בית יצחק - קבוע ספיקות מח

סימן נג

בדין תערובות חתיכה במקולין ואין שם חתיכה הראוי' להתכבד כלל

כבר נתבאר שאם היה תערובות במקולין בחתיכות שאחר שנודע האיסור אסור ליקח משם אפי' חתיכות שאין ראויות להתכבד והוא דעת הרשב"א משום דגזרינן אטו ראויות להתכבד משום דבמקולין שכיחי אנשי' וישבעו ליקח גם מן הראויות להתכבד וכמ"ש גם כן בתה"ק שכתב דין זה בשם י"א וכתב שכך אנו נוהגין מטעם זה ומצאתי בספר חנ"י (כלל מ"ג אות מ"ד) שכתב להחמיר אפילו אין במקולין חתיכות הראויות להתכבד משום דהרואה יאמר קמו רבנן במילתא וסילקו הטריפה מן המקולין והביאו הפר"מ (שפ"ד ס"ק ל"א)

ולענ"ד דבריו תמוהים דמקור דין זה שכתב המחבר להחמיר במקולין ואפילו בחתיכה שאינה ראוי' להתכבד הוא ברשב"א שכתב שהמנהג כן מטעם שבמקולין רבים קונים ושכיח לטעות ומוכח להדיא שלולי היה חתיכה ראוי' להתכבד במקולין לא היה שום איסור כלל: ולפ"ד המנ"י לא היה צריך הרשב"א לטעם שכתב המחבר בשמו: וכיון שכל עצמו של דין זה לא נזכר בש"ס כלל והרשב"א חידשו וכבר תמהו על זה הפוסקים א"כ מנין לחדש עוד שום דבר וגזירה שלא נזכר בש"ס כלל ואף שהמנהג כן כדברי הרשב"א הוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור ולמה לנו להוסיף על המנהג מה שלא נזכר כלל בדברי הרשב"א. ולכן העיקר בזה כמ"ש הב"ח והאחרונים בטעם הגזירה הוא כמ"ש הרשב"א והמחבר להדיא וכן אם נתערב ליחיד בביתו ג"כ אין להחמיר כפשט לשון הרשב"א דדוקא במקולין גזרו וכשי"ת בסמוך בס"ד

ולכאורה היה נראה להוכיח מדברי הרשב"א עצמו דלא גזרינן כלל לההיא גזירה במקולין מהא פג"ה (דף צ"ג ע"א): ההוא טבחא דא"ל לחברי' כו' ואיתא שם איכא דאמרי בשביל שוטה זה דאכוון לצעורי' לחברי' נאסור כל המקולין ופרכינן וכי לא איכוון לצעורי' אמאי אסור והאמר ר' מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא שם מותר ומשני שאני התם דאתחזק איסורא והקשה הרשב"א בתה"א (שער ב' בית ד') והא אפילו אתחזק מאי הוי והא קיי"ל דכל מה שלקחו קודם שנמצא האיסור מותר ותירץ דמיירי ליקח מכאן ולהבא וע"ז הקשה דא"כ מאי פריך מר והא מן הקבוע מודה ר' דאסור ליקח ותירץ שם בדוחק יעו"ש ולמה לא תירץ דכוונת הש"ס דאסור אפילו אם יש בודאי במקולין רוב כשירות וא"כ אין חשש בחתיכה שאינה ראוי' להתכבד וע"ז פריך שפיר ממקולין וטבחי ישראל דאזלינן בתר רובא וע"ז משני שאני התם דאתחזק איסורא ר"ל כיון שיש במקולין חתיכות הראויות להתכבד שוב גזרינן לאיסור הכל אלא ודאי דמדינא שרי

ודע שיש כאן מקום עיון דבש"ע (סימן ק"א סעיף גימל) פסק המחבר דחתיכה חי' שאינה מבושלת לא מקרי חתיכה הראוי' להתכבד כלל ומשמע שפסק כן להלכה שדיעה זאת כתב בסתם ודיעה האוסרת כתב בשם יש חולקין וא"כ קשה למה סתם כאן כדברי הרשב"א דיש איסור במקולין אפילו בחתיכה שאינה ראויה להתכבד אטו חתיכות הראויות להתכבד משום דדרך לטעות ואין הכל בקיאין והא אין דרך למכור במקולין חתיכות מבושלות וא"כ אין שם חתיכות ראויות להתכבד ואין שייך שם גזירה זאת ובאמת הרשב"א עצמו שחידש דין זה לשיטתו אזיל דס"ל דאפילו חתיכה חי' מקרי ראוי' להתכבד כדמוכח בתה"א שהביא ראי' שחתיכה גדולה שאין ראויה להתכבד בה כמו שהיא בטילה מהא דפריך (בפרק התערובות) גבי שור הנסקל שנתערב אמאי ולבטל ברובא ומשני שאני בע"ח דחשיבי דמשמע הא שחוטות כה"ג בטילי משמע להדיא דאם לא היתה גדולה כ"כ יותר מדאי ודאי דמקרי ראויה להתכבד דאל"כ אין משם ראי' שוב מצאתי שהפר"מ (ש"ד סי' ק"א ס"ק ז') עמד בזה ומאי דמשמע מדבריו שם דהרשב"א ס"ל גם כן דחתיכה חי' בטילה הוא תמוה דמרשב"א מוכח להיפוך ובב"י שם לא כתב בשם הרשב"א רק הא דחתיכה גדולה יותר מדאי לא מקרי ראוי' להתכבד ושפיר יש לחלק דעכ"פ כמות שהיא ראוי' להתכבד כשתתבטל משא"כ גדולה יותר מדאי שאם תחתך אותה א"כ לא זו היא שהיתה תחילה ואין שמה עליה: ועכ"פ מדברי הרשב"א שהחמיר במקולין ג"כ מוכח הכי וכמ"ש: ומ"מ לענין דינא אין נ"מ דהא קיי"ל דגם חתיכה חי' וגדולה יותר מדאי הכל מקרי ראוי' להתכבד כמ"ש (בסימן ק"א) יעו"ש

והט"ז הקשה על הרשב"א שכתב משום דבמקולין שכיחי רבים גזרינן שמא יטעו והא ברבים לא שייך למגזר דרבים מדכרי אהדדי כמו שמצינו (במס' שבת) אבל עשרה מסתפגין באלונטות אחת ומביאים בידם משום דרבים מדכרי אהדדי ע"ש: ולענ"ד אין כאן קושיא כלל דלא דמי כלל להתם דהתם הגזירה דשמא יסחוט אותה האלונטית שהם מביאים בידם ולכך ברבים לא שייך למיגזר כיון שכולם עוסקים בענין אחד מדכרי אהדדי והא דמיא להא דשנים קורין בענין אחד לאור הנר שכל אחד מזכיר את חבירו אבל אם קורין כל אחד בענין אחר קיי"ל דאסור וכן במדורה איתא (סוף פרק קמא דשבת) דאסור מטעם דהאודים רחוקים זה מזה ואין אחד רואה את חבירו יטה ויבעיר וא"כ במקילין דכל אחד הוא קונה בשר לעצמו ודאי דשייך לגזור ואדרבא שם מה שהם רבים יותר יש לחוש שרואה את חבירו לוקח בשר ואין רבים בקיאין בדינים לחלק בין חתיכה הראוי' להתכבד לחתיכה שאינה ראוי' להתכבד וכן אין בקיאין להבחין מה נקרא ראוי' להתכבד או לא והוא ברור: והט"ז שהשוה אותם להדדי לא ידעתי כוונתו

ולענין יחיד בביתו ודאי נראה דאין לגזור וראי' לזה מהא דקיי"ל דנעקרו כולם שנים האחרונים אסורים ולא גזרינן שלא יבחין בין ראשונים לאחרונים כמו שגזרינן כאן חתיכה שאינו ראוי' להתכבד אטו ראוי' להתכבד אלא ודאי דליחיד בביתו לא שייך גזירה זאת: ואפשר ג"כ שזהו טעמו של ר"ת שמחלק בין קדשים לחולין אם פידש שלא בפנינו והיינו משום דבקדשים רבים מצויים שם דכהנים רבים עסוקים בעבודה ושייך לגזור שמא יקח ג"כ מן הקבוע משא"כ בחולין דאין רבים מצויים שם

ועוד ראי' דליחיד בביתו לא גזרינן מהא דאיתא (סימן ק"א סעיף ז') אם נחתכה חתיכה אחת כו' אותם שנחתכו מותרים ושלא נחתכו אסורים הרי בפירוש דלא גזרינן חתיכה שאינו ראוי' להתכבד אטו חתיכה הראוי' להתכבד ולזאת תמה אני מאוד על תשובת פ"מ הובא בפר"מ (שפ"ד ס"ק ל"א) שאוסר אפילו ליחיד בביתו והוא סותר לדברי הש"ע לכן העיקר לדינא כמ"ש

סימן נד

דין אם לקח א' בדיעבד מחתיכה שאינו ראי' להתכבד במקולין מה דינו

אם לקח בדיעבד מן המקולין חתיכה שאינו ראוי' להתכבד יש בזה מחלוקת הפוסקים כפי הניסח הנמצא בש"ע והוא מהרשב"א כמ"ש (בסימן הקודם) דלאו הנוסח הנמצא בש"ע שלנו שכתב אבל ליקח מכאן ואילך אסור ואפילו חתיכה כו' משמע דרק לכתחילה לבד אסור ודעת הש"ך דאסור גם דיעבד ודעת הפר"ח להקל בזה בדיעבד אפילו במזיד והפר"מ דעתו להקל בשוגג ולא במזיד

ולענ"ד היה נראה להכריע דמותר בדיעבד כיון דכל עצמו דדין זה הוא משום דבמקולין רבים שכיחי ויטעו להקל גם בחתיכות הראוי' להתכבד וא"כ אם כבר לקח והביאו לביתו מי יודע אם אכלו אם לאו ואפילו תאסור לו ג"כ אין יודע דהא בביתו קיי"ל דמותר כמ"ש (בסי' הקודם) משום דאין הכל יודעים בדבר וא"כ גם כאן לא יוודע הדבר ומה שחילק הפר"מ בין שוגג למזיד לא ידעתי כיון דהטעם הוא משום דאתי למטעי א"כ מה בין שוגג למזיד מי יודע להבחין הדבר: ואם נאמר דקנסוהו במזיד כדין המבטל איסור זה לא מצינו. ומנין לנו לחדש גזירה שלא נמצא בש"ס ועכ"פ אפילו אם נחמיר במזיד נראה דמותר לאדם אחר ולא חמיר ממבטל איסור שנתבאר [בסימן צ"ט] דאין אסור כי אם למבטל עצמו ולא לאחרים וכיון דזה עצמו חומרא שלא נמצא זכרונם בש"ס כלל נלע"ד דאין להחמיר

עוד נראה דאפילו אם נחמיר למי שלקח בשוגג מ"מ אם כבר לקח ושוב בא להחזיר הבשר למוכר אין מחייבים אותו להחזיר לו הרמים ואף שנתבאר (סימן קי"ח סעיף י"ג) דהמוכר דבר שאיסורו מדברי סופרים אם הוא קיים מחזיר הדבר ונוטל דמיו נראה דבנד"ד אין צריך להחזיר כיון דאין זה ברור ויכול המוכר לומר קים לי כמאן דמתיר אכן אם עדיין לא נתן דמיו נלע"ד דיכול הלוקח לומר קים לי כמאן דאוסר וכל המוציא מחבירו עליו הראיה

סימן נה

דין במה שחידש הט"ז דלא שייך לומר בבהמה א' מקצתה מותרת

והט"ז לפי ביאורו דברי הטור מ"ש כאן על הרשב"א דמדינא אסור גם חתיכה שאינו ראוי' להתכבד חידש דין א' והוא דבהמה אחת שידוע שיש ממנה חתיכות שאינו ראוי' להתכבד וחתיכות הראויות להתכבד אין סברא להתיר מקצת ולאסור מקצת אלא יש לאסור הכל ע"ש והפר"ח דחה דבריו בשתי ידים והכרו"פ המליץ בעדו להוכיח מהא דר"פ התערובות: דפריך ונבטלו ברובא והקשו התוס' הא הוי