בית יצחק - קבוע ספיקות נד

דקאמר ר"א דמשם נלמד הך דינא דרב גבי טבעת כמ"ש בש"ס אך לשיטת הב"ח אין ראי' משם דהא הוא ס"ל תערובות חנויות מקרי קבוע דאורייתא ולפמ"ש למעלה לשיטת רשב"א ותוס' אינו מותר כי אם במקום דאורייתא בטל אף בלא נפילת אחד לים ואף לשיטת הרא"ש דס"ל דלכך מותר בנפל א' לים משום דאיכא ס"ס בנשארים כאן ליכא ס"ס לפמ"ש בסי' נ"ז באריכות דהא כאן ב' הספיקות אינם שקולים דספק הא' שמא האיסור נפל אינו שקול דמסתמא מרובא פריש דאין לומר כיון דקבוע כמחצה על מחצה דמי הוי כספק שקול דזה אינו כיון דנפל מעצמו לים מקרי פירש שלא בפנינו דאמרינן מרובא פריש משא"כ ספק ב' דלוקח בידים מן הקבוע ליכא כאן סברא לומר להיפוך מרובא פריש דהא עכשיו דלוקח בידים מן הקבוע הוי כמחצה על מחצה וכיון דשתי הספיקות אינם שווים לכן אין סברא להתיר כאן בנפל וכמ"ש בסי' כ"ז באריכות וא"כ אין ראי' משם למה שכתבנו

אך נלע"ד דהא ודאי בדיעבד אם נתערבו בשר מב' חנויות אחר שנפלו מחנות א' לים נראה דמותר אף לשיטת הרא"ה בבדה"ב שכתב דיש לגזור דילמא לא יאכל שתים שתים היינו דוקא להתיר לאכול לכתחילה ב' ב' משא"כ כאן דכבר נתערבו לדידן דלא קיי"ל בזה כהרא"ה בתערובות חתיכות א"כ עכשיו דומה לתערובו' חתיכו' דמותר בכה"ג כלענ"ד

סימן ס'

דין אם פירש אחד מן התערובות ואח"כ נפל לים או שנאבד

כתב הש"ך דוקא אם נפל לים מן התערובות אבל אם פירש אחד מן התערובות בפנינו ואח"כ נאבד ונפל לים אסורים והטעם כיון דבשעה שפירשה נקרא עליה שם היתר דמרובא פריש וא"כ אם אח"כ נפל לים אמרינן דהיתרא נפל והיאך אפשר לומר אח"כ דאיסורא הוא ולענ"ד. אין דין זה מוסכם וצ"ע דנראה דבמחלוקת שנוי' דכבר נתבאר בסימנים הקודמים דפריש בפנינו יש בזה מחלוקת הפוסקים דר"ת ס"ל דגם בפריש בפנינו מרובא פריש בחולין ובקדשים הוא רק משום גזירה דשמא יקח מן הקבוע. אבל דעת רוב הפוסקים וכן התוס' כתבו כן בכ"מ דפירש לפנינו הוי ממש דומיא דלקח מן הקבוע בידים וא"כ הרי הוא כאלו נפל מן הקבוע עצמו דשפיר יש לומר דאיסורא נפל דא"א לומר מרובא פריש כיון דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי: ואין נפילתו נקרא מעצמו אלא מן התערובות וכיון דנתבאר למעלה דלהלכה נראה כן דפירש מן הקבוע לפנינו הוי כלוקח מן הקבוע ודאי דאין נ"מ בין אם פירש למ"א ומשם נפל לים או שנפל מתערובות וראי' לזה ממ"ש בש"ס ר"א אומר אם קירב ראשו של אחד מהם יקריבו כל הראשים והרי בעת הקרבה פירש בתחילה למ"א על המזבח קודם שאחזה בו האור וא"כ דמיא ממש לפירש למ"א ומשם פירש ונפל לים אע"כ כיון דנוטלו בעצמו מן התערובות מן הקבוע ומקריבו ע"ג המזבח כנפל מתערובות דמי א"כ ה"ה פירש בפנינו לרוב הפוסקים דס"ל דמדינא הוי קבוע ואין לתרץ דהתם מיירי בקירב ראשו של אחד מהם קודם שנודע התערובות כמ"ש הפר"מ דא"כ לא היו נדחין כמ"ש שם בשם תשובת פנים מאירות יעו"ש

ואני מוסיף עוד דאם נאמר דמיירי בקרב קודם שנודע א"כ מ"ט דרבנן דאמרי אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהם יצאו לבית השריפה הא בכה"ג דפירש הרוב קודם שנודע התערובות ודאי דאמרינן איסורא ברובא איתא והמיעט הנשאר מותר כמ"ש בסימנין הקודמים באריכות מזה אע"כ דמיירי בפירש אחר שנודע וכמ"ש

ולכך נלע"ד דלא מבעיא לאותם הסוברים דפירש לפנינו מן התערובות כלוקח בידים מן הקבוע הוי ודאי דמותר וכמ"ש דזה עצמו הדין שנזכר כאן ונפל אח' מתערובות אלא אפי' בפירש שלא בפנינו למאן דאוסר מטעם שמא יקח מן הקבוע או למאן דס"ל בפירש בפנינו אינו אסור מדינא רק מטעם גזירה מ"מ כל שעדיין שם איסור על הדבר הנפרש מן התערובות שפיר יש לומר דאיסורא נפל ומכ"ש לשיטת הרא"ש דס"ל דמותר מטעם ס"ס וכמ"ש למעלה בסימן (נ"ז) באריכות דודאי גם בזה יש כאן ס"ס אף אם תאמר דמדינא כל דפריש מרובא פריש והרי הוא היתר ולא שייך לומר דאיסורא נפל דא"כ גם המיעוט שאוכל עתה ג"כ נאמר דמרובא הוא והוי ס"ס שקול ודוקא בפירש קודם שנודע התערובות ושוב אחר שנודע נפל לים שפיר יש לומר כיון דכבר חל עליו שם היתר היאך תאמר אח"כ דאיסורא הוא שנפל והרי החזקת אותו בהיתר משא"כ בכה"ג: ואף דיש ליישב דעת הש"ך דטעמו דכל שנפרש בפ"ע וכבר נאסר הוא וגם התערובות א"כ הוי כב' מיני קבוע שכל א' שם קבוע עליו בפ"ע וכל שנפל אח"כ לים כל שהתערובות נאסר מקודם אף שהא' הי' עומד בפ"ע א"כ באיזה סברא נתיר אח"כ התערובות באם נפל אותו שנפרש בתחילה לים והרי עתה לא נתחדש דבר בתערובות ממה שהי' מקדם שגם בתחילה לא הי' הדבר הנפרש בתוך התערובות עמו ואעפ"כ הי' אסור וזהו כוונת הש"ך למדקדק בדבריו מ"מ אין זה מוכרח דכיון דעיקר איסורו הוא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע הרי הוא כאלו הוא עדיין בקבוע ולא חמיר מיני' כן היה נלע"ד לדינא ומ"מ אף שאנו מדמין לא נעשה מעשה נגד מרן הש"ך ז"ל מ"מ בפירש בפנינו יש לצדד ולהקל בזה מטעמא דכתיבנא ובפרט בהפ"מ

סימן סא

דין אם הפילה בידים לים או בשוגג קודם שנודע או אח"כ

הטור כתב דדוקא שנפל מעצמו לים אבל אם הפילה הוא אפילו שוגג אסור ודין זה נזכר בתוס' שם (דף ע"ד ע"א) ד"ה ונפלה ולכאורה היה נראה מן הש"ס להיפוך דשם פריך הש"ס לרבא דאמר אי נקריב ליה מרצה מהא דתנן במד"א בכהן שלא נמלך כו' ופריך שם הרי שחוטין דלכ"ע נידחין ותנן ר"א אומר אם קרב ראשו של אחד מהם יקריבו כל הראשים וע"כ מיירי בקרב לאחר שנודע התערובות דאל"כ לא נדחו עדיין מעולם דקודם ידיעה לא שייך איסור כלל וא"כ הכהן הקריבו בידים והיאך תולים לומר דהבעל מום נקרב וע"כ משום דבשוגג לכך מותר

וכן מלשון רש"י ז"ל שם שכתב וז"ל ר"א אומר אם קודם שנמלך בה הקריב אחד מהם מן הראשון יקרבו כל הראשין לכתחילה דתלינן איסורא כו' הרי מבואר דבשוגג מותר ואין סברא לחלק בין כהנים דזריזין הם ולא שייך לומר לגזור בהם. שמא יעשו במזיד כדאמרינן בפ"ק דשבת גבי גזירה דשמא יחתה דבכהנים לא גזרו משום דזריזין הם דהא גם בכהנים מצינו שגזרו שמא יקח מן הקבוע ואדרבא לשיטת ר"ת דמחלק בין קדשים לחולין מחמרינן בקדשים טפי: ומדברי הפר"מ בשם תשובות פ"מ משמע דמתרץ זה דמיירי שהכהן שהקריב לא ידע מן התערובות ולכך לא שייך לגזור גבי' משום מזיד כיון דלא ידע ומ"מ שפיר נקרא דחוי כיון דאנן לא ידעינן אבל מדברי רש"י שהבאתי שכתב אם קודם שנמלך לא משמע הכי דא"כ מאי המלכה שייך גבי האי כהן שלא ידע מן התערובות

והנה הטור סותר דבריו כאן למ"ש (סימן צ"ט) דכאן העתיק דברי ר"י דאפילו הפילה שוגג אסור משום גזירה אטו מזיד ובסי' צ"ט גבי ריבה על האיסורים לבטלם חילק בין שוגג למזיד דפסק שם כדברי ר"י ור"ש דלא גזרינן שוגג אטו מזיד ועיין בט"ז (שם ס"ק ח') שתירץ בדוחק ולענ"ד הי' נראה ליישב במה שיש לדקדק עוד דהתם בסי' צ"ט מבואר דיש חילוק בין אותו שביטל האיסור או לאדם אמר דאין אסור אלא למבטל או למי שנתבטל בשבילו וכאן משמע מסתימת דברי הפוסקים דאין חילוק דאם הפילו אסור לכל אדם וצריך טעם למה. והי' נלע"ד לכאורה דה"ט דבמרבה על איסורים או שמבטלו בידים לא גזרו כ"כ דעכ"פ מקיים גזירה דרבנן דהרי לא יאכל כי אם ע"י ביטול לבד ורק דעיקר האיסור הוא במה שעבר על עבירה דאסור לבטל בידים לכן די כשגזרו דאסור למבטל דלא נתקיימה מחשבתו משא"כ בדין, מפיל לים דשם עיקר איסר דרבנן שגזרו דדבר חשוב לא יתבטל וא"כ לא מקיים גזירה דידהו דא"א למצוא שלא יתבטל האיסור דיפילו לים במזיד וא"כ ישתכח גזירתם לגמרי ושוב יתירו גם כשלא נפל לים לכך החמירו לאוסרו לכל העולם אפי' למי שלא נעשה בשבילו כפי הגזירה דידהו שגזרו שלא יתבטל לכל העולם ולכן החמירו אפי' בשוגג לגזור אטו מזיד

ודקדקו הפוסקים כן מדאמר רב ונפל לים משמע מעצמו אבל בהפילו בידים ליכא שום גוונא להתיר אבל לשון נתפצעו אגוזים נתפתחו החביות דקתני גבי ביטול אסורים משמע ע"י אחרים והיינו דאסור למבטל ומותר לאחריני והיינו מטעמא דכתיבנא אך המעיין בתה"א הובא בפר"ח (סי' צ"ט) מבואר להדיא דגם כאן בדין נפל לים ס"ל דבשוגג מותר ולא גזרינן משום מזיד ודינו כמבטל איסור ממש וגם משמע דדינו שוה לשם דאפי' במזיד אינו אסור כי אם למבטל עצמו או למי שנתכוון למבטל עבורו וא"כ יש לומר דגם רש"י ס"ל כן ולכן כתב אם קודם שנמלך כו' משמע דשוגג מותר וא"ש

ואי לא מסתפינא אמינא לפמ"ש בסי' נ"ז באריכות דרב בדין טבעות של עובדי כוכבים ומזלות ס"ל כר"י דמין במינו לא בטיל אפי' מדאורייתא ואפי' יבש ביבש לפי שיטת הרמב"ם וכמ"ש שם הוי א"ש טפי דנקט דוקא נפל לים דבאיסור דאורייתא קיי"ל דקנסינן שוגג אטו מזיד כמ"ש הפר"ח (בסימן הנ"ל ס"ק י"ב) לחלק בין איסור דאורייתא במין בשאינו מינו בלח דאסור אפי' בשוגג יעו"ש א"כ ה"ה בנד"ד ולכך א"ש הא דנקט נפל דוקא דהרמב"ם ס"ל דאסור לבטל איסור דאורייתא כמ"ש הפר"ח (שם ס"ק ח') בשמו יעו"ש וא"כ כיון דגם מין במינו ס"ל לרב דאינו בטל מדאורייתא ולכך שפיר קאמר דאפי' בשוגג אסור אך לדעת אותם הפוסקים דס"ל דאסור לבטל איסור הוא