע"י שיטול מן הקבוע דלא בהיל כיון דלמחר יהי' מותר וכעין זה מצינו בש"ס במס' שבת גבי דליקה וכמה דברים דבדבר דבהיל גזרו חכמים יותר ממה דלא בהיל: משא"כ בשוחט בו ביום ועובר על לאו דאורייתא לכך שפיר קנסינן לי' ולאו מטעם גזירה אתינן עלה וזה ברור וא"כ למה לא פסק בש"ע כמותו וסתם כדיעה הראשונה אע"כ טעמא אחריני איכא כמילתא וקצת נראה להוכיח מן הש"ס להיפוך מהא דאיתא בפרק התערובות שם דקעביד צריכותא לדרב גבי טבעת של עובדי כוכבים ומזלות ודר"ל גבי חביות של תרומה וקאמר שם דאי אשמועינן טבעת משום דאין לו מתירין. אבל תרומה דיש לה מתירין אימא לא הרי אדרבא ס"ל שם דבדבר שיש לו מתירין יותר יש להחמיר משאר דברים שאין מתבטל וקאמר שם עוד ואי אשמועינן שם חביות ה"א דוקא חביות דמנכר נפילתה כו' והוא סברא דחוקה לחלק בין מנכר נפילתה ללא מנכר דמה בכך כיון דיכול לתלות דאיסורא נפל: ושפיר היה יכול לעשות הצריכותא בהך סברא קמייתא דאי אשמועינן תרומה ה"א משום דיש לו מתירין לכך לא גזרינן בנפל אטו שמא יפיל כמויר משום דיכול ליהנות ממנו בהיתר משא"כ בטבעות דיש לגזור ה"א דאפי' מעצמו נפל אסור: וכן היה לו לומר בהיפוך ברישא דאי אשמועינן בטבעות ה"א התם דוקא בעינן נפל מעצמו. לים ולא הפילו בידים ובשוגג אבל בחביות אפי' הפילו בידים מותר: ואף דאנן קיי"ל דתרומה מקרי דבר שאין לו מתירין כמ"ש במס' נדרים בפרק הנודר מן המבושל מ"מ ה"א דמקרי דבר שיש לו מתירין. וקמ"ל דאינו כן אלא הוי דבר שאין לו מתירין ולכך בעינן דוקא בנפל מעצמו כמ"ש אלא ודאי דאין חילוק ביניהם לדינא: ולענין אותו ואת בנו דפסק המחבר כדיעה הראשונה נלע"ד טעם אחר בזה והיינו משום דשם לא שייך קנס כלל כיון דאם לא שחט הראשון היה האחרון מותר לשוחטו בו ביום ואין זה בכלל מבטל איסור דהי' שם איסור עליו מקודם משא"כ כאן דקודם ששחט שניהם היו שניהם שווין וכן לא דמיא למבטל בשבת דשם ג"כ כ"ז שלא בישלו לא היה ראוי לאכילה בו ביום משא"כ בנד"ד וכמ"ש דכאן לא שייך לקנוס אטו שמא יעשה פעם אחרת עבירה זאת דלמה יעשה כן אם ירצה דוקא בשני דהוא טוב יותר הרי יכול לשוחטו תחילה ושמא יצטרך לשניהם הוא דבר דלא שכיח וכולי האי לא גזרינן: