בית יצחק - קבוע ספיקות מג

בזה כמה שיטות והוא שאם נעקרו כולם ולא נתפזרו אנה ואנה ושוב באו ועמדו למ"א בודאי אמרינן חזרו לקביעותם במקדם בלי שום שינוי והפרש כלל לכל השיטות

אמנם בנתפזרו אנה ואנה זה לכאן וזה לכאן כיון דנתבטל מהם שם קבוע מכל וכל לא אמרינן חזרו לקביעותם לדעת הפר"ח: אכן אם הקביעות נשאר במקומו ופירש אחד מהם שלא בפנינו ושוב חזרו לקביעותו וניכר במקומו ג"כ לא אמרינן הדר לקביעותו: אבל באם חזר ונתערב אמרינן הדרא לקביעותא: ונ"מ לענין אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאם קידש השליח אשה בשוק בעת שפירשה שלפ"ז הי' אז המשלח מותר בכל הנשים דמסתמא אין האשה קרובותם דמרובא הויא אעפ"כ כיון דהדרא לניחותא ונתערבה קודם שקידשה המשלח אסור בהם ואם נתפזרו אנה ואנה וחזרו לקביעותם קודם שנודע האיסור בודאי אמרינן הדרא לניחותא וקביעותה כיון שבעת חלות האיסור היו בקביעות והכל הולך אחר הידיעה ולשיטת רש"י בזבחים נראה דהכל תלוי בשעת שעושה מעשה לשם היתר כגון שלקחם אחד אחד אחר שפירשו שלא בפנינו אף שאח"כ חזרו להיות רוב אצלו לא אמרינן חזרה לקביעות משא"כ אם אחר שנתפזרו אנה ואנה לקחם בב"א הרוב כיון שעדיין לא נעשה בהם מעשה ליקח מהם לשם אכילה והנאה כל שחזרו להיות רוב בבת אחת חזרו לקביעותם ודוק בזה

סימן מה

דין חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן בדין הדרא לקביעותא

נלע"ד דבר חדש בדין הדרא לקביעותא לפי מה שמצאתי לאחד קדוש מדבר הגאון מוהר"א ז"ל מווילנא בביאורו (סי' צ"ט סעיף ואו וסימן ק"ט סעיף ב') דאפילו לדעת הרא"ש דסובר בתערובות דהאיסור נהפך להיתר היינו דוקא באיסור דרבנן דבזה אין אומרים חוזר וניער: אבל באיסור דאורייתא לא אמרינן הכי וכדמוכח מכמה משניות וברייתות. והנה הך דינא דאיסור נהפך להיתר ואין חוזר וניער דימו הפוסקים זה למ"ש בפרק התערובות וכי מגיסא אסירא והיינו כמ"ש בסימן הקודם דאין חוזר לקביעותם כל שנקרא שם היתר, עליו ואינו חוזר ונאסר וכמ"ש הרא"ש בפג"ה והביאו הפוסקים דבריו: וכיון שכן גם בדין חוזר לקביעות תלוי אם הוא איסור דרבנן אז אין חוזר לאיסורו משא"כ באיסור דאורייתא וכיון שכן היה נראה ליישב הסתירות שכתבנו בסימן הקודם בזה והוה א"ש הכל דפרק התערובות דמיירי באיסור דרבנן דהא מדאורייתא גם אם הם בקביעות הראשון הם מותרים דמדאורייתא גם דבר חשוב בטל ברוב ולכן פריך שפיר וכי מגיסא אסירא כיון שכבר נקרא עליהם שם היתר משא"כ בהא דמסכת נזיר דקאמר שם הש"ס אשה הדרא לניחותא הנה למאן דס"ל דתערובות חנויות מקרי קבוע דאורייתא כל שאין שייך בו ביטול וא"כ שם באשה דבגברי לא שייך ביטול ודמיא לתערובות חנויות קאמר שפיר הדרא לניחותא. גם לפמ"ש קצת אחרונים משום דהאשה והשליח יודעים מהאיסור א"כ א"ש ג"כ דמקרי קבוע דאורייתא: ולפמ"ש התוס' דהוי קנסא דרבנן משום דעשה שלא כהוגן א"ש ג"כ אפילו אם נאמר דלא מקרי קבוע כלל דחכמים עשאום כקבוע מקנסא: ולכן עשאום כקבוע דאורייתא ממש דאמרינן בה הדרא לקביעותא

(אך כ"ז הוא לשיטת הרא"ש דהוא ס"ל דהאיסור שנתבטל חוזר להיות היתר ממש: ולכן לשיטתו הוצרכנו לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן בדין חוזר וניער ובדין הדרא לקביעותא. אבל לדעת הרשב"א סי' ק"ט דס"ל דהאיסור במקומו ה"א ולכך חוזר וניער באמת א"כ אין ראי' לחילוק זה): ולכך בהא דפרק ב' דיומא דכתבו התוספות דבחצר אחרת אם לא יצאו משם חזרו לקביעותם דשם ג"כ הוא מילתא דאורייתא דיש לפקח גל דשם מיירי בקבוע גמור דאורייתא דהישראל ידוע במקומו ורק דא"י על מי נפל הגל

אמנם כיון שלא מצאתי דבר זה מפורש בפוסקים צ"ע למעשה

סימן מו

דין אם פירשו מועטים למ"א ורובם נשארו במקום קביעתם: או שפירשו גם הם למקום אח'

אם פירשו מועטים למקום אח' ורובם למ"א כבר ביארנו למעלה (סימן ל"ב) באריכות בשם הרא"ה דלא מקרי פירש כיון דהוי דרך חלוקה וכיון שכן שניהם אסורים רק אם נפרשו למ"א בזה יש לחלק דהמיע וכן שפירשו למ"א מותרים דאמרינן איסורא ברובא איתיא משא"כ אם נפל הרוב למ"א וכמ"ש טהא דמאה טבעות בטבעות של עובדי כוכבים ומזלות: והנה ראיתי בפר"מ (מש"ז ס"ק יוד) שכתב בכוונת דברי הרא"ה דהיינו דוק' בפירש אחד א' אז אמרינן שפירש מן הרוב הוא משא"כ בפירש ארבעים ביחד אז הוה דרך חלוקה ואסור וכ"כ שם בשם הסנ"י (כלל מ"ג אות י"ז)

ולענ"ד דבריהם תמוהים דמה לי אם פירש אחד או ב' או עשרה או יותר דכלל גדול הוא דמיעוט שפירש אמרינן מרובא פרשי דכך שם מיעוט על אחד או על עשרה ועשרים ביחד וזה פשוט. והמנ"י עצמו כ"כ בשם הפרישה שהקשה כן על הב"י ומה שהשיג עליו מדברי הרא"ה אינו מוכרח דכוונת הרא"ה דשם מיירי בפירש לפנינו דלא מקרי פירש כלל והוה כלוקח מקבוע רק בנתפרשו כולם אז מותרים כמ"ש למעלה באריכות ע"ז כתב הרא"ה דדוקא בנתפזרו כולם אנה ואנה אבל בנחלקו לב' חלקים המיעוט לצד אחד והרוב לצד אחד אז הוי דרך חלוקה כיון שהרוב הנשאר אינו בקביעותו לא שייך לומר על המיעוט דהוא פריש מן הרוב דהלא שניהם נתפרשו זה מזה משא"כ בפירש המיעוט והרוב נשאר במקום קביעותו

ויצא לו דין זה מהא דקאמר בש"ס נכבשינהו דניירי ולא קאמר חלקם לב' חלקי' לב' עדרים ועוד דהתם הוי בפנינו וכיון דהוה דרך חלוקה ולא דרך פיזור אין שם הקבוע נסתלק ממנו משא"ב בנתפרש מקצת והרוב נשאר והמקצת שנתפרש שו הי' באופן שהי' שלא בפנינו דשם הוא מטעם כל דפריש מרובא פריש אתינן עלה מה לי אחד או ב' או יותר וכמ"ש

והנה בדין זה אנו נתפרש המיעוט למ"א והרוב למ"א אם נתבטל מהם שם קבוע יש בזה מקום עיון. לפי שראיתי בספר בינת אדם שהאריך בזה והעלה דבאמת נתבטל מהם שם קבוע רק דמ"מ הרוב אסורים משום דאמרינן איסורא ברובא איתיא רק אם שוב פירש מהם מרוב הזה מיעוט מותר אפי' בפנינו ואפילו בירים מותר ליטול מהם כיון שנתבטל מהם שם קבוע: ועפ"ז ביאר שם דברי הרב בהג"ה סעיף ח' מ"ש בשם חמיו הגאון מ' שכנא לחלק בין אם נתפרשו כולם למקצתם וגם פי' בזה דברי הש"ס דיומא יעו"ש

והנה הא ודאי דדברי הש"ס דיומא לא מתפרשין כן: דאפי' לפירש הרא"ש שפי' שבשעת עקירתם פירש אחד מהם אין מפקחין יעו"ש מוכח משם להיפוך דדוקא בשעת עקירתם אבל אם עמדו שוב במקומם אסור וכמ"ש הגר"א בביאורו שם משום דהדרא לניחותא יעו"ש ומכ"ש לפי שיטת הרשב"א דדוקא נתפזרו בעינן ח"כ עדיין שם תבוע עליהם: ואם שוב פירש מהם אפילו מקצת בפנינו ודאי דאסור: ר: והרשב"א צ"ל דמפרש דברי הש"ס ביומא מאי דקאמר הא דפריש כולהו היינו נתפזרו לגמרי כמש"ל (סימן ל"ב) בשמו באריכות: ודברי הב"א תמוהים ג"כ בלא"ה שהוא כתב דבנתחלקו לב' חלקים מקצת לצד אחד ורוב לצד אחר אז המקצת שפירש לצד אחר מותר לגמרי ומדברי הש"ס פ' התערובות גבי טבעת של עובדי כוכבים ומזלות מוכח להיפוך בהא דקאמר שם פירש ארבעים למ"א וששים למקום א' פירש ארבעים למקום א' אין אוסרות כו' משמע דוקא בתערובות אין אוסרות אבל הם בפ"ע אסורות אם לא שנדחוק לומר דהש"ס לאו דוקא נקט אלא משום סיפא נקטי' דס' כיון שהם רוב אפי' נפלו למ"א אוסרות התערובות אבל המ' מותרות אפי' לא נתערבו אבל זה אינו דבתה"א להרשב"א מבואר להדיא דהמ' בפ"ע הם אסורות אם לא בספק טריפות כמ"ש בשמו באריכות (לעיל סי' ל"ב) יעו"ש

אמנם לפמ"ש שם בשם ביאורי הגר"א שבזה מחולקים הרשב"א והרא"ש דהרשב"א ס"ל דדוק' נתפזרו אנה ואנה בטל מהם קביעות וא"כ כאן שהי' בדרך חלוקה ודאי דלא הוי פיזור ועדיין אסורים שניהם: ולדעת הרא"ש לא גרע מנעקרו ולא נתפזרו דבשעת עקירתם אין עליהם שם קבוע אבל מכל מקום שם היתר לא חל עליהם עדיין ונ"מ דאם חזרו ועמדו במקומם חזרו לקביעותם ולא שייך לומר אצלם וכי מגיסא אסירא: וזהו כוונת ביאורו הגר"א שם שכתב וז"ל דדוקא אחד מארבעים אין אוסר. אבל בפ"ע אסור מטעם דהדר לקביעותא: וכוונתו דאף שבעת חליקתם שאז היו נעקרים ממקומם ולא היו קבועי' מכל מקום עדיין לא הותרו. והאיסור הוא ודאי ביניהם ולכן כל שחזרו ונחו מקרי חזרו לקביעותם והרי הם כמקדם ולשיטת הרשב"א עדיין לא נעקרו מהם שם קבוע כלל

ובזה יש ליישב מה שקשה על הרא"ש דהוא עצמו כתב דלא אמרינן הדרא לניחותא משום דכי מגיסא אסירא וכיון שכן למה כתב כאן הגאון ר"א ז"ל בשיטת הרא"ש דהדרא לקביעותא. ולכן צ"ל כמ"ש דהעיקר תלוי אם נקרא עליהם שם היתר או לא: וכיון שכן מצא לנו הדין אם אחר שעמדו פירש אחד מן הרוב ודאי דדין פירש מן הקבוע יש עליו לכל דבר בין פירש ממילא בפנינו או שלא