בית יצחק - קבוע ספיקות נא

ומ"מ צ"ע לפ"ז במ"ש (שם ע"ב) אר"ל חביות של תרומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהם לים המלח הותרו כולם כו' ואצטרך דר"נ ואצטרך דר"ל דאי מדר"נ ה"א ה"מ בעובדי כוכבים ומזלות דאין לו מתירין אבל תרומה דיש לו מתירין לא כו'. והנה הר"ן בפרק הנודר מן המבושל כתב דלכך דבר שיש לו מתירין לא בטיל משום דר"י ס"ל מין במינו לא בטיל ויליף לה מדם הפר ורבנן ס"ל דלא דמי דהתם שניהם היתר משא"כ איסור בהיתר בטל וא"כ דשיל"מ כיון שלאחר זמן יותר איסורו ולכן אף דעכשיו איסור הוא החמירו בו רבנן דלא ליבטיל משום דדמי להיתר בהיתר יעו"ש וא"כ קשה הא שפיר ילפינן לה מדר"נ דהא הוא א"ל משמי' דרב דס"ל מין במינו לא בטיל ומ"מ ביבש ביבש דמדרבנן לא בטיל אמרינן דאיסורא נפל וא"כ ה"ה בדבר שיש לו מתירין דמדרבנן לא בטיל ג"כ נימא הכי דהא הך דינא דדשיל"מ מהתם ילפינן וא"כ מאי קאמר דה"א דתרומה דדישל"מ לא

ויש ליישב דבאמת רש"י ס"ל דטעם דדשיל"מ לא בטל הוא משום דאמרינן עד שאתה אוכלו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ יש לומר גם לשיטת הר"ן דזהו כוונת הש"ס דאי מדר"נ ה"א דדשיל"מ דאינו בטל הטעם הוא דעד שאתה אוכלו כו' וא"כ גם בנפל י"ל הך סברא דעד שאתה אוכלו כו' לכך קמ"ל דבאמת הטעם הוא כמ"ש הר"ן ואין חילוק וכמ"ש

אך אי קשיא לי הא קשיא לי איפכא במאי דקאמר התם ואי מדר"ל ה"א חביות דמנכר נפילתה כו' ולא הוצרך לזה והי' יכול לומר דאי מדר"ל ה"א דאיסור דרבנן כגון דשיל"מ הוא דמותר בנפלה אחת מהם. דר"ל ודאי דסובר כרבנן דמין במינו בטל כדמוכח במס' פסחים פרק כ"ש (דף ל"א ע"ב) ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורים שבתורה כו' משא"כ בהא דרב לשיטתו דס"ל כר"י דמין במינו לא בטל מדאורייתא לא תלינן דאיסורא נפל ולא היינו מחלקין בין לח ליבש או דה"א א דדוקא בתרומה דהוי תרתי דרבנן דתרומת פירות דרבנן וגם יבש ביבש בדשיל"מ הוא מדרבנן משא"כ בטבעת דהוה חד דרבנן ואפשר דבאמת היה יכול לתרץ כן אלא לרווחא דמילתא תירץ שם באופן אחר לחלק בין מנכר נפילתה או לא

ולפמ"ש דביבש ביבש מין במינו י"ל דס"ל לרב דמדרבנן לא בטל ואפ"ה ס"ל דתלינן דאיסורא נפל יש ללמוד משם בהא דקיי"ל אם נתערב יבש ביבש מין בשאינו מינו דצריך ס' מדרבנן שמא יבשלם ויתן טעם א"כ אם לא היה ס' ונפל אח' מהם לים תלינן ג"כ דאיסורא נפל ויש למצוא בכגון ששחט הרבה עופות שאין שווים בשמא ולא בטעמא ונולד איסור בא' מהם ששחט א' ונמצא הסכין פגום וא"י איזו היא: (אף דבטבעות לא שייך הך סברא דיבשלם ויתן טעם מ"מ כיון דבשאר יבש ביבש שייך הך גזירה שוב לא פליג רבנן: אך לפ"ז היה יכול הש"ס לומר צריכותא באופן זה דאי אשמועינן בטבעות ה"א דדוקא התם תלינן דאיסורא נפל משום דלא שייך שמא יבשלם משא"כ בחביות שיש לחוש שמא יערבם יחד)

והנה דברי הרא"ש בזה צריכין ביאור שהוא כתב בפג"ה דהא דמתירין בנפל א' מהם לים הטעם הוא משום ס"ס ואין לזה ביאור מאי ס"ס שייך בכאן הא קיי"ל בכ"מ דכל ספק שנוטה יותר לאיסור מלהיתר לא נקרא ספק ולא מצטרף לס"ס וכשי"ת בשער הספיקות בס"ד וכן כאן הא יותר נוטה הסברא לומר דהיתרא נפל דהוא מן הרוב משנתלה לומר דהאיסור נפל דהיא מילתא דלא שכיחא למיתלי בי' והייתי רוצה לומר דמ"ש הרא"ש משום ס"ס לאו דוקא הוא אלא ר"ל דבסברא כל דהו מקלינן באיסור דרבנן דכיון דיש קצת ספק שמא האיסור נפל שוב לא החמירו באיסור דדבריהם אבל הוא דוחק

ולכן נלע"ד דדבריהם מיושבים היטיב דכוונתו דמדינא אף בדברים שאין מתבטלים הי' לנו לומר דכל שאוכל מעט מעט בכל פעם שנוטל מיעוט מהם אמרינן דמרובא פריש וכן הסברא נוטה דהא כתוב אחרי רבים להטות רק דאנו מחמירין לחוש שמא המיעוט שלקח האיסור הוא וא"כ לעומת זה בנפל אחד מהם לים אמרינן ג"כ אם באמת יש לחוש שהמיעוט הוא האיסור א"כ אני אומר להיפוך שמא האיסור שהוא ג"כ המועט נפל לים שכמו שאתה חושש לחומרא לחוש למיעוט ומחשבת לי' לספק א"כ גם לקולא נימא כן ושפיר הוי ס"ס בממנ"פ וא"כ לפ"ז היה לנו לומר דלאו דוקא באיסור דרבנן סמכינן אהך סברא אלא גם אם היינו אומרים דמן התורה לא בטל ג"כ הדין דיכולים לתלות דאיסורא נפל מטעם ס"ס דהא בס"ס מתירין איסור דאורייתא וכאן הוי ס"ס גמור בממנ"פ כמ"ש ומותר עי"ז אם אוכל הנשארים שנים שנים כמ"ש בש"ס וא"כ כ"ש בנד"ד במין בשאינו מינו ביבש דהוא רק מדרבנן שמא יבשלם דודאי מותר בנפל א' מהם לים ותלינן דאיסורא נפל משום דיש ג"כ ס"ס כמ"ש שמא האיסור נפל ושמא מה שאוכל עתה אינו האיסור ואם משום דשמא יבשלם ויתן טעם א"כ לא יהי' כאן ס"ס. הא גם במין במינו איכא הך גזירה לר"י כמ"ש ואעפ"כ מתירין בס"ס ולפי סברת הרא"ש אינו מותר בנפל א' מהם לאכול הנשארים שנים שנים כי אם באוכל שנים שנים ובכל ב' שאוכל יש עדיין רוב נגדו כגון בששה חתיכות או יותר דאל"כ הדרא קושיא לדוכת' דאין כאן ס"ס אך דעת הרשב"א ודאי אינו כן דהוא כ' בתה"א דאפי' חד בתרי בנפל א' מהם לים ג"כ מותר וא"כ כ א"א לומר דמטעם ס"ס מתיר בנפל דהא כיון שצריך לאכול הנשארים שנים שנים וא"כ אין כאן רוב נגד הב' שאוכל וא"כ ספק א' נוטה יותר לאיסור ואין כאן ס"ס אע"כ דס"ל כיון דהוא מדרבנן לכך מקילינן לתלות דאיסורא נפל דבדרבנן אמרינן סברא דשאני אומר

ובזה. הי' אפשר לתרץ מה דקשה כאן דכ' גם בדבר שיש לו מתירין מותר בנפל מטעם ס"ס והא כתב הרב בהג"ה (סעיף ח') דבדבר שיש לו מתירין לא מהני ס"ס אלא משום דהרשב"א לשיטתו דלאו מטעם ס"ס מתירין אלא דאמרינן שאני אומר דאיסור דרבנן וא"כ א"ש ודלא כמ"ש הש"ך (ס"ק ל"ט) דמשמע מדבריו שם דבדבר שיש לו מתירין לדעת הרב בהג"ה דס"ל דס"ס לא מהני בדשיל"מ לא מהני ג"כ נפל לים ועוד דמדברי הש"ס מוכח ג"כ דגם בדבר שיש לו מתירין מהני נפל לים דקאמר שם גבי חביות של תרומה דמקרי דבר שיש לו מתירין וכמ"ש למעלה

ובאמת הוא תמוה דבירושלמי בנדרים פרק הנודר מן המבושל מפורש דתרומה לא מקרי דבר שיש לו מתירין וכמ"ש הר"ן שם דבר שאין לו מתירין כגון תרומה וע"כ צ"ל דהא דקאמר הש"ס ואי מדרב כו' ה"א תרומה דיש לו מתירין ר"ל דהוי ס"ד הכי דמקרי דבר שיש לו מתירין וכדפרש"י שם משום דחזו לכהנים: ולכך קמ"ל דגם בתרומה מותר בנפל והיינו דהא גופא קמ"ל ר"ל דתרומ' לא מקרי דבר שיש לו מתירין וכמ"ש הפוסקים משום שלכהנים לא הוו חזו מעולם ולכך מותר בנפל וא"כ היה מוכח מן הש"ס להיפוך דבדבר שיש לו מתירין לא סמכינן להתיר בנפל: וכ"ו לשיטת הרא"ש דס"ל דמטעם ס"ס אתינן עלה ולדעת הרב בהג"ה דס"ל דבדבר שיש לו מתירין לא מהני ס"ס: אבל הרשב"א דמתיר אפי' חד בתרי בנפל א' מהם לים ע"כ לא מטעם ס"ס מתיר וכמ"ש

אבל בביאורי גאון עוזינו הגר"א ז"ל (ס"ק ל"ה) ראיתי שכתב שם דהרשב"א לטעמי' אזיל דס"ל גם בדשיל"מ מותר ס"ס ולפמ"ש הרשב"א דאפילו חד בתרי מותר הוא תמוה דבזה לא שייך ס"ס והמעיין בתה"א שם יראה דלאו מטעם ס"ס מתיר שם שכתב וז"ל והעיקר לכל זה משום שכבר נתבטל ברוב מן התורה וכל בדרבנן יכולים לתלות ולומר הך דאיסורא נפל עכ"ל שם וצריך לדחוק דמ"ש הגר"א ז"ל שם ולכן כתב הרשב"א וש"ע (בסעיף ז') ודבר שיש לו מתירין כו' משם המחבר כתב כן דהוא ס"ל כטעם הרא"ש שהביאו ב"י. אבל לרשב"א בלא"ה מותר כיון דמתיר אפילו בחד בתרי וכמ"ש וא"כ מוכח דהמחבר אם נאמר דפסק כרא"ש ע"כ ס"ל דדוקא בנפל לתוך הרבה דאז אם יאכל ב' ב' יהי' עדיין הרבה נשאר בתערובות וכמ"ש והרא"ש לשיטתו דמתיר ס"ס בדשיל"מ כמ"ש בתשובה (ריש כלל ג') הובא בביאורי הגר"א שם. ונראה דלכך לא הגיה הרב כלום אדברי המחבר סעיף ז') שכתב להתיר גם בדבר שיש לו מתירין משום דבאמת גם הוא ס"ל להלכה כדעת הרא"ש דגם בדבר שיל"מ מותר ס"ס רק לחומרא חושש לדעת האוסרים לכך לצורך. היקל כמ"ש בהג"ה וכיון שבדין הנזכיר בסעיף (ז') ס"ל להרשב"א דאפי' היכא דליכא ס"ס ג"כ מותר דמתיר אפי' חד בתרי לכך בודאי דיש לסמוך עליו להתיר אפי' שלא במקום צורך כיון דבמקום צורך מתירין לגמרי ודלא כמ"ש הש"ך (ס"ק נ"ז) דהרב בסעי' ז' עמ"ש כאן בסעיף ח' סמך יעו"ש

ומה שיש לדקדק עוד בסוגיא שם בהא דפריך התם על רב ממתני' דכל הזבחים ימותו כולם ואמאי נימא דאיסורא מית והוא תמוה לפי מאי דקיי"ל בש"ע דדוקא בנפל מעצמו לים: אבל אם הפילו הוא אסור וכמ"ש התוס' שם דאפילו בשוגג אסור דקנסינן אטו מזיד וא"כ מאי פריך כיון דהוא ממיתו בידים היאך נאמר דאיסורא מית וכבר הובא קושיא זאת בספר ברכת הזבח ובכרו"פ

ועוד יש לדקדק לפמ"ש התוס' ריש פרק התערובות בשם ר"ת דמחלק בין קדשים לחולין דבדרוסה שנתערב באחרים אמרינן נכבשינהו דניידין וכל דפריש כו' רק בקדשים גזרינן שמא יבואו עשרה כהנים כו' יעו"ש א"כ קשה מאי פריך כאן על רב דהא לפי מאי דקיי"ל דעיקר ההיתר הוא משום ס"ס ולכך פסק בש"ע דאין מותר רק באוכל שנים שנים אבל באוכל כולם בב"א אסור משום דליכא ס"ס ואין כאן אלא ספק א' שמא דאיסורא נפל וא"כ שפיר קאמר במתני' דימותו כולם כפי הס"ד דש"ס דגזרינן שמא יבואו עשרה כהנים ויקריבו כו' ולא שייך כאן וכי מגיסא אסירא דהא עדיין לא הותרו כולם להקריבם בב"א וזה גזרינן בקדשים משא"כ בחולין (והיינו לפמ"ש בס' ב"א דהרשב"א והתוס' גורסים תיכף אחר הקושיא שבש"ס וכי מגיסא אסירא גורסים שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקחו מן הקבוע. אבל לפמ"ש למעלה דהם גורסים כגירסא שלנו אין כאן