בית יצחק - קבוע ספיקות מז

שנודע לו אף שכבר נודע לאחר כל שפירש חתיכה אחת שלא בפנינו מותרת למי שלא נודע דכיון דמדינא הוא מותר דאמרינן מרובא פריש רק דאסורא מגזירה שמא יקח מן הקבוע כאן לא שייך לגזור כל שלא נודע לו מן הטריפה וכמ"ש להרא"ש דאטו אם נתיר לו כל שלקח קודם שנודע יבא ליקח אחר שנודע התערובות

אך מה שיש להסתפק עוד שאם נאמר כל שנודע לא' כבר נאסרו שנים האחרונים לכל אדם: וכן אפילו בנשאר ברוב אסור בלקח מי שלא נודע לו אחר שנודע לאח' כמ"ש אם יש לשאול באופן שכתבתי במי שלקח חתיכה אחד מן התערובות קודם שנודע לשום אדם ושוב נודע לו ומכיר עדיין החתיכה שלקח בתחילה והניחה אצל האחרים דאז אם היה בא אדם אחר ליקח משם חתיכה אחת ודאי דהיתה אסורה לו דאצלו הוה קבוע אם נאמר להיפוך כיון שהותרה אותה החתיכה לאדם זה מותר למוכרה לאחרים אף דהאחר יקחנה מן הקבוע או אפשר דנאמר להיפוך כמו שאסורה לאחרים כמו כן אסורה לזה כל שחזרו לתערובות יחד אף שהוא מכירה בפ"ע ואפשר דתליא בפלוגתא שיתבאר לקמן אם שייך לומר בבהמה אחת חציו מותרת וחציו אסורה יעו"ש ועיין לעיל (סימן ט"ו) שכתבתי בזה באריכות דיש ראיות לכאורה לכאן ולכאן

שוב אחרי העיון נראה לומר דודאי כיון דהותרה הותרה לכל אדם דהא למאן דס"ל תערובות חנויות מקרי קבוע א"כ לפ"ז מ"ש הפוסקים דמי שלקח חתיכה ממקולין קודם שנודע התערובות מותרת נצטרך לומר דאסורה לאחרים כל זמן שלא נשאר רוב במקולין ונלקחו לכמה בני אדם לפי מה שנאמר דהכל תלוי בתר שעת ידיעה ובשעת ידיעה של אחרים כבר נתפרשו לכמה חנויות. וא"כ עכשיו הם נעשים קבוע בחנויות. וא"כ נצטרך לומר או דכוונת הפוסקים דאין מותר רק לראשון שלקח קודם שנודע לכל אדם ונשאר עדיין הרוב במקולין ואסורה לכל אדם: ואם. נאמר דכיון דאסורה לכל אדם אסור גם לו א"כ נצטרך לומר דהפוסקים מיירי הכל בעת שעדיין נשאר רוב במקולין ובודאי זה לא מסתבר מדסתמו דבריהם כ"כ אלא ודאי דאמרינן להיפוך כיון דמה שנודע לאדם אחד דמיא לנודע לכל אדם וכמ"ש הפר"מ שכתבתי בשמו למעלה א"כ בעת שנודע לראשון בעת שעדיין נשאר רוב במקולין א"כ אז חל עליו שעת היתר הוה כנודע לכל אדם וחל עליו היתר ג"כ לכ"ע. וא"כ הותרה חתיכה זאת לכל אדם דאצלם ג"כ הוי כמו לקח קודם שנודע. ונודע אח"כ דאין סברא לתפוש החבל בשני ראשין לומר דהידיעה שאצל האחד תהי' למי שלא נודע לו כידיעה לענין אם יקח אח"כ יהי' כמו ליקח מן הקבוע. ולענין חלות ההיתר לא יועיל ידיעת הראשון לגבי האחרים זה ודאי לא מסתברא ומ"ש הפר"מ לאסור בנודע לא' אף למי שלא נודע לו היינו קודם שלקחו מי שנודע שלא חל עליו שם היתר לגבי שום אדם

שוב ראיתי שגם בדין שכתב תחילה באם לקח חתיכה אחת קודם שנודע לשום אדם ונשאר ב' במקולין ושוב לקח אדם אחר שלא נודע לו אחר שנודע לראשון חתיכה א' מב' האחרונים שכתבתי שנלמד במכ"ש מדין שחידש הפר"מ דנודע לאחד הוי כנודע לכל: נראה דכאן אסור במכ"ש כיון שאצל הראשון חל כבר שם איסור על ב' אחרונים מצד ידיעתו מאם עדיין לא לקח שום אדם מתערובות ונודע לא' דאסור לכל אדם. כמ"ש הפר"מ וכמ"ש ודוק בכל זה

סימן נב

דין ספק איסור ונתערב חד בחד וקודם שנודע נתחלק לב' ב"א

ולפמ"ש דיש לומר דבכל איסורים אזלינן בתר שעת ידיעה הי' נלע"ד דבר חדש אם. היו לא' ג' בהמות ומכר אחד לחבירו ושוב נולד ספק טריפות בא' מהם וא"י באיזה מהם דיש לומר לכאורה דשניהם מותרים משום דכל אחד תולה בחבירו מטעם ס"ס שמא האיסור אינו אצלו ואת"ל שהוא אצלו ספק שמא כשירה ואף דכתב הש"ך בכללי ס"ס דספק איסור שנתערב חד בחד אסורים שניהם: דאין הספיקות מענין אחד דא"א לומר שמא אין כאן איסור כלל כיון דאחד מהם ספק איסור ואפילו אם נאבד א' מהם אסור השני כיון שתחילה נאסר אינו יוצא מידי איסורו יעו"ש אפשר דהיינו דוקא בנאבד אחד מהם אחר שנודע שאז כבר חל האיסור אצלו על שניהם משא"כ אם נאבד קודם ידיעה וכן אם נמכר לשני א"כ בשעת ידיעה שאז חל האיסור שפיר יש לומר דיש כאן ס"ס כן היה נראה לכאורה

אמנם מצאתי בתשובת גאוני בתראי (סימן י"ז) ) בדין שהיה אצל א' ב' אווזות ומכר אחד לאחר ואח"כ נמצא באווזא אחת בקורקבן ספק טריפה. וב' הקורקבנין היו אצלו ותחילה רצה להתיר מטעם ס"ס דחולין כל אחד בחבירו ואח"כ כתב דכיון דתחילה נתערבו ב' האווזות אצלו כבר נאסרו שתיהם ואין חוזרים להתירם אחר שמכר אחד יעו"ש ולפמ"ש אין הדין כן כיון שמכר אחד קודם הידיעה: וכן נראה ממ"ש בש"ע שכל מה שלקח קודם שנודע התערובות מותר משמע אפילו מי שלקח מב' האחרונים וכמ"ש בסימנים הקודמים אף דב' האחרונים כבר נאסרו אע"כ דכל שלא נודע עדיין האיסור לא נקרא עליהם שם איסור עדיין א"כ ה"ה בנידן דידן נמי כן: ומה שהוכיח מתשובת הרא"ש (כלל ך' סי' י"ז) בדין שנמצא ריאה שנסרכה לטרפשא דכבדא כו' והרא"ש הא ס"ל דסרכא הוי ספק טריפה לבד דס"ל כשיטת התוס' דאסורה משום דסופה להתפרק ולא ס"ל כרש"י דאין סרכא בלא נקב אין ראיה זו מוכרחת לפענ"ד דאפשר לומר דאפילו לשיטת התוס' דאסורה משום דסופה לה להתפרק ולא ס"ל כרש"י הוי טריפה ודאית דידעו חז"ל דודאי סופה להתפרק וכל שעתיד לנקוב כנקוב דמי וראי' לזה דהא הרשב"א גם הוא ס"ל כשיטת התוס' כמ"ש בתה"א להדיא הביאו הש"ך (סימן ל"ט ס"ק יוד) ואעפ"כ כתב בתשובה (סימן קע"ד) הובא בש"ע (שם סעיף ה') אם נסתפקו בסרכא אם היא בגב או בחיתוך דכשר משום דאמרינן נשחטה הותרה בכל ספק השקול וכמ"ש האחרונים שם ועיין ט"ז (שם ס"ק יו"ד) ולמה לא הותר מטעם ס"ס דגם אם הוא שלא כסידרן שמא לא תתפרק ואף דיש לדחות משום דזה הוי ס"ס משם אחד דגם בכסידרן הטעם דאין סופו להתפרק מכל מקום גם דין זה דלא מקרי ס"ס אינו ברור וכשי"ת בשער הספיקות בס"ד

ועוד ראי' לענ"ד מהא דאיתא (בסימן פ"א) גבי גבינות שאם היתה טריפה מחמת סרכא מותרים משום ס"ס דאם היה לה בדיקה אפשר דהיתה כשירה ועש"ך שם שכתב שטובא סרכות איכא דהם ודאי ודברי המחבר שם בסרכות שאסורות משום דאין אנו בקיאים בבדיקה יעו"ש: ואם נאמר דכל סרכא היא ספק שמא אין סופה להתפרק א"כ בלא"ה יש בכל סרכא ספק וא"כ בגבינות בכל הסרכות יש בהם ס"ס ודין זה של הגבינות הוא ג"כ מתשובת הרא"ש דס"ל כשיטת התוס' ועיין פרמ"ח (בפתיחה לה' טריפות סימן ל"ט) שכתב להיפוך דלשיטת התוס' הוי טריפה ודאית משא"כ לשיטת רש"י יעו"ש. וא"כ ראייתו ממילא נדחית: אך בנידון דידי' בלא"ה יש לפקפק כיון שנשאר אצלו ב' הקורקבנים וא"כ לדידי' שניהם אסורים וא"כ איך נתיר האווזא השנית שאצל הב' לשיטת הט"ז שיתבאר לפנינו בס"ד דכיון דחתיכה אחת ממנה אסורה אסורה כל הבהמה דאין סברא להתיר חציה וחציה הב' תהי' אסורה: ואפשר דכתב שם לסברת הגאונים החולקים בזה על הט"ז וכשי"ת בסמוך בס"ד: ובתשובה הארכתי שיש מקום לומר דכל טריפות דסרכא הוי רק ספק טריפה לשיטת התוס' וכתבתי ראיות לזה והארכתי שם בביאור דברי הרמ"א (סימן פ"א) גבי גבינות וא"כ יש מקום לדברי תשוב' גאוני בתראי וצריך עיון לדינא

אמנם בגוף דין זה בלא"ה יש לפקפק בספק איסור שנולד בין ב' בני אדם שנראה מדבריו דיש להתיר לכל אחד מטעם ס"ס דלעד"נ כיון דלפ"ז יהי' שניהם מותרים א"כ נתיר כאן ספק א' באיסור דאורייתא וזה לא יתכן דהא כלל גדול בידינו דספיקא דרבנן לקולא כמו ס"ס בדאורייתא והנה מצינו (בסימן קי"א) באיסור דרבנן בב' קדירות של היתר שכל ששניהם שווים שניהם אסורים כיון דאין סברא להתיר בא' יותר מחבירו אמרינן מאי חזית ואין אומרים שאני אומר א"כ ה"ה בספק דאורייתא ואדרבא חמור יותר דעכ"פ ספק הראשון הוא אסור מדאורייתא לשיטת דפוסקים דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא ועיין ט"ז (סי' קי"א) וש"ך (שם ס"ק י"ט) דדעת הרשב"א בתה"א דבאיסור דרבנן בב' קדירות של היתר אפילו בב' בני אדם אין תולין א' בחבירו וע"ש שכתב ג"כ משום מאי חזית ואף לדברי הרמב"ן שם דמתיר בב' בני אדם והסכים הש"ך שם לדינא כן מ"מ לענ"ד אין זה אלא באיסור דרבנן משום דאמרינן בי' שאני אומר משא"כ בספק איסור דאורייתא דלא מצינו בזה שנאמר דאמרינן שאני אומר

וראי' לזה ממה שלא כתבו הפוסקים בכל מקום דאמרינן כן כגון בחתיכה א' וב' קדירות של היתר ושל איסור דיהי' הדין כן בספק איסור דאורייתא וב' קדירות בכה"ג ולא מצינו בש"ס דין דשאני אומר כי אם באיסור דרבנן או בשיעור דרבנן אבל לא בספק איסור תורה והטעם בזה דספק דאורייתא הוא מן התורה לחומרא אין להקל בו משום שאני אומר והיאך נתיר שניהם והרי בודאי נתיר איסור תורה משא"כ באיסור דרבנן הם אמרו והם אמרו ועיין במס' נדה פרק המפלת (דף ל"א ע"ב) במפלת וא"י מה הפילה וגם א"י אם הפילה זכר או נקבה דאין מתירין בשבוע שני' משום ס"ס משום דבסוף ימי טהרתה נטהרינה ג"כ מס"ס ושם יהי' הס"ס האחרון סותר לס"ס הראשון כמ"ש התוס' שם וא"כ מוכח אף דאינו בב"א כל שע"י שנתיר משום ס"ס יעבור על ספק איסור בממנ"פ אינו מותר א"כ ה"ה בנד"ד אין סברא להתיר גם כן אפילו בב' בני אדם וכמ"ש: